שלטי הגיבורים על בבא קמא ב.

רבינו פסק דאי אית ליה למזיק קרקע ומטלטלין ובאין לגבות לניזק את נזקו אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו אלא יתן לו מטלטלין ואפי' יש לו כסף יכול לשלמו בסובין אם ירצה דכל מילי מיטב הוא כל עוד שהוא מטלטל ואם אין לו מטלטלין כלל או שיש לו אבל אין לו כנגד כל ההיזק גובין מן המטלטלין מה שיש מהן לגבות ואח"כ יורדין לקרקע המזיק לעידית שבנכסיו וכן פסק מיי' פ"ח מהל' נזקי ממון והרא"ש והטור ח"מ סי' תי"ט ור"ת כתב דאם יש לו כסף או מיטב דהיינו קרקע יתן לו או כסף או קרקע דכסף וקרקע שניהן נקראין מיטב ולא מצי לסלקו במטלטלין. אבל אם אין לו לא כסף ולא מיטב אז משלם לו מן המטלטלין מה שירצה ואפי' סובין כך כתבו התוס' בשמו דף ט' והרא"ש ומרדכי פ"ק דב"ק וצ"ע כי שם המרדכי בסמוך כתב בשם ר"ת בהיפך זה שכתב וז"ל כתב רבינו ברוך בס' התרומה לשון ר"ת כן הדין אם אדם חייב לחבירו ממון אם מנזקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי כל מה דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי ליה מן העידית ואי בעי לאגבויי מטלטלי אפי' סובין כדאמרי' פ"ק דב"ק כל מילי מיטב הוא ודלא כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ע"כ הרי דודאי אם זהו לשון ר"ת שיש להקשות מדבריו לדבריו וצ"ע דפנים י"ל שהוא לשון ר"ת כי ידענו שרבינו ברוך היה מתלמידיו וצ"ע וסמ"ג עשין ס"ו מסכים לדברי ר"ת דפליג עם אלפסי וכן יש בהגהות מיי' פ"ח מהל' נ"מ ובהגהות ספר המשפטים סי' י"ג ולכולהו כי אית ליה זוזי וקרקע יכול לסלקו באיזה מהן שירצה אבל לא במטלטלין עד שלא יהיה לו לא כסף ולא קרקע דאז יכול לסלקו אפי' בסובין ולא אמר ליה זיל טרח ואייתי זוזי: לשון ריא"ז כל אלה הניזקין שאדם מתחייב עליהן משלמין ממיטב שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכן ד' שומרין שהן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר שנתחייבו לשלם כל אחד כדין שומרין המבואר בו משלמין כולן ממיטב ולפי זה מי שיש לו מעות מחבירו ממחצית שכר שחציים דינם כמלוה וחציים דינם כפקדון כמו שביארנו אם הוצרך בעל המעות לגבות ממנו קרקע גובה חלק הפקדון מהמיטב כדין ד' שומרין וחלק המלוה מן בינונית כמבואר בקונט' הראיות בראיה א': ועוד לו אע"פ שגובין לניזק מן העידית של קרקעות אם רצה המזיק לתת לו מטלטלין הרשות בידו לשלם לו נזקו אפי' סובין שכל המטלטלין הרי הן כמיטב שאם אינן ראוין למכור במקומו יכול למוכרן במקום אחר ואפי' היה המזיק עשיר בכסף ובזהב כמו שביאר מז"ה וכך היא ג"כ שיטת ר"י:

לפי גי' רש"י הכין הוא מי שיש לו בתים ושדות ואינו רוצה למכור דזיילי נכסי דידיה מחמת פשיעתו דמשום דעייל ונפיק אזוזי אין חפצים לקנות כי אם בזול מחמת שרואים אותו דחוק למעות אז אין נותנין לו כלום מן הצדקה אבל אם לא פשע איהו בדבר אלא שעתה הוא זמן שהקרקעות הם בזול אבל עתידים להתייקר לאחר זמן או דזיילו כולהו ארעתא דעלמא אז אפי' שוות יותר ממאתים זוז אף לפי הזול יכול ליטול מן הצדקה ולא ימכור פחות מכדי שוייה כך פי' ר"י לשיטת רש"י ולא פי' עד כמה נותנין לו ונראה דנותנין לו מן הצדקה עד כדי חצי דמיהן של קרקעותיו כגון אם היו שוין ר' כשמוכרין בשויהן השתא שאינו מוציא למכור מאכילין אותו ק' שהוא החצי מכדי שויין דלעולם לא זיילי טפי מפלגא וכן לעולם על דרך זו: ולגי' הרי"ף הדין כך הוא אם בא למוכרה ומפני שרואים אותו שהוא דחוק אין רוצין לקנות ממנו אלא בזול אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילין אותו מן הצדקה עד שימכור בשויה וידעו הכל שהוא דחוק למכור אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוין בחצי דמיהם אם יכול למוכרם שיהו לו ר' זוז לפי הזול צריך למוכרה ולא יטול מן הצדקה ואם הוא בזמן שאין שמין מכירה ואינו מוצא למכור אלא בזול ואם יניחן עד זמן אחר יכול למוכרן בשויין אין מחייבין אותו למכור אלא נותנין לו צדקה למיי' פ"ט מהל' מתנות עניים עד דמי חצי הקרקעות שאם הקרקעות שוין אלף נותנין לו מן הצדקה ת"ק. ולדברי הטור י"ד סי' ר"ן נותנין לו מן הצדקה עד שיכול למוכרם בחצי דמיהן וכשמוצאו למוכרם בחצי דמיהן אז לא ספינן ליה תו מידי ומיהו נראה דחצי דמיהן צריך שיהא ר' זוז דבפחות מכאן אכתי עני הוא: לשון ריא"ז היו כל הקרקעות נמכרים ביומי תשרי בזול וביומי ניסן נמכרין ביוקר לפי שחורשין אותן בימי החמה לזורען אותן בימי תשרי וה"ז צריך למכור ביומי תשרי בשעת הזול אם הוזלו עד חצי דמיהן ימכור ואל יאכל ממתנות עניים אבל אם אינו מוצא למכור בחצי דמיהן אל ימכור ויאכל ממתנות עניים עד שיבואו יומי ניסן וימכור אותן בשוייהן כמבואר בקונט' הראיות בראיה ג': שני אחין שחלקו נכסי אביהן א' נטל קרקע וא' נטל כספים או שאר מטלטלין ובא בע"ח של אביהן וטרף מן קרקע בחוב אביהן לפי שאינו יכול לגבות מן המטלטלין שהמטלטלין של יתמו אינן משתעבדין לבע"ח הרי זה שנטל חלקו הקרקע בחלקו הפסיד ואין בעל המטלטלין משלם לו כלום שאומר לו לכך נטלתי המטלטלין אע"פ שהן נוחין לאבד יותר מן הקרקע כדי שלא ישתעבדו לבע"ח:

הרא"ש כתב שאם הלוה לא גילה דעתו שרצונו למכור זיבורית כלל דמצי לוה לומר לו איני רוצה ליתן לך אלא כדינך ואין כופין אותו ליתן למלוה זיבורית. וכן כתב טור ח"מ סי' ק"ב. והגהת רבינו אשר בשם התוס' וא"ז. ומהרי"ח כתב דשומעין למלוה וכופין ללוה לתת למלוה זיבורית טפי פורתא וכ"כ הרמ"ה: ואם המלוה אומר תן לי עידית בציר פורתא כתב הראב"ד דאין כופין אותו לתת לו אפי' דהאידנא זולא ועתידין להתיקר ואומר המלוה תן לי עידית כיוקרא דלקמיה אין שומעין לו וכתב הטור ח"מ סי' ק"ב דיש שאומר שגם בעידית כופין אותו ליתנה לו אפי' בזולא דהשתא אם גילה הלוה דעתו שרוצה למוכרו אלא שרוצה לדוחקו שיקתנה כיוקרא דלקמיה. וי"א שאינו צריך ליתנה לו כזולא דהשתא אבל אם ירצה ליקחנה כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו וכתב הטור דהכי מסתברא ונראה בעיני הטעם דגבי עידית כשהעלוה תובע בציר פורתא דאיכא למ"ד דאין שומעין לו כלל בשום ענין משא"כ כששואל זיבורית דאליבא דכ"ע נותן לו וכמו שכתבתי לעיל. היינו משום דהיכא דשואל זיבורית אי לא יהיב ליה נמצא הזרעת כח של מלוה אצל זיבורית דמן התורה דינו בזיבורית. וחכמים הן שתיקנו לו בינונית לטובתו. וכיון דמדאורייתא דינו דשקיל בזיבורית אי אמרת דלא לישקל אלא בבינונית הורעת כחו אצל זיבורית אבל גבי עידית ליכא למימר הורעת כחו אצל עידית דעידית שהוא מיטב קרקעותיו לא זכתה לו תורה ולא חכמים לגבות ממנו לעולם כשיש לו קרקע אחר ומש"ה איכא למימר דמצי מלוה לעכב שלא לתת לו בשום ענין. מיהו צ"ע על דברי הטור דכתב דמסתבר כמ"ד שאינו צריך ליתנה לו בזולא דהשתא ור"ל אפי' שגילה דעתו שרוצה הלוה למוכרה אלא שרוצה ממנו כיוקרא דלקמיה אבל. אם רוצה כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו דהשתא לפי דבריו דקאמר דצריך ליתנה לו כיוקרא דלקמיה משמע דלא מצי מעכב אע"פ דליכא כאן הורעת כחו אצל עידית דמשום נעילת דלת בפני לוין צריך שיתננה לו. וקשיא דמהאי טעמא גופיה למה לא מצי מלוה לומר הב לי עידית בציר פורתא בזולא דהשתא דאילו הוו לי זוזאי הוה שקילנא מינה כדהשתא כמו שכתב נמי גבי זיבורית דכשהמלוה שואל זיבורית ולוה חפץ ליתנה לו אלא שרוצה כיוקרא דלקמיה דצריך ליתנה לו כזולא דהשתא משום נעילת דלת בפני לוין והכא מ"ש דהא האי טעמא דנעילת דלת שייכא בין כששואל זיבורית בין כששואל עידית וצ"ע. מלבד כי הקושיא גדולה על הטור בזה איך לא הזכיר דברי אביו הרא"ש ז"ל בזה דאיהו כתב להדיא דאם המלוה שואל עידית בציר פורתא וגילה הלוה דעתו שרוצה למכרה אלא שהיה רוצה שהמלוה יקחנה כיוקרא דלקמיה שצריך לתתה לו כזולא דהשתא משום דלא תנעול דלת בפני לוין והיכא שאין ללוה אלא בינונית וזיבורית ואין לו עידית כלל כשבא בע"ח לגבות חובו איכא פלוגתא בין הפוסקים איזה מהם גובה. רבינו והמיי' מסכימים לדעת אחת וגם רש"י. ומגיד משנה פי"ט מהל' מלוה ולוה בשם הראב"ד ובעל העיטור חולקים ע"ש: