שבות יעקב חלק ג נא

ותקנון כן משום הסבת נחלה כמבואר שם בנ"ש יהי' בטל לגמרי כיון שכותבין בשטח"ז שיהא ידו על העליונה אלא ודאי דאין צורך לכל זה כיון שהתנה בפירוש חוץ מקרקעות וספרים כל תנאי שבממון קיים שכותבין כן שלא לגרוע כלל כח היורשים דאורייתא לענין ספרים וקרקעות גם הבת לא יכולה לומר קיים לי כב"ש בזה כיון שהוא נגד משמעות התנאי כל זה ברור וכן הכרעתי להלכה ולמעשה כנ"ל הק' יעקב. שאלה קכו שאלה קטנה אני שואל בש"ס דכתובת פ"ו דף ס"ט ע"א דקאמר והשתא דאמרת הבנות בעשור נכסים בעלת חוב הוי דאבא או דאחי למאי נ"מ למגב' לבינונית שלא בשבועה וזבורית בשבועה ת"ש דרבינא אגבי' לברתי' דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית שלא בשבועה מבריה דרב סמא ברי' דר"א זבורית בשבועה ופרש"י שם וז"ל רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו עכ"ל רש"י וקשה מי הכריח רש"י לפירש זה. תשובה שאלה זו אף שבעינך הוא דבר קטן ולע"ד הוא דבר שצע"ג והיא של כת הקודמין כי בתשובת תמים דעים סימן קכ"ד הרגיש השואל בזה ואמר ששאל דבר זה לחרופי הדור ואין פותר ומסיק לתרץ שרש"י הוא מוכרח לפרש כן משום דעשור נכסים לאו מתנאי כתובה הוא רק כמלוה ע"פ ואינו גובה מן היורשים דשמא פרע אבל כשנאמר שמת רב סמא בחיי אביו וליכא למטען דפרע דהוי כתוך זמנו דכשמת רב סמא עדיין לא הי' החוב בעולם ע"ש שמאריך בזה ולבסוף ביקש לדחות תירץ וחוזר ונראה ע"ש ותמה תמה אקרא איך מלאו לבו לפרש כן דעת רש"י ונתעלם ממנו סוגיא דש"ס שם דף ס"ח ע"ב ודף ס"ט ע"א דעישור נכסים גובין ממשעבדי' כדאמרינן מוציאין לפרנסה וכן האחין ששעבדו וכו' וכן הסכמת כל הפוסקים יע"ש ואי הוי כמלוה ע"פ אין גובין ממשעבדי וחכמים תקנו תקנה קבוע שגובין ממשעבדי' וטעמו דהכל הוי תוך זמנו דזמן העישור הוא לשלם דוקא בשעת נישואין שלהם גם בתשובת מהר"א ששון סימן קצ"ג הרגיש בקושיא זו ותירץ דלפיכך גבה מברי' מזבורית משום דאפילו בשעת נפילת הירושה לא הי' חי האח אבל אם הי' חי האח בשעת נפילת הירושה אף שמת בשעת הגבייה נוטלת מבינונית ע"כ תוכן דבריו שם זה ג"כ א"א לומר כלל דהא קי"ל בבע"ח שאינו גובה מיתומים אפילו אם אביהם ה' חי בשעת שקנה הבינונית וכה"ג כללי קא כיילינן דאין גובין מנכסי יתומים אלא מזיבורית וכ"כ הטור א"ה סימן קי"ג להדיא ול"נ לפרש דברי רש"י כפשוטו דהרגיש רש"י דלמה מביא הת"ש כלל בבא דסיפא דהוא מיותר דהלא מריש' לבדו אשמעינן דב"ח דאחי הוי מדגבה ממנו שלא בשבועה מבינונית אלא ודאי לאשמעינן חידש דין שאפי' שמת רב סמא בחיי מורישו שאין בנו יכול לומר להבנות אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ואתם אין לכם עלי כלום שלא ירשתי מאבא כלו' קמ"ל דגובין כה"ג מהראוי ולדינא בזה יעיין מכ"ת בתשובת מהרא"נח חלק א' סימן ס"א וק"א ובתשובת פרח מטה אהרן חלק ב' סימן ס"ז ועיין בטור א"ה סימן קי"ג ובח"מ סימן ק"ד ובש"כ שם וכנ"ל הק' יעקב: שאלה קכז באשה אחת שנתבררה עלי' ששמשה בנדתה איך דינה ולענין כתובה ותוספת יבאר לי אמ"ו באר היטב למעשה וכפי אשר יורני אעשה ולא אזוז אפי' זיז כל שהוא כי מפיו אנו חיים תשובה הנה דין זה מבואר להדיא בש"ס ופוסקים ראשונים וסתמת מאוד שאלתך אם נתברר כן בעדים כשרים או אם היא עצמה הודת בדברי אלו או נעשית מוכחשת בב"ד וכיוצא בו כי אין הדבר מצוי להיות עדים אצל דבר זו שהם דברים שבסתר כי אם ע"י נשים ומשרתת שבבית ואפשר דלענין זה אף הנשים נאמנות כמבואר בח"מ סי' ל"ה סעיף י"ד בהג"ה והוא מת"ה סימן שנ"ב ואגודה פ' י' יוחסין ומשמע שם בת"ה דמדינא מהימן נשים בדבר שאינם מצוין לידע אלא נשים ע"ש שהאריך בראיות גם מהאי דינא גופא דאמרינן פי המדיר הוחזקה נדה בשכונתי' תצא בלא כתובה משמע דמאמיני' לנשים בדבר זו כי אין דרכן של אנשים על כיוצא בזה וכתבתי כן לפי שיש מקום לטעות בש"ע בח"מ שם סימן ל"ה וז"ל וי"א מתקנות הקדמונים הוא וכו' משמע דהוא רק מצד התקנה ולא מדינא וזה אינו רק המקור הוא מתשובת מהרי"ק סי' ק"פ דעל קטטות ומריבות שנעשו פתאום ואין דרך להזמין כשרים להעיד שכשרים אפילו צד פסולין ע"ש ע"ז הוצרך לתקנות הקדמונים אבל בדבר שאינו מצוי כלל אנשים רק נשים כשרים הם מדין הש"ס וזה ג"כ דעת רמ"א אלא שקיצור מאוד ונתן מקום לטעות וק"ל וע"כ יבאר לי איך הוא בירור הדבר להפסיד כתובתה ובענין הפסד כתובתה מבואר להדיא בש"ס ופוסקים ראשונים בא"ה סימן קט"ז דהיינו עיקר כתובתה מנה ומאתים ותוס' כתובתה ותנאי כתובה אבל תטול מה שהכניסה לו והוא בעין בין מנכסי מלוג ואם בלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו עכ"ל הטור והש"ע שם וכתב שם וז"ל בס"ק ה' ואם בלה או נגנב ונאבד אין מוציאין ממנו פי' בשבילה שהיתה משתמש בהם וכן נגנב או נאבד שלא מחמת פשיעתו אבל אם מכרן או נגנב בפשיעתו או אכלן מוציאין ממנו עכ"ל ודבריו נ"ל נכונים וכן משמעות לשון הש"ס והפוסקים דומיא דבלה דנעשה מחמתה ולא מחמת פשיעת הבעל דאל"כ לא היו משתמי' לאשמעינן רבותא זו דקונסין אותה אפילו נאבד בפשיעתו והוא חדוש בדין אכן בספר חלקת מחוקק שם בסימן קט"ו סימן ק"כ כתב אפילו נאבד בפשיעתו בבעל דפשיעה בבעלים היא כיון דהיא עמה במלאכתו וכמו שנתבאר לעיל סימן פ"ה סעי' ב' ובב"ח כתב דחייב בפשיעה ולא ידעתי כוונתו עכ"ל הח"מ והב"ש נמשך אחריו שם בס"ק כ"ב וכתב על הב"ח דלא דק דהא פשיעה בבעלים הוא עכ"ל ולע"ד נראה דעיקר כהב"ח מה שמשמע מדבריהם דגם בנצ"ב דינא הכי דאף בפשיעה פטור זה ודאי אינו דהא שם בסימן פ"ה בטור וש"ע פסק כיון דקיבל באחריות מחייב אפילו בגניבה ואבידה וכ"ש בפשיעה ולא מהני הא דהוי שמירה בבעלים ואף בנכסי מלוג כתב הב"ח שם דאינו מוכרח ע"ש אע"ג דלדינא מסכי' שם דפטור מנכסי מלוג היינו אשה שיושבת תחת בעלה בלי שום קטטה דעבירה שיש לה עיקר כתובה מנה ומאתים ונדוני' ותוס' ובעלה חייב במזונתי' ומלבושיה וכל תנאי כתובה ולהכי פטור הבעל מנכסי מלוג אם נאבדו אפילו בפשיעתו אפילו אם מת הבעל או גירשה כיון שיש לה כל תנאי כתובה בשלימות משא"כ באלו נשים שיוצאת משום עבירה שהפסידה עיקר כתובתה ותוס' וכל תנאי כתובת' מצד קנס אין לך לקנוס יותר כולי האי להפסיד אף מה שהכניסה לו אם נאבד בפשיעתו או שאכלם ועוד כשיראה בעל שאשתו נוטה מדרך הישר והוא עמה בקטטה יפסיד במתכווין נכסי צאן וברזל ונ"מ לפשוע בהם כדי שתצא הימנו ערומה ותצא לגמרי ח"ו לתרבות רעה וכל דרכיה דרכי נועם כי בלא"ה הא דפשיעה בבעלים פטור הוא לכאורה כהלכת' בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה כמ"ש התוס' בפ' השואל דף צ"ו ע"א דאין לך בו אלא חדושו וכ"כ בספרי ש"י ח"א שאלה י"ט ע"ש א"כ דברי הב"ח מדוקדקים אליבא דדינא מלשון הש"ס והפוסקים ובחנם השיג עליו הח"מ וב"ש הנמשך אחריו גם בתשובת חכם צבי סימן קמ"ה וקמ"ו נמשך ג"כ אחר דברי הח"מ ופסק כן אפילו אכלם ובאמת מודה בזה ע"ש עוד ראיתי שכתב הב"ש בסימן קט"ו ס"ק כ"א כתב וז"ל והוספת שליש מה שמוסיפין על הנדוני' מחמת שיוכל להשתכר במעות נדוניא הוי כנדוני' מהרי"ק שרש פ"א ובד"מ בס' זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אע"ג דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מנדוני' הוי כאלו הוא בעין ומזה אפילו כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה שמוסיפין שליש ודלא כהדרישה בסימן קי"ח ס"ק ך"ב עכ"ל הב"ש וכן חוזר וכתב בסי' קי"ז סס"ק ג' והשיג על תשובת הש"ך ע"ש ובאמת לע"ד נראה להיפך חדא דעיקר ראייתו הוא ממהרי"ק הובא בב"י בא"ה סימן ק' והב"י השיג עליו וכתב ולא נ"ל אף שבד"מ חוזר ומקיים דבריו ופסק בש"ע כוותיה שם מ"מ בש"ע סימן קט"ו לענין נשים היוצאת בלא כתובה ובלא תוספת סתם הדברי' משמע דכל הוספת שליש ג"כ הפסידה וכן משמעות גדולי האחרונים בתשובותיהם ה"ה תשובת ר"י מטראני חלק ב' בא"ה שאלה ב' השיג ג"כ בזה על מהרי"ק ומביא ראיות לדברי מר"ן הב"י וכ"כ ג"כ בחלק ח"מ שאלה ח' ע"ש וכן בתשובת מהר"ש לוי לא"ה סימן ט' ובתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן צ' פסק ג"כ שאין להוציא מיד בעל התוספת כלל דלא כמהרי"ק בזה ואני אומר שגם מהרי"ק עצמו לא סמיך עצמו אדעתו בדין זה להלכה למעשה להגבות לנשים אלו תוספ' שליש אלא שסמך שם על עיקר טעמו לפי שהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא וכן נרא' להדיא מתוך לשון מהרי"ק שם וז"ל ואחר שהקדמתי לפי' הנ"ל לפע"ד דדבר פשוט הוא שאין להפסידה תוספו' שליש מאחר שהיא קטנה בשנים ואין לקנסה א"כ לא יצטרך הבעל לשלם לה כל מה שהכניסה לו עם תוס' שליש אשר היא תולדת הנדוני' עכ"ל וכן מבואר עוד שם מדבריו שכתב וז"ל אחר דברי הריצב"א אע"ג דהתם לא שייך כלל לקונסה כלל אפי' בגדולה כמו הכא בקטנה עכ"ל שוב מצאתי כן להדיא בתשובת ח"צ סימן קמ"ה ע"ש (אלא שפסק שם דאף גוף הנדוני' אם הוא במעות א"צ להחזיר דלהוצאה ניתנה ורק בלאות הקיימין צריך להחזיר בזה צ"ע דהוא נגד משמעות הפוסקים אחרונים וצ"ע) ונ"ל הטעם דאע"ג דבא"ה שם בסימן ק' לענין נאבדה כתובתה פסק רמ"א כדעת מהרי"ק דמשלם שליש שהוסיף מ"מ ביוצאת משום עבירה דקנסינן אותה די אם נוטלת מה שהכניסה אם הוא בעין ולא שליש כדי שלא יהיה חוטא ונשכר ומה"ט סתמו פוסקים ראשונים ואחרונים וכתבו שאבדו תוס' ולא חילקו כלל בין תוס' שליש או שאר תוס' דלא כב"ש ונ"ש סימן ט"ז סעיף ב' כתב וז"ל ובהדיא כתב הב"י בסימן ך' במקום שגובאת נדוני' גובאת גם התוס' שליש שגג ברואה שהרי הב"י השיג עליו גם מהרי"ק למעשה אין כאן דעתו ביוצאת משום עבירה ואפילו נימא דהוי ספיקא דדינא אין מוציאין ממנו וכ"כ בתשובת מהר"ח שבתי סימן נ"ז ובפרטות שמשמעו' רוב גדולי פוסקים אינו כן גם מ"ש הב"ש דבר הבא מנדוני' הוי כאלו הוא בעין צ"ע דהוא גופא שם בסי' קט"ו ס"ק ל"ד כתב להיפך ועמ"ש לעיל בשם תשובת חכם צבי ועדיין צריך אני למודעי לפי מה דמבואר בסוטה דף ך"ח לא הפסידה כלום אא"כ התרה בה ועבר על התראתו וכן הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים אך ראיתי שכתב הב"ש שם וז"ל ומשמע מכל הפוסקים עוברת על דתיהן דת משה הן דת ישראל צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף ך"ה משמע דס"ל בעוברת על דת משה א"צ התראה ע"ש ונלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכא התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל האנשים אפי' שהיא עם הארץ גמור מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד יזהר בנדתה שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה דהא מבואר בפוסקים דאין זו התראה גמורה דהרי א"צ התראה בשעת מעשה כמ"ש בהגהו' מרדכי ומיימוני ותשובת הרשב"א סי' תק"ס אע"ג דשם בתשובה משמע דגם במשמשת נדה בעי התראה היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסדה כתובתה וכל שלא אמר כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש שם ס"ק י"ז וכ"כ בתשובת מהר"ח שבתי סי' נ"ז ע"ש דבריו באורך בראיות ע"ז הרי דהתראה בזו רק הודעה שנזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר ושאר כל פרטי הרי הם ערוכ' לפניך בש"ע