שבות יעקב חלק ג ז

לענין ישראל מ"מ הדין דין אמת דאין דין חשש טומאת נבילה בנגיעה גבי כהנים והוא ברור כנ"ל הק' יעקב. שאלה ט הא דאי' בש"ע א"ח סי' קנ"ג סעי' כ"א בהגהות רמ"א וז"ל אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה בה"כ או ס"ת ודוקא מאתנן עצמו וכו' עכ"ל נסתפק לי אם נכתב ס"ת על הקלפים שבאו מדברים המגונים אלו אם אף דיעבד הס"ת פסולה או נימא אסור דקאמר היינו רק לכתחלה אבל לא בדיעבד: תשובה הנה לכאורה הי' נראה פשוט דאף דיעבד אסור דהא יסוד ומקור הדין הוא מרי"ו בספר אדם וחוה נתיב כ"ב חלק א' ושם נאמר אתנן זונה אסרה תורה להביאו בית ה' לקרבן וה"ה בזמן הזה לעשות ממנו שום דבר לבית הכנסת כגון ס"ת או בדק הבית או לדבר מצוה עכ"ל הרי דמדמה לקרבן ובקרבן אפי' בדיעבד אסור ופסול הקרבן כמבואר פשוט בש"ס דתמורה פ"ז פ' כל האסורין לגבי מזבח ע"ש וכן מבוא' ברמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח וא"כ ה"ה לענין ס"ת ובדק הבית ודבר מצוה דמדמי להו וכן מבוא' בפ"ג דע"ז ד' מ"ז ע"א ע"ש והא דנקט לשון אסו' דמשמ' רק לכתחלה יש איסור י"ל דאתי לומר דתיכף משעת עשייה יש איסור ולעולם אף דיעבד אסור אכן כאשר ירדתי אל העיון נ"ל דאין לפסול הס"ת בדיעבד ולאבד שמות הקדושים שבו ולגנזו דבמה נפשך אם נעשה המחיר או האתנן קודם שעבדו העורות לקדושת הס"ת א"כ בעיבוד העורות לשם ס"ת קנאו בשינוי כדאי' בש"ס דתמורה דף ל' נתן לה חיטים ועשאן סולת זתים ועשאן שמן הרי אלו כשרים דהלכה כב"ה דמתירין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח דין ט"ו ע"ש ואם כבר עיבדן לשם ס"ת ואח"כ ניתן באתנן או במחיר כלב פשיטא דאין איסור כיון דקי"ל בא"ח סי' מ"ב דהזמנה כזו ע"י מעשה כקדושת ס"ת מילתא היא ואסור לשנותם לדברים אחרים ש"מ דחל קדושה עליו וכבר אמרינן בתמורה דף למ"ד ע"ב נתן לה מקודשין הרי אלו מותרים דכתיב לכל נדר להוציא את הנדור וכן פסק הרמב"ם שם אף דמגינים שם בא"ח סי' מ"ב פקפקו קצת בדין זה דהזמנה מ"מ נראה עיקר כמ"ש והא דכתב רמ"א בא"ע סי' קנ"ד דכותבין הגט על מה שמעובד לס"ת י"ל דגט הא נמי מצוה בתורה והוא לימוד מש"ה מותר לכתוב ועיין בבית שמואל שתירץ בענין אחר ובר מן כל דין הא אמרינן שם בתמורה במתני' דאין איסור אתנן ומחיר חל אלא על דבר הראוי ליקרב ע"ג מזבח וכ"פ הרמב"ם שם ואע"ג דקאמר שם בש"ס בית ה' אלהיך להביא את הריקועים דהיינו אם נתן לה זהב לא יעשה מהן ריקועים למזבח וכ"פ הרמב"ם ספ"ד מה' איסורי מזבח אפשר דקרא זו אסמכתא בעלמא הוא ואינו אסור רק לכתחלה ואף אם נאמר דהתם אף בדיעבד אסור היינו משום דאפשר להסיר הריקועים ולעשות אחרים משא"כ בס"ת שכבר נכתב כהלכתה אין לגנוז אותה ואזכרות שבה כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה י נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלועים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקי' הבתים לימי הפסח ואין עליות ב"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא: תשובה הנה באמת כבר נשאלתי ע"ד זה ג"כ בהיותי בק"ק פראג ולא רציתי להורות בה היתר כי מצאתי ראיתי בתשובת באר שבע סי' מ"ג שנשאל וז"ל אם יש סמך למנהג זה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או נמחקו באמרם כי שריפתו הוא כבודם כי ע"י גניז' הם נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים ועוד נשאלתי אם ספרי גמ' ופירושיהן ותפולתיהם שוות לענין זה לס"ת ולנביאים וכתובים והאריך שם בתשובה מפ' כל כתבי והסכמת הפוסקים שכל כתבי קודש אסור לשרפן או לאבדם ביד אע"ג דלא נתנו לכתוב ולקרות בהם אפי' כל דבר הטעון גניזה ואין מצילין אפ"ה אסור להניח במקום הפקר ומסיק ואותן שנהגו להקל לשרוף כתבי הקודש שבלו או שנמחקו חדשים מקרוב באו לא שערו' אבותינו וטענה שלהם כי שריפתם זהו כבודם כי ע"י גניזה הם נזרקין במקומות המטונפים טענה ריקנית הוא לא שרירא ולא קיימא רק כמוץ אשר תדפנו הרוח כי אלו היו יודעים כיצד דין גניזה לא הי' מקילין באיסו' גדול גדול כזה דגרסינן פ' בני העיר אמר רבא ס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח אפי' שונה הלכות ואמר רב אחא בר יעקב ובכלי חרס למען יעמדו ימים רבים וכ' הר"ן וז"ל אע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה במה דאפשר לקיימו כדי שלא ירקבו במהרה ומסיק עוד וז"ל ע"כ אתה הראת לדעת שראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה וגמרא ופירושיהן שיש בהן סרך קדושת ס"ת ואם בלו או נמחקו אל ישים חילוק ביניהם ויהא זהיר וזריז לגנוז אותו בתיבה מסוגרת ולעשות להם תקנה במה שאפשר לקיימם וכ"ש שלא יהו נזרקין חלילה במקום הטנופת ואז יהי' שכרו גדול מאד כדתנן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ"ל הבאר שבע שם להלכה למעשה: גם המ"א בא"ח סי' קנ"ד מעתיק דבריו לפסק הלכה מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין א"א משאפשר ובוודאי הרבים שנהגו כן כאשר מעיד בעל באר שבע לאו מעצמם עשו ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת ע"כ התירו לשרפם וגדולה מזו מצינו שהתירו לאבד את עצמו לדעת בכה"ג כדכתיב בשמואל ל"א ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו אפי' על הספק כמשמעות לשון המקרא פן יבואו הערלים וגו' והתעללו בי וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בי"ד סי' שמ"ה ולא חיישי לחיי שעה וזה דומה לס"ת שנשרף כדאי' בש"ס דשבת פ' האורג ובפ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופירש"י דאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות דמה"ט אמרינן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה ממש לס"ת וא"כ כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידים כדי שלא יבא בידי בזיון היותר גדול כמו שמצינו בשאול ה"ה בס"ת ממש ובפרט היכא שיש חשש סכנת שריפה התירו אפילו לחלל את השבת כדאי' בא"ה ס"ח לס"ד יע"ש זה נ"ל פשוט טעם על אותן שנהגו להתיר ומכל מקום ודאי היכא דאפש' למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר אבל היכא דא"א מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה וכל זה בכתבי קודש שהם רבו כמו רבו וא"א בענין אחר כפי השאלה משא"כ בס"ת שטעונה גניזה המה מעוטים אפשר לעשות תקנה ע"י גניזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ד ובי"ד סי' רפ"ב חלילה לשרוף אותם או לאבדם ביד כנ"ל הק' יעקב: תשובת מהגאון הגדול כמהור"ר יחזקאל אב"ד דק"ק האמבורג על שאלת הנ"ל: יא לסכינא חריפא אמרתו צרופה טינרא תקיפא דבש צפה עייל פילא בקופא עייל שפה כאבימי ועיפא כל חזק מרפ' ה"ה אדוני מחותני הרב המאור הגדול הגאון פ"ה ע"ה נ"י רב רבנן מהורר יעק' נר"ו יצ"ו ר"ד י"א: גי"ה קבלתי העמק שאלה בענין כתבי קדש אשר מר הסכים לשרפם כנותר קדשים ולא כן דעתי השפלה ומר הביא ראי' משאול מלך ישראל שמסר את עצמו והאביד את עצמו לדעת תמהני הלא כל רז לא נעלם ממכ"ת מ"ש מהרש"ל בים של שלמה פ"ח דב"ק סי' נ"ט וז"ל אולי שאול ע"ה כיון וכו' שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו ויענו אותו מסתמא בני ישראל לא יחשו בשמעם בצרות המלך ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקם להצילו ויפלו רבבות מישראל והוא ידע שכבר נגזר הגזירה שלא ימלט מהם עכ"ל וגם שאול ידע ודאי שיהרג ומפני חיי שעה אף ספק התעלל לא חש. וזה שאמר פן יתעללו בי אמנם בכתבי קודש שספק אם ישרפו וגם ספק התעלל פשיטא שאין לשרפם ותרתי בעינן ודא' ההרג וספק התעלל אמנם בחסר חד אין רשאי לאבד את עצמו לדעת ולכן ר"ח בן תרדיון לא רצה לפתוח פיו למות מהרה כי אף שההרג הי' ודאי אמנם לא הי' ספק התעלל וק"ל עוד זם מדבר מר מסתייע משאול המלך ולא מדוד המלך ע"ה שהרג נער המבשר שא"ל איך לא יראת לשלוח ידך לשחת משיח ה' אף שהנער הגיד לו דברי שאול פן יתעללו עיין ברש"י ורד"ק אלא ע"כ שהן רשאין ולא אתה דלאבד את עצמו שאין עושה משום כעס מותר ולא להרגו וכ"כ הפוסקי' גבי מאבד את עצמו לדעת אין מספידין אם יש לו איזה אמתלא מספידין ע"ש משא"כ ח"ו להורגו ועיין קצת ברלב"ג שם ובהניזקין דף נ"ז בד' מאות ילדים וכו' דרש להן הגדול וכו' קפצו הילדים וכו' וכתבו תוס' הא דאמרינן מוטב שיטלנ' מי שנתנה וכו' ויראים מיסורין וכו' א"כ ע"כ היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם עכ"ל ש"מ כדבריו שהוא בעצמו רשאי לאבד אח עצמו ולא אחרים דהא התם זנות פנוי' שיעבור ואל יהרג ע"ש וכיון דיציאת נשמה כנשרף ס"ת כמ"ש מר ג"כ אין רשאין לשרוף ס"ת בידים והא דפסקו חכמי צרפת לשחוט ילדים בעת גזירת השמד התם טעמי דבריהם כיון שיצאו מן הדת ואז יהי' מן המורידין ולא מעלין ודו"ק אף על זה צווח מהרש"ל ע"ש ואם נאמר לצדד ההיתר כי הדפוס אינו קדוש כמו כתב כבר היו במבוכה זו כמה פוסקים והעלו דקדוש הדפוס כמו כתב עיין בתשובת זקני אבי אבא משאת בנימין סי' צ"ט ובט"ז לי"ד סי' רע"א וראיתי בתשובת חות יאיר סי' שדי נרגא כי מלאכת הדפוס חדשים מקרוב באו וכן האמ' כי נתחדשו בשנ' קפ"ח לאלף הששי אלף וד' מאות וכ"ה למספרם בעיר מענץ ע"י חכם מאומת גוטן בערג אמנם כבוד הות יאיר במקומו מונח כי לא הועיל כלו' דהרי משה רבינו ע"ה שדב' פא"פ ושלמה הע"ה שנא' בו ויחכם מכל האדם לא היו יודעי' להד' הדפוס עד שקם חכם א"ה א"ו לא צריכי להא כי דברים שבע"פ היו אסורים בכתב כה"ג דברי' שבכתב היו כותבין על הקלף לקיים מצוה זו לכתוב ס"ת לעצמו ורבינו הקדוש שהתיר לכתוב בע"פ בכתב משום שבימיו תקפו עליהם צרות גלות המר אמנם אם הי' מותר באבני איפוד דפוס למה רץ שלמה המלך ע"ה להביא את אשמדאי ותרנגול ברא היו לו לתקון הדפוס גם כף דחקיק נגרא ביה נשרף חרדלא שבעל חות יאיר בעצמו כתב כי בימים קדמונים הי' ג"כ דפוס רק לא אותיות