שלטי הגיבורים על עבודה זרה לב.

וגבי תיהא ובת תיהא לדעת רבינו אפי' בשר שחוטה כחושה שצלאה בתנור עם בשר נבילה שמנ' מרוחק קצת זה מזה דאזיל ריח דנבילה ומפטם ליה לשחוטה אפ"ה אינה נאסרת השחוטה דריחא לאו מילתא מיהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לצלות בתנור א' בשר שחוטה ובשר נבילה יחד ומשום הכי פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכל בכותח וכן דגים שנצולו עם הבשר בתנור אסור לאוכלן בכותח דכיון שהן מותרי' לאכילה בעיניהו בלא כותח אי שרית להו למכלינהו בכותח אשתכ' דכמאן דשרית לצלות בשר שחוטה עם בשר נבלה דמי ואנן קי"ל דדוקא בדיעבד אם נצלה מותר אבל לא לכתחלה כך כתב הרי"ף ועוד נתן טעם לאסור הפת שאפאה עם הצלי לאוכלו בכותח משום שהוא דבר שיש לו מתירין ולקמן נבאר טעמו בס"ד והר"ן בשם התוספות פרק השוכר את הפועל פירש דהא דאצטריכו לתלות בריחא אי מלתא היא או לאו לא משום דאיכא למימר דמשום דהנאת הריח מלתא היא דודאי אע"ג דמטי ליה הנאה בריח אינו כלום אליבא דכ"ע כל עוד שאותו דבר של איסור אינו נעשה להריח אך פליגי בבת תיהא אי ריחא מלתא היא וכאכילה חשיבה דהיכא שמריח בדבר האיסור אי חשיב כאילו אוכלו ממש כיון ששואף הריח אליו או לא אבל אם היה הדבר של איסור שמריח בו מידי דלא שייך ביה אכילה רק הנאת הריח בעלמא כגון זילוף יי"נ או זילוף יין ע"ג אישים אז יש בהנאת הריח איסור אליבא דכ"ע אם הגיע לו הריח בפסיק רישיה או הריח בו לכתחלה כיון דאין שם רק הנאת הריח דאין לומר בו אי אותו ריח חשוב כאכילה או לא כך כתבו הר"ן ותוספות ופסק נמי כרבינו דריחא לאו מלתא היא והוסיף להקל ולומר דאפילו לכתחלה יכול לצלות בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בתנור א' דלאו דוקא בדיעבד מותר אלא אף לכתחילה מותר: ומיהו גם הוא סובר דפת שאפאה עם הבשר בתנור א' אסור לאוכלה בכותח דלאו משום דריחא מלתא היא דא"כ היה אסור גם לאוכלה בפני עצמ' משום חשש הרגל עבירה כמו שאסרו לאכול כלל הפת שנאפה בתנור שטחוהו באליה וגם אינם אסורים מטעם מהרי"ף שכתבנו אלא היינו טעמא משום חומרא דבשר בחלב שהחמירו בבשר בחלב טפי מבשאר איסורים כדאשכחן שאסור להעלות בשר וגבינה על שולחן א' משא"כ ביי"נ שאוכל אדם על השלחן עם העובד כוכבים ומעלה עליו יי"נ הילכך כשהוא בעיניה אינו אסור לאוכלו משום שאין בפת ריח הבשר דריחא לאו מלתא היא אבל לאוכלו בכותח אסור משום חומרא דבשר בחלב ועוד שריח הבשר נרגש בפת ובדגים והטועם אותם הוא סבור שממשו של בשר נבלע בהם ואם יאכלנה בכותח מתחזי כבשר בחלב והילכך אסור משא"כ בבשר שחוטה ונבילה שצלאן יחד שאין ריח אחד מהן נרגש בחבירו שהם מין במינו ועיין פרק גיד הנשה שם הארכנו במחלוקות אלו: ויש כאן מקום עיון על המוסקו שכתב מיי' פ"ק מהל' כלי מקדש וסמ"ג עשין קסז שהוא דם המתקבץ בחטוטרת החיה שבצוארה והראב"ד השיג כי המוסקו היה אוסרו באכילה מפני חשש דם ורבינו יונה התירו משום כי הגם שתחילתו היה דם בתר השתא אזלינן דהוא פירשא ולדידיה גם מוויט"א שעושין מיין נעפש ונפסד אפשר שיהיה מותר דבתר השתא אזלינן והרא"ש כתב דדברי רבינו יונה צריכין ראיה. ומסכים לדעת הרמ"ה שאסור לאוכלו וצ"ע דאי אסור הוא הלא התלמוד מתיר להדיא להריח בו לכתחילה ולברך עליו בורא מיני בשמים ואם המוסקו הוא בעצמו אסור היאך יוכל ליהנות ממנו ולהריח בו לכתחילה ובפרט כיון שכל עצמו לריחא עביד ולא מבעיא למ"ד דריחא מלתא היא דודאי אסור אלא אפילו למ"ד דריחא לאו מלתא היא הני מילי בבת תיהא דאין ריחו כל כך מפוטם או אפילו בבשר שמן וכיוצא בזה שכל עצמן לאו לריחא עבידי אבל המוסקו שכל עצמו להריח עביד מי יימר שיהיה מותר להריח בו לכתחלה ומדברי התוס' פ' השוכר את הפועל נראה דמידי דלא שייך ביה כי אם הריח אסור להריח אליבא דכ"ע כגון זילוף יי"נ וה"ה המוסקו ואפי' את"ל שיהיה מותר להריח בו לכתחלה אליבא דמ"ד דריחא לאו מילתא היא מי יימר שיברך על הריח הבא ממנו כיון שעקרו הוא איסור נמצא שהיא מצוה הבאה בעבירה ואין זו ברכה אלא ניאוץ לא מבעיא לדברי מיי' דס"ל בפ"ק מהל' ברכות דאין מברכין על דבר האיסור אע"פ שנהנה ממנו דודאי אין לברך על הריח שמריח בו הכא בנדון דידן אם היה בו איסור מיי' התיר להריח בו בפ' ט' מהל' ברכות אלא אפי' לדברי הראב"ד שאומר שיש לברך עליו מ"מ אותה ברכה אינה אלא ניאוץ וליכא למ"ד שלכתחלה יהנה מן האיסור ויברך עליו והיאך יאמר הכא התלמוד בפי' שהמוסקו מריחין בו ומברכין עליו במ"ב שנמצא שתקן התלמוד ברכה לדבר תקלה ואיסור זהו מן התימה ועוד אי הוה כאן חשש איסור באכילת המוסקו היה נמי חשש איסור בריחו. אתמהה אפשר דמכל הראיות שמביאים התוספות והפוסקים בדין ריחא אי מלתא היא אי לא שלא הביאו פעם א' ראיה מכאן כמו שלא הביאו נמי ראיה מבשמים של עבודת כוכבים וערוה דהתם אותם הבשמים הם בעצמן אינן אסורין אלא שדבר אחר גורם להם ליאסר הילכך אין להביא מהם ראיה כלל בדין אי ריחא מלתא היא או לא אבל בנדון דידן שהמוסקו עצמו בו תלוי האיסור אי הוה בו חשש איסור היה להם לפוסקים להביא ראיה ממנו אלא בודאי דאינו נכנס בכלל זה כלל: