שלטי הגיבורים על עבודה זרה לב:

ובדין טעם כעיקר אי הוי איסורו דאורייתא או לא פליגי ר"ת דקדק מההיא שמעתא דזרוע בשלה פרק גיד הנשה ובפרקין דטעם כעיקר הוי דאורייתא במין בשאינו מינו אבל במין במינו הוי מדרבנן כיון דמין במינו מן התורה בטל ברוב כיון שאינו נותן בו טעם אלא שחכמים הצריכו ששים. ומין בשאינו מינו כיון שנותן בו טעם הניכר אסור מן התורה עד ס' אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כ"כ מן האיסור שיהא כזית בכדי אכילת פרס ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו ולזה הסכים סמ"ג לאוין קלח והרא"ש ז"ל ולפי זה אם נתערב מין במינו ונשפך כגון שנפל חתיכת נבילה לתוך קדרת בשר שחוטה ונשפך הרוטב בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערה אם ידענו שהיה רובו היתר סגי בהכי ומותר דספיקא דרבנן תולין להקל אע"פ שספק אצלנו אם היה ס' אם לא ואם לא נתברר שרובו היה היתר אסור דבפחות אינו בטל ואם נתערב האיסור בשאינו מינו ונשפך הרוטב בענין שא"א לשערו אסור דכיון דטעם כעיקר בשאינו מינו הוי דאורייתא עד ס' הוה ליה ספק דאורייתא ולחומרא. והוסיף עוד לומר הרשב"א שאם נתערב האיסור במינו ובשאינו מינו ונשפך רואין את א"מ כאילו אינו ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל כי היכי דאמר רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאמר מין במינו לא בטיל כדלקמן וכל זה לשיטת ר"ת וסיעתו דסברי דמין במינו בטל בס' אבל רש"י פסק דטעם כעיקר הוי דרבנן ואם נתערב האיסור בשאינו מינו מדאורייתא בטל ברוב אלא שחכמים אסרוהו עד ס' ולדידיה איסור שנפל בשאינו מינו ונשפך מן הרוטב שבקדרה שאי אפשר לשער אם יש בו ס' אי לא תלינן להקל ושרי דהוי ספקא דרבנן והר"ן האריך בזה והסכים לדעת רש"י וכן נראה שהוא דעת מיי' פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות דטעם כעיקר הוי מדרבנן אלא שנראה דפליגי רש"י ומיי' בזה דלמיי' אם יש מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס הוי מדאורייתא ולוקין עליו. ולרש"י אפילו איכא כזית בכדי אכילת פרס שרי מדאורייתא ואין לוקין עליו ואיכא למידק לרש"י דסבירא ליה דמן התורה לעולם טעמא ברובא בטיל היך פסק גבי ביטול טעם האיסור שם פ' גיד הנשה דף צ"ז דאיכא למ"ד דמשערין בקדירה ואיכא מ"ד במאי דבלעה קדירה וכתב רש"י דכיון דהוה להו תרי לישני בספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא והוא תימה דהיאך קרי ליה ספיקא דאורייתא הא מדאורייתא בטל ברובא והא דבעינן ס' מדרבנן וא"כ הוה ליה ספק זה מדרבנן ולקולא ותירץ הרשב"א די"ל דכיון דעיקרו דאורייתא גם בספק שיעורו הולכין בו להחמיר ואכתי קשה דא"כ לדידיה אם נשפך הרוטב דלא מצינן לשיעורי יש לנו להחמיר אע"פ שהוא ספק מדרבנן כיון דעיקרו דאורייתא ואנן כתבינן לעיל וכתבו כן כל הפוסקים בשמו והרשב"א עצמו לפי מה שהביא הטור דבריו וכן כתב איהו עצמו בחדושיו דלרש"י תלינן להקל ונראה דהכא היינו טעמא דאזלינן לחומרא משום דמחוסר בקיאותינו אין אנו יכולין לשערו דלא ידעינן כמה בלעה קדירה דומיא דכחל דמשערינן בכוליה משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואין זה נקרא ספק גמור ומשום הכי אזיל לחומרא והשתא אתי שפיר מה שכתב הרשב"א דהאי דקרי ליה רש"י איסורא דאורייתא משום שעיקרו הוא דאורייתא וכן כתב הרשב"א וז"ל ונראה דאפי' נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה של איסור שאינה ראויה להתכבד שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה ונשפך קצת המרק ואבדו החתיכות קצתן קודם שהספיק לשער בס' גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש וכו'. והילכך כיון שידע והכיר שהיתה בקדירה מן ההיתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסור דאורייתא ושיעורה בס' מדרבנן היא וספיקו להקל ואצ"ל בגבינת העובד כוכבים שנפלה ביורה של חלב או בתבשיל של חלב ואינו מכירו שהולכין בו לעולם להקל בשעורו ודוקא בזמן שאינו מכירו אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מדרבנן אסור והולכין בו להחמיר ע"כ וכתב ראבי"ה והמנהג כרש"י לענין מין במינו דאפי' באלף לא בטיל עיין לקמן בס"ד:

וגבי עכברא בשיכרא כתבו ב"א סימן מ"ב השיב רבינו אלחנן ע"ד העכבר אשר נמצא בשולי הקדרה של שומן כי אם היתה ריקנית בשעירו בה השומן ולא עירו בה שומן זולתי אותו פעם דהשומן מותר דמסתמא דבהיות הקדירה אצל האש בשעירו בה השומן מהמחבת לא היה העכבר שם כי אם היה חי לא היה נשאר שם וגם מת אי אפשר לומר שהיה שם אז כי אין דרך לשום שומן וכיוצא בזה בקדירה שלא יעיינו בה תחילה היטב לכל הפחות פן יהיה בתוכה עפר או טינופת אלא נראין הדברים שאחר שהצניעו בה שומן נפל בו ואז כבר צונן היה ומותר ואע"פ שמצינו בליעה בצונן גבי בשר בחלב דאמר תרי ליה כולי יומא בחלבא וכו' אין נראה לאסור דהתם דבשר בולע החלב משום דאית ביה פילי או כגון שהוא רך כמו שומן ונכנס בו החלב כששרו בחלב אבל שיהא טעם הבשר נפלט ע"י שנשרה בחלב זה לא מצינו ואין זה דומה לכבוש שהוא כמבושל כי דבר הכבוש לתוך החומץ טעמו נפלט מכח החומץ והציר שמרככין הבשר אבל שאר דבר קשה השרוי בלא חומץ ותבלין אין זו כבישה אלא שרייה ואינו פולט טעמו בשרייה זו וההוא עכברא דנפל בשיכרא ואסרוהו מיירי כגון שהיה השכר חם או נשתהה בו העכבר הרבה עד שניכר שהיה נימוח ונפלט טעמו כדאמר התם. הילכך זה השומן מותר אם לא נתרכך העכבר שם עד שיהא ניכר שיהא הולך ונימוח ופולט טעמו וכו'. והאריך שם לבאר ענין הכלים שנשתמשו באותו שומן מה יהיה בהם כי כמה פעמים רחצו אותם בחמין כנהוג ודעתו נוטה לאסור כל עוד שיש לומר שהיו מעולם בני יומן וכתב דאם הם מסופקים אם הם ב"י או לאו דיש להתירם בסתמא כמו שאמר רבינו יעקב דסתם כלי עובד כוכבים אין נראה להם שהם בני יומן עש"ב ועכבר שנפל בדבש ושמן מותר להריח משום דנותן טעם לפגם הוא וכן כתב מיי' להדיא: לשון ריא"ז נפל בשאר משקין הרי טעמו פוגם בהם ואינו אוסר כל עיקר ויש גאונים אומרים שהוא אסור כשאר משקין עד אלף וכן שיטת התלמוד כדבריהם בפסקיו וכן שיטת המורה כדבריו. נרקב העכבר ונתמרטט במשקין הרי אלו אסורין אפי' ביותר מס' שמא יבא כעדשה מן השרץ לתוך המשקין והשרץ שיעורו כעדשה ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא בחומץ ובשכר שהוא צומתו ואינו מסריח אבל בשאר משקין שהוא מסריח בהן אפי' יבא מן השרץ לתוך פיו אין בו איסור תורה אלא מדברי סופרים ואין לגזור בדברי סופרים שמא יבא לתוך פיו ומסננן והן מותרין ויש לומר שגם כשנפל בחומץ אם הוא מסונן יפה יפה מותר ולא אסרו חכמים עכבר שנפל ונרקב בחומץ אלא מפני שהיה תבשיל של חומץ שאינו ראוי לסננו כמבואר בקונט' הראיות: