שלטי הגיבורים על בבא קמא לב:

לשון ריא"ז המבייש את חבירו בדברים פטור מכלום ואם בייש ת"ח חייב כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו' ורבינו משה כתב בהל' חובל ומזיק בפ"ג המבייש את חבירו בדברים או שרקק בבגדיו פטור מן התשלומין ויש לב"ד לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שראוי ואם בייש ת"ח חייב לשלם לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים כבר נפסק הדין שכל המבייש ת"ח אפי' בדברים קונסין אותו וגובים ממנו משקל ל"ה דינר מן הזהב שהוא משקל ט' שקלים פחות רביע וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בא"י בין בחו"ל ומעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד ויש ת"ח מוחל על זה ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן אבל הדיינין אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב עד כאן דברי רבינו משה המבעט בחבירו בארכובתו חייב ליתן לו ג' שקלים בעט בו ברגלו נותן לו ה' הכהו בסנוקרת והיא מכת אגרוף על פניו נותן לו י"ג סלעים כמו שמבאר התלמוד בפרק המניח את הכד והסלע ד' זוזים וכל אלו הזוזים הן זוזי מדינה שהן ח' מהן כזוז צורי וד' זוזי צורי הם חצי אונקא של כסף ומשקלה ג' מאות גרעיני חטה כל אלה הקצובות שקצבו חכמים במכות הנזכרות באדם שהוא מכובד אבל הפחותי' שאינם מקפידים על בושתם אין נותנין לו אלא לפי הראוי לו:

לדברי מהר"ם שם וכן לדברי הנ"י שכתב בשם רבותיו ז"ל משמע להדיא דהמזיק את חבירו במידי דאיכא למימר דלא הרשהו לחבירו להזיקו בכך אין זה נאמן לומר שברשותו הזיקהו ואפי' ליכא עדים שהזיקו אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא הזקתיך דהוה ליה מיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא הרשהו בכך ומדברי ראבי"ה שהביא שם המרדכי משמע להדיא דאי ליכא עדים שהזיקו נאמן לומר אתה הרשיתני להזיקו במיגו דאי בעי אמר לא הזקתיך כלל ואפי' דחזקה אין אדם מרשה את חבירו להזיקו בכך מ"מ כיון דליכא עדים ממש במקום מיגו נאמן ומכאן פלוגתא אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא למהר"ם ז"ל לא אמרי' מיגו במקום חזקה ולראבי"ה אמרי' מיגו במקום חזקה וטור ח"מ סי' (שפ"ג) [ושפ"ב] כ' וז"ל אבל שאר כל מזיק הטוען אתה הרשיתני אינו נאמן ע"כ ולא חילק בין הזיק בעדים או שלא בעדים נראה מדבריו דבכל ענין כל שאינו עומד להריגה ולקציצה וכיוצא בזה דאינו נאמן לומר אתה הרשיתני:

מיי' פ"ו מהל' חובל ומזיק כתב דהוא קנס וסמ"ג עשין ע' לא ביארו דעתם שם להדיא והמ"מ שם והגהות מיי' הבינו דעת מיי' דאין גובין אותם בזמן הזה וכ"כ ר"ת שם בתוס' והרשב"א והרבה מן הפוסקים והרי"ף שם והרא"ש כתבו דדינא היא ול קנסא ומשמע דגובין אותו בכל מקום כיון שהוא דינא ולפ"ז היה מן התימה על הרא"ש דבפ' כיסוי הדם פסק כר"ת דלא גביק ליה בזמן הזה וכן הבין דבריו הטור י"ד בנו סי' כ"ח ואילו הכא פ' החובל משמע דס"ל דבזמן הזה גובין דדינא הוא ולא קנסא וי"ל דאין זו סתירה דאפשר דהדין אמת דאין חיוב הי' זהובים קנס אלא דינא ומ"מ אין גובין אותו בבבל דכמה מילי אשכחן דאינון ממונא ואעפ"כ אין גובין אותו בבבל משום דלאו מידי תסריה כגון הבושת וכיוצא בזה ולפי זה יהיו כל הפוסקים שוין דאין גובין אותם בבבל למיי' מפני שהוא קנס ולשאר המפרשים משום דלאו מידי חסריה ומיהו פליגי אי הם קנס או דינא ואף גם זאת נראה מסוף דברי מיי' דגם איהו ס"ל דהוא דינא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מינה ולפ"ז יעלה יפה מה שכתבתי דאדם יכול למכור המצות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש להם ערך י' זהובים לאחר מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות אבל לא במצוה שעשה כבר וכן עובדא (דרבי') [דר"ג] הכי הוה שהוא חפץ לקנות המצוה שהיה עתיד לעשות אותו המצוה ועי' פ' כסוי הדם וכתבתי בזה בפ' ברכות בס"ד עש"ב: לשון ריא"ז וכן מי ששחט חיה או עוף ומוטלת עליו מצות כסוי הדם ובא אחר וכיסה את הדם חייב לשלם י' זהיבים הואיל וחסירו מצוה המוטלת עליו וכן מי שהזמינוהו לברך בהמ"ז ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובים י' זהובים על כל ברכה וברכה וזה מבואר בתלמוד בפ' כיסוי הדם ונראה שכל אלה כדיני קנסות הן ואין דנין אותן בזמן הזה אלא כשאר דיני קנסות: