שלטי הגיבורים על בבא בתרא כה:

ר"ת מסכים לדעת רבינו גבי אומן דבין ראה ובין לא ראה וכו' כמו שכתוב לפנינו והרא"ש וכן מיי' פליגי על זה יש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא בעה"ב עדים שכלים אלו הן שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והאומן מודה שהיה שלו ומכרו לו אין האומן נאמן אבל אם אמר להד"ם ושלי היה כלי זה האומן נאמן ונשבע היסת ואם הביא הבעה"ב עדים שכלי זה היה שלו אין האומן נאמן ודין זה הוא פלא בעיני ע"כ: כל דבר המטלטל שהוא בידו של אדם נאמן לטעון עליו שהוא שלו אפי' אם יביא המערער עדים שהוא שלו ואמר למוחזק הפקדתיו בידך או השאלתיו לך נאמן המוחזק לומר מכרתו או נתתו לי במתנה ונשבע היסת שהוא כדבריו לפיכך אם טוען המוחזק משכון הוא בידי נאמן עד כדי דמיו בשבועת היסת וכתב מיי' אע"פ שיכול הוא לטעון לקוח הוא בידי ונאמן בהיסת אם טוען שלך הוא אבל אתה חייב לי כך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין כל הנשבעים ונוטלין וכתב הרא"ש בתשוב' שאם טוען נתחייבת לי עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שבינינו שנכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאי וכן כתבו הגאונים שצריך לברר מהיכן נתחייב לו דשמא הוא סבור שנתחייב לו וכשיברר דבריו נמצא שאינו חייב לו ע"כ ואפי' אם המערער מסר החפץ למחזיק בעדים:

הא דאמרי' מלוה וערב אינן יכולין להעיד כתב הטור דאפי' אם השדה שהעיד עליו עידית או זיבורית לא מצי להעיד שמא ניחא ליה למלוה ליקח בזיבורית טפי פורתא ושמא נוח ליה ללוה ליתן ליה מעידית בציר פורתא ור"ל שישוו דעתן לכך ועיקר דינים אלו הם פ"ק דב"ק ושם איכא פלוגתא אם מצי המלוה לומר תן לי זיבורית טפי פורתא או עידית הרא"ש ז"ל שם כתב שאם הלוה לא גילה דעתו שרצונו למכור זיבורית כלל דמצי לוה לומר איני רוצה ליתן לך אלא כדינך ואין כופין אותו לתת למלוה זיבורית וכ"כ הטור ח"מ סי' ק"ב והגהת אשר"י שם בשם התוס' וא"ז ומהרי"ח כתבו דשומעין למלוה וכופין הלוה לתת למלוה זיבורית טפי פורתא וכ"כ הרמ"ה ואם אמר המלוה תן לי עידית בציר פורתא כתב הראב"ד דאין כופין אותו לתת לו אפי' דהאידנא זילא ועתיד להתיקר ואמר המלוה תן לי עידית כיוקרא דלקמן אין שומעין לו וכ' ח"מ ק"ב די"א שגם בעידית כופין אותו ליתנם לו ואפי' בזולא דהשתא אם גילה הלוה דעתו שרוצה למוכרה אלא שרוצה לדוחקו שיקחו ביוקרא דלקמיה וי"א שא"צ ליתנם לו בזילא דהשתא אבל אם ירצה ליקחנו ביוקרא דלקמיה צריך ליתנם לו וכתב הטור דהכי מסתבר: