שבות יעקב חלק ג נט

פי"ד מהל' מלוה דהתורף שהוא עיקר של השטר היינו שם המלוה והלוה והמעו' אבל הזמן הוא טופס של השטר אבל הסמ"ע שם ס"ק נ"א חולק עליו וכתב דעיקר הוא דזמן הוא התורף וכן פירש"י וכן הוא בערוך ערך תופס וכן משמעות הש"ס פ' כל הגט להדי' א"כ כל השטר נפסל והוי רק כתביעת בעל פה ושכנגדו נשבע ונפטר כנ"ל הק' יעקב: שאלה קמז שני עדים שחתמו השטר ובאו עדים על אחד מהם שהרג נפש בשוגג לפסול אותו לעדות ובעל השטר מביא עדים שעשה תשובה על זה קודם שחתם השטר אם הוא כשר או לא: תשובה הנה טרם אשיב על גוף השאלה צריך אני לידע מהיכי תיתי עלתה בדעתך שמי שהרג שוגג פסול לעדות כי לע"ד נראה פשוט דכשר לכל עדות אף קודם שעשה תשובה אולי ראית מה דאית' סימן נ"ג סעיף ב' בהג"ה שכתב וז"ל למי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג הנפש בשוגג וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ עכ"ל משמע אבל לא עביד תשובה פסול להיות ש"ץ ומשם למדת גם לעניין עדות דפסול וזה אינו דבש"ץ צריך להיות פרקו נאה משא"כ לענין עדות צריך דוקא במזיד שנקרא רשע וכ"כ הרמב"ם פ' יו"ד מהל' עדות דדוקא שעבר עבירה במזיד שחייב מלקות או מיתה או רשע דחמס וכה"ג יע"ש וכן מבואר בטח"מ סימן ל"ז אבל מי שבא שגגת מעשה לידו כשר לעדות דלא מקרי רשע כיון דבשוגג בא מעשה לידו ואולי יצא לך ממה דאיתא בש"ס פ"ב דמכות דף יו"ד ע"ב ר' שמעון בן לקיש פתח פתחא להאי פרשתא מהכא ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא הרשע במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים וכו' ופירש"י שם ע"י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג ההורג חייב גלות ואין עד בדבר וכו' הרי דגם ההורג בשגגה מקרי רשע מזה אין ראיה כלל דהוא דרש בעלמא ואין למידין הלכה מדברי אגדה ולהדיא מוכח שם בש"ס דההורג בשגגה לא מקרי רשע כלל כדאיתא שם בפ"ק דמכות דף ה' ע"ב חייבי מלקות מנין ת"ל רשע רשע חייב גלות מנין אתי' רוצח ע"ש בפרש"י הרי להדיא בשוגג לא מקרי רשע דאל"כ ה"ל למילף הכל מרשע רשע וק"ל ובר מן כל דין הרי מבואר להדיא במתני' פ"ב דמכות דף י"א ע"ב במתני' דרוצח שגלה לעיר מקלטו אין יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות הרי להדי' דכשר לכל עדות אם לא שהורג נפש במזיד דאז פסול לכל עדות ובזה מתורץ ומיושב היטב מ"ש רמ"א בש"ע סימן ל"ג סעיף ט"ז בהג"ה קרוב נרצח יכולין להעיד על הרוצח ע"כ ולכאורה קשה דהא דין מיתה וגלות אינו נוהג בינינו לאיזה ענין כתב הרב כן ובזה הרגיש שם הסמ"ע סס"ק ך"ה ומדחיק בזה ובאמת לא קשה מידי דאתי לאשמעינן דאם הרג במזיד ועשה תשובה כפי ששם עליו הב"ד הוא כשר לעדות וכדעת הר"ן הובא דבריו בסמ"ע סימן ל"ד ס"ק ע"א דכיון שהעידו עליו שעשה תשובה קודם שחתם איגלאי מילתא למפרע דכשר היה וכן העלה הש"כ שם ס"ק ל"ד וכן עיקר להלכה וכן האריך שם בסימן מ"ו סעיף ך"ו ע"ש ונראה דגם דעת הסמ"ע כן הוא להלכה דהרי צריכין אנו לתרץ דשם בסימן ל"ז ס"ק ע"א הניח הדבר בצ"ע מכח דברי הר"ן ובסימן מ"ו ס"ק ס"ד פסק בפשיטות דלא כהר"ן שלא נתכשר אלא משעה שהעידו עליו אלא צ"ל שם בסימן ל"ז שקאי שכבר חתם על השטר לא פסלינן דיעבד מה"ט דר"ן מם שאין כן בסי' מ"ו סעיף ך"ז הכריע דלא יחתמו לכתחלה עמו ודוק שהוא נכון נ"ל הק' יעקב: שאלה קמח נשאלתי אחד שנתן שורו או חמורו לשומר חנם וש"ח מסרו לשומר שכר ונגנבו או אבדו מה דינו: תשובה לפום ריהטא היה קשה לי מה קמסתפק לך הלא דין זו הוא ש"ס ערוכה פ"ג בב"מ ד' ל"ה ע"ב השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה ופטור והשואל ישלם לשוכר לפי שהוא חייב באונסין ואמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ופסק הש"ס דהלכה כר"י וכן פסקו הפוסקים וכמבואר בש"ע ח"מ סימן ש"ז א"כ בנדון דידן נמי כיון שש"ח אינו חייב אלא בפשיעה וש"ש משלם את הכל ואינו פטור אלא באונסין א"כ השומר שכר יחזור הפרה לבעלים אך כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאינו דומה זו לזו כלל דהא מסיק בגמרא שם דף ל"ז דר"י דאמר איך הלה עושה סחור' בפרתו קאי ג"כ אמתני' דר"פ המפקי' שילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שפקדון אצלו ופליג ר' יוסי נמי בהא דאין עושה סחורה בשל חבירו וכיון דשני מתני' אלו הם פלוגתא דת"ק ור"י למה קתני בסיפא דינו דוקא בשואל ושוכר ה"ל לכללינהו בחדא ולמה תנא בסיפא בשואל ושוכר ה"ל למתני' מתני' בשומר חנם וש"ח מסרה לש"ש ונגנבו או נאבדו דהיינו א' נתנו לש"ח ושומר חנם מסרה לש"ש ונגנבו או נאבדו ופטור הש"ח שהרי אמרו וכו' וע"ז פליג ר"י נמי וק"ל אבל אין להקשות דה"לל נותנה לש"ח וש"ח מסרה לשוכר או שמסרה לכתחלה לש"ש והוא השאילה לאחר ונאנסו ש"ש ישבע שנאנסו ושואל משלם לש"ש או לש"ח לדעת הת"ק ור' יוסי פליג הא לא קשה כלל כיון שלא מסרה המפקיד ביד הנפקד רק לשומרו דאז השומר שכר והשומר חנם שהם השאילו לאחר לעשות בו מלאכה הוי פשיעה גמורה ששלחו יד בפקדון שכרו או שהשאילו לאחר לעשות בו מלאכה הם חייבים אפילו באונסין וכ"כ הב"י להדיא בח"מ סימן שמ"ב וכ"כ שם בש"כ אבל הא קשה לוקמה בשומר חנם שמסר לש"ש וכגנבו כדלעיל אלא ודאי דמש"ה המתני' תני שואל ושוכר משום דהתם דוקא פליג ר' יוסי לומר איך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון דבהאי הנאה שהוא הי' רק שומר חנם והוא נותן מכיסו שכר לשומר שכר לשמור שמירה מעולה יותר כדין ש"ש דאלים שמירתו גם ר' יוסי מודה וזה מקרי עושה סחורה בממון של עצמו בזה בודאי מקנה לו הפרה והוא שלו ומהאי טעמא פליג ר' יוחנן שם בש"ס דף ל"ז ריש ע"א דאמר מודה ר' יוסי בראשונה שכבר אמר הריני משלם דהלכתא כוותיה ועושה סחורה בממון שלו כל זה נ"ל פשוט ובישיבתי הארכתי בסוגיא זו נ"ל הק' יעקב: שאלה קמט ראובן תבע לשמעון שהוא ולוי מסר לו שלישית על תנאי ועכשיו הוא הזמן שיחזור לו השלישית ופסקנו בב"ד כדינו שלא יחזור השלישית עד שישלח ג"כ אחר לוי ויעיד בפניהם ענין השלישית שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוצא השלישית מתחת ידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד כמבואר בש"ע סימן כ"ו סעיף ג' אחר זמן עבר שמעון ונתן השלישות לראובן נגד רצון לוי ולוי תבע אותו לראובן ורוצה לחזור השלישות ליד שמעון אם שמעון חזר לנאמנתו או לא: תשובה אף דלכאורה דין זה מבואר לפנינו להדיא בש"כ סימן נ"ו תוך ס"ק כ' כתב וז"ל ונראה דאם רוצה זה שנותן לו השלישות לחזור השליש' לשליש כדי שיעיד לאו נוגע בעדות וכמ"ש הטור בסי' ל"ז ובסימן ק"מ בשם הר"ר יונה גבי שכירות וכ"פ המחבר בסימן ל"ז סעיף י"ב ואף ליש מי שחולק שם שהביא המחבר בסימן ק"מ סעיף ט' והוא הרשב"א י"ל דמודה כאן שהיה שליש ביניהם מתחלה והימנוה מתחלה א"כ עכשיו שמחזיר לו הדר להימנותי' עכ"ל עיין עוד שם שמאריך בזה ומביא ראיות לדבריו מחידושי רשב"א ממסכת גיטין הרי מדכתב הדר להימנותיה משמע דנאמן כתרי כמו שהי' בתחלה קודם שהוציא השלישות מידו ולע"ד נראה שזה ודאי אינו דהא מדמה לשכירות ושם ודאי אינו נאמן רק כעד א' גם כאן לא נאמנהו יותר כיון שהוציא השלישות מתחת ידו איבד נאמנותו החזקה ומדברי חדושי הרשב"א עצמו שם בגיטין דף ס"ד משמע כן שהרי כשהשיג שם על הראב"ד מדכתב בלשון שלילה על הראב"ד ואם כדבריו שליש דעלמא אע"פ שאין שלישתו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה עכ"ל הרשב"א הרי להדיא מתוך דבריו דפשוט ליה כל שהוציא מתחת ידו השלישות איבד נאמנותו וכן משמעות כל הפוסקים דכתבו ומסקינן דאין ליתן השלישות אלא בב"ד לפרש לפניהם ענין השלישו' וכו' כמבוא' בש"ע אכתי תקשה כיון שיכול לחזור השלישו' לידו להיו' נאמן כבראשונ' מה הועילו חכמים בתקנתם אם יעשה השליש קנוניא עם א' מהמשלישים שיתן לו בטחון שכשירצה יחזור השלישות לידו ויהא נאמן אלא ודאי כל כה"ג אבדו לנאמנותו כיון שהוציא השלישות מתחת ידו ואולי כוונת הש"ך איהו דחיק ומוקי נפשיה דמ"ש חוזר להמנותיה היינו בעד אחד לפטור או לחייבו ולא שיהא נאמן כשנים כבתחלה וכן מבואר להדיא מתוך דברי הש"ך עצמו שם ס"ק ל"ד בדפוס פפ"ד הסמ"ע עם הש"ך בדף פ"ד ע"ג וע"ב שכתב וז"ל וכל שהשליש מסר דבר ליד ב"ד או ליד אפטרופס בסתם נאמן בכל מה שיאמר אח"כ שהרי כשבא לב"ד או לאפטרופס מוכרחים הב"ד או אפטרופס ליתן לו מה שמסר להם בסתם וא"כ נאמן הוא כאלו השלישות יוצא תחת ידו מעיקרא שהרי יכול עכשיו ליתן למי שירצה ואע"ג דלית ליה השתא מיגו דהוי מיגו למפרע מ"מ שליש נאמן אף במיגו כי האי וכמו שהוכחתי לעיל מן התוס' והרא"ש והנ"י ושאר הרבה פוסקים אבל כשאין שלישתו יוצא מתחת ידו שמסרו לבעל דבר עצמו אינו אלא כשאר אדם ולא מקרי תו שליש כלל כך נ"ל לפע"ד ברור עכ"ל הש"כ גם בסימני' וכללי' שבסוף סימן נ"ו בקיצור דינו שלי' של הש"ך סיים וז"ל מה אם זה שניתן לו השלישות רוצה להחזיר השלישות להשליש כדי שיעיד יוכל להעיד ואינו נוגע בעדות וי"א דה"ה כשפוטרו משבועה מועיל להיות עד הרי מבואר כוונתו דאין נאמן רק כע"א ובנדון שלפנינו שהמרה נגד דעת הב"ד יש כח ביד הב"ד לפסלו לגמרי בעדות זו כדי שלא יזידון עוד להמרות פי ב"ד הק' יעקב: שאלה קג ארבעה אחים שכל א' וא' מהם יש שט"ח על אמם מסך מאה ר"ט הנעשים ביום א' ולאמם היתה לה שט"ח על א' ובחליה נתנה לא' השט"ח שיגבה איזה סך מהלוה שלה לצורך פרנסתה בחליה וכן עשה והשטר נשאר מונח אצלו ולאחר מותו קדם הבן וגבה כל מותר החוב ותפס אותו בשביל מקצת חובו והאחים טוענין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום הוא ורוצים שיחליק עמם בשוה החוב ושאר נכסי אמם הדין עם מי. תשובה הנה בודאי אם לא הי' גובה השטר עדיין לא מהני תפיסתו כלל וכדאיתא להדיא בש"ע סימן ק"ד סעיף ג' בהג"ה וז"ל מיהו אם תפס שטרות אפילו המוקדם לא הוי כתפס ממון ויחלוקו עכ"ל וכתב הסמ"ע שם סימן יו"ד דלא הוי כתפיסת ממון משום דאין זה מקרי קדם וגבה דהא עדיין נשאר גוף השיעבוד אצל המלוה וגם אם ירצה המלוה למחול החוב מצי מחיל כמ"ש סימן ס"ו עכ"ל הסמ"ע והש"כ שם ס"ק ט' כתב ואין זה מדוקדק דהא כה"ג אין יכול למחול כדלעיל סי' פ"ו מדר' נתן עכ"ל ואין זה קושיא כלל כיון דמדר"נ משועבד לכל הבע"ח בשוה א"כ לא מהני תפיסתו לגרוע שארי בע"ח כיון שחלקם יכול למחול אי לאו שעבודם של שאר בע"ח ויחלוקו אלא בלא"ה א"צ למ"ש הסמ"ע כיון דקי"ל כבית הלל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי עיין בתוס' סוטה דף כ"ה. ד"ה בית הלל מש"ה לא מהני תפיסתו כיון שהשעבוד נשאר אצל המלוה וק"ל גם הש"כ אינו משיג על גוף הדין ועיין בכ"ג ח"מ סימן כ"ה בכללי קים לי סימן מ"ה ע"ש אכן כשכבר גבה ממון אפילו תפס לאחר מיתה ג"כ