שבות יעקב חלק ג ח

מופרדים רק תיבות שלימות ע"ש עוד פלפל בחכמה בעל ח"י מכח שהדפוס רוב ע"י נכרי גם זה ליתא באשר בעת הכתיבה מחשב דעתו ומכוין נכרי ע"כ ספר שכתבו מין נשרף אמנם הדפוס המסדר אותיות אינו עושה פעולה להכתב והמדפיס שקורין פרעסין ציהר אין מכוין מה נכתב ע"כ כל אפי שווין מדפיס נכרי או ישראל סוף דבר בהא סליק ובהא נחתי' שאין דעתי מסכמת לדעת הגדול מר לשלוח יד בכתבי קודש בשום אופן כי אם לקברם על הקברות בחביות או תיבות אף בש"ס ופוסקי' נאמר בכלי חרס לדידן כלי עץ ג"כ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א על הקברות הנה בארץ רחבת ידים לקברם בקרקע אחרת והמו דברי אוהב אחיו ממש אפר כירה לשרת לאדוני דש"ת ה"ק יחזקאל לבית קאצינעלפוגן חונה בק"ק המבורג ואלטונא יע"א ע"כ העתק לשון תשובתו וזה תשובתי על תשובתו: יב אל ראש קרן ישראל נשיא כרבן גמליאל משיב דבר לכל שואל מהדר אורייתא מפלפולא כעתניאל ה"ה הרב הגדול המופלג הגאון מהו"רר יחזקאל נר"ו עד ביאת הגואל: תשובתו הרמה הנכתב ג' טו"ב כסלו קבלתי ואף דטרידנא טובא כעת לא יכולתי להתאפק מלהשיב בבל תאחר הנה בוודאי מה שכתב מכ"ת לחלק בין איבוד נפש לכתבי קודש שהוא ספק אם ילכו לאיבוד ידעתי גם ידעתי שישנן מקומות לבע"ד לחלוק ולדחוק בכמה חילוקים בענין זה רק עיקר סמיכתי הוא על דברי הבאר שבע בעצמו בתשובתו סי' מ"ג וז"ל אם יש סמך למנהג במה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או שנמחקו וכו' ע"כ הטרחתי את עצמי בכל מה דאפשר לעשות סמך למנהג ההוא במקום שנתרבו הכתבי קודש במאד עד שא"א לגונזם כדינם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל שלא יבואו לאיבוד ומה שמכ"ת מדמה ממש לאיבוד נפש זה אינו דהא בגמרא לא קאמר רק הא למה זה דומה וכו' ופירש"י שם משמע דודאי איבוד נפש חמיר משריפת ס"ת וספק פיקוח נפש דוחה שבת אפילו מלאכה גמורה משא"כ להצלת ס"ת אסור לכבות הדליקה בשבת כמבואר בסימן של"ד רק הצלה מותר וגם שריפת שאר ספרים אינו דומה לס"ת ממש כמ"ש הבאר שבע בעצמו וז"ל שיש בהם סרך קדושת ס"ת והוי דבר הדומה לדומה בדמיון רחוק ואין להחמיר כולי האי ועי"ז אתי לידי זלזול כתבי קודש יותר ע"כ ראוי ונכון לקיים מנהג ראשונים ולא לדחותם בשתי ידים כי מאיבוד נפשות יש ללמוד היתר לשרוף אלו קונטריסן מכח כ"ש אבל לא ללמוד איסור כי אינו דומה כלל ודו"ק ומה שכחב מכ"ת לקוברם על הקברות בחביות או תיבות כי כלי עץ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א לקוברם על הקברות הנה ארץ רחבת ידים לקברם במקום אחר לא ידעתי מה יועיל תקנה זו כי זה ודאי הוי איבוד ממש בידים כי ע"י ירידת הגשמים והפשרת שלגים בודאי יבאו לאיבוד בזמן קצר מלבד לחלוחית הארץ ואין לך איבוד וביזוי גדולה כזה ובכלל עץ המצויין אצלינו נרקבין מהר בפרט שלא במקום הקברות פשיטא קרוב לודאי שיבואו לידי ביזוי גדול שישפך עליהם מי רגלים ושאר מים מטונפים וסרוחים ואין לך ביזוי גדולה כזו וכבר אמרו רז"ל בסוף תמורה כל הנשרפין לא יקברו מטעם דלמא חפר להוא אינש ש"מ דעיקר חומרא הוא לדונן בשריפה אע"ג דאמרינן שם ג"כ להיפך כל הנקברין לא ישרפו משום דאתו ליהנות מעפרן היא הנותרת ומחזקת דעתי לשורפן ולקוברן אצל ת"ח כי בזה לא אתי לשום תקלה ומש"ה כתבתי בתשובתי דאין דנין אפשר משאי אפשר ובוודאי היכא דאפשר לגונזן כדין הש"ס בכלי חרס מוקף צמיד פתיל טפי עדיף וכל כיוצא בזה אינו מדמין ועושין מעשה לכך אני עומד על דעתי הראשונ' לעשות כמו שכתבתי ולקיים מנהג ראשונים ששרפו וכן נכון כנ"ל הק' יעקב: שאלה יג הא דאמרינן בפ' כיצד מברכין דף מ' ע"א א"ר יהוד' אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנ' ונתת עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת אי דוקא אכילה קבוע קאמר משא"כ טעימה בעלמא מותר או נימא דאף טעימה בעלמא בכלל איסור זה כדאי' הלשון בגיטן סוף פ' הניזקין דף ס"ב ע"א א"ל ליטעום מר מידי א"ל הכי אמר ר"י אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו עכ"ל ש"מ דאף טעימ' בכלל: תשובה הנה דבר זה מחלוקת הקדמוני' הוא כי הב"י כתב בא"ח סי' קס"ז וגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסו' לטעום עד שיאכיל לבהמתו עכ"ל והט"ז שם בס"ק וי"ו השיג על הב"י בזה וכתב וז"ל ולעד"נ דאין איסור בטעימה בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש לשון זה בפ"ק דשב' דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והוא ראי' דבקרא כתיב ואכלת ושבעת עכ"ל הט"ז ולכאורה היה נראה דאשתמיטתא להט"ז סוגי' דש"ס דגיטין דאי' שם להדיא דאפילו טעימה אסור וכבר ראיתי שהרב המובהק מהר"מ חגאיש מירושלים הרגיש בזה בתשובתו הובא בספר באר היטיב סי' קס"ז ותירץ שמדקדק הט"ז למה אמרו כאן תיב' כאן אתי לאוריי כלומר דדוק' בברכות שהוא עיקר מקור דינים אלו משא"כ בגיטין דנקט רק אגב גררא ואין שם מקור הדין ע"כ תוכן דבריו אף שדבריו ראוים למי שאמרן מ"מ ודאי אין זה כוונת הט"ז דאי לא אשתמיטא מיני' סוגיא דגיטין לא הי' נמנע מלהביאו ולתרצו באופן זה ולא לסתום דבריו ותו באמת קשה אמאי ארכבי' הש"ס אתרי רכשי וסותם בברכות לשון אכילה ובגיטין לשון טעימה בפרטות כיון דתרווייהו משמיה דרב נאמרו למה סתם הכא הכי והתם הכי ויותר הי' נ"ל לומר דדעת הט"ז דגרסא דברכות עיקר דדווקא אכילה קבוע אסו' משא"כ טעימא והא דנקט בגיטין לשון טעימא משום דשם הוא דבר הלמד מענינו דשם א"צ ליטעם מר מידי ובש"ס דשבועות דף כ"ב אי' דאמרי אינשי הא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ע"ש והוא מהל' דרך ארץ לומר דרך כבוד ותרבית לשון טעימא אף שכוונתו לאכול אכילה קבוע להכי נקט נמי בדברי רב לשון טעימא אבל כוונתו אאכילה קבוע אבל גם זה אינו במשמעו' לשון הט"ז בסתימת דבריו ומ"מ עיקר נ"ל כדעת הב"י דאפי' טעימא לבד אסור שהרי הרי"ף והרא"ש פ' כיצד מברכין נקטו רק לנוסחא וגרסא זו דגיטין דאסור לטעום כלום עד שיאכיל לבהמתו וכן הוא באגודה פ' כיצד מברכין ובשיבולי לקט ובוודאי אינהו טפי מינן עיקר נוסחאות שבש"ס או י"ל דספוקי מספקא להו ואזלי לחומרא דאפי' טעימא אסור קודם שיאכיל לבהמתו ונראה דאין חילוק בין בהמה וחי' ועוף בין טמאה וטהורה דאתי' בהמתך בהמתך משבת וכדאי' בש"ס דב"ק דף נ"ד ע"ב וכן משמע בספר חסידים סי' תקל"א וז"ל לענין אכילה הבהמה קודמת דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים והדר ויושם לפניו לאכול וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' ע"ש כל זה נ"ל פשוט ומ"ש הט"ז ראי' מפסוק ואכלת ושבעת אין זו ראיה דודאי איסור דאורייתא אין כאן רק אסמכתא בעלמא כנ"ל הקטן יעקב: שאלה יד כלי מלא יין שיש לו מצדו קנה חליל שיכול לשתות ממנו יין כמו מינקת ושתה התינוק מאותו מינקת אי היין מקרי פגום לקדש עליו דלכאורה נראה דשרי דהא מעשים בכל יום ששותים מן החביות ע"י מינקת שקורין היבר בל"א ואפ"ה מקדשין על היין ש"מ דאין קפידא בזה דהוי כמו שעירו ממנו לכלי אחר מ"מ לא רציתי להורות הלכה למעשה עד שאשמע ממ"ו למעשה כי מפיו אנו חיים: תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי וע"ד מה שמצדד להקל ממעשים בכל יום ששותין מן החביות ע"י מינקת שקורין היב"ר וכו' הנה אין מזה אפילו קצת ראיה דהא מבואר להדיא בא"ח סימן קפ"ב דאם שתה מחביות של עץ אין להקפיד ומ"ש דהוי כמו שעירו ממנו לכלי אחר לא ידעתי למה יחשב לכלי אחר כיון שהקנה מחובר לאותו כלי שהיין בתוכו ויוכל לשתות ממנו ואפילו אם אינו מחובר מ"מ כיון ששותה ממנו ומחברו בניצוק הוי כאלו ששותה מגוף הכלי ואע"ג דהא דניצוק חיבור אינו אליבא דכ"ע כמבואר בפ' בתרא דע"ז והסכמת רוב הפוסקים להקל בניצוק ביי"נ בזמן הזה דרבנן במקו' הפסד כמבואר בי"ד וא"כ כל שכן בזה דהוא רק הידור מצוה דרבנן שהרי בשעת הדחק מברכין עליו כמבואר בא"ח ס"ס קפ"ב ורע"א אפילו אם הוא פגום מ"מ כיון דאפשר לתקנו בקל ע"י הוספת מעט יין או מים כמבואר שם מהיות טוב אל תקרי רע להקל נגד דעת האומרים דניצוק חיבור מכ"ש היכא שהקנה מחובר לכלי דודאי הוי כשותה מכלי עצמו כנ"ל הקטן יעקב: שאלה טו נשאלתי בהיות עוסקי בא"ח סימן קפ"ו על הא דכתב הרמב"ם ריש פ' ד' מהל' בכורי' דהגר מביא וקורא משום שנא' אב המון נתתיך הרי הוא אב כל העולם שנכנסין תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ עכ"ל וכתב הכ"מ שם וז"ל ומ"ש ולאברהם היתה השבוע' תחלה כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו חלק בארץ הגרים מפני שבתחלה קודם שנא' לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש עכ"ל הכ"מ וקשה איך באמת הגר מביא וקורא הא אין לו חלק בארץ והאיך יכול לומר אשר נתת לי ה' ומה"ט כתב הרמב"ם דאשה וטומטום ואנדרוגנוס שהם ספק אשה נמי אין יכולין לומר אשר נתת לי ה' וכן העבד ואפטרופס ושליח מביא ואינו קורא ובאמת אי לאו דברי הכ"מ הייתי אומר דכוונת הרמב"ם במ"ש לאברהם היתה השבוע' תחלה היינו לתרץ דאיך יאמר אשר נשבע לאבותינו הא אברהם לבד הי' אב המון גרים ולא שארי האבות יצחק ויעקב ע"ז מתרץ לאברהם היתה השבועה תחלה ומה שנשבע אח"כ לשארי אבות הוא רק מכח השבועה שבתחלה לכך שפיר יוכל לומר לאבותינו לשון רבים ויש לגרים חלק בהבטחה זו אף שעכשיו לא נתחלקה להם במנין השבטים מ"מ מי שזוכה לעתיד לבא יטול ג"כ חלקו כדאיתא ביחזקאל סוף קפיטל מ"ז ע"ש בפירש"י אבל אי קשיא הא קשיא דהא הרמב"ם סוף הלכו' מעשר שני כתב וז"ל בווידוי מעשר דגרי' ומשוחררים אינם מתוודין מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו עכ"ל וכבר ראיתי שהרגישו האחרונים בזה ה"ה הרב ר' דוד עראמה בביאורו להרמב"ם פ"ד מה' בכורים וספר קול הרמז ובכ"ג לא"ח בביאוריו להרמב"ם שם ולא מצאתי ישוב' נכון: אכן נ"ל דצריך עוד לדקדק בדברי הרמב"ם דלמה בסוף הל' מעשר נקט הפסוק את האדמה אשר נתת לנו וכאן בבכורים נקט הפסוק אשר נתת לי ה' ותו קשה דלמה לא כתב ג"כ בהל' מעשר דאשה ואינך לא יתוודו מטעם זה דכתיב אל האדמה אשר נתת לנו א"כ כל