שבות יעקב חלק ג מה

עליו קלא בישא מקרי ג"כ טענה מבוררת ויכולה לטעון מאיס עלי מפני קלא בישא שיצא עליו ופטורה מהקנס אבל מ"מ כיון שחזרה היא צריך לחזור לו מה שאכלה עמו ומה ששלח לה סבלונות שהולכין להבתולות בניכוי שליש ואם מנהג המדינ' שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצ' בזה בזה ועשה כדרך שעושין כל העם משלמת הכל והוא שיהי' לו עדים כמה הוציא וכ"כ הרמב"ם מפ"ו מהל' זכיה ומתנה ופסק כן בש"ע סי' נו"ן סעי' ג' וצ"ל דאע"ג דזה הוציא ברשות ובמוציא ברשות קי"ל דישבע כמה הוציא ויטול היינו דוקא במוציא מתחלה ע"מ שיחזרו לו משא"כ בזה כשהוציא לא הוציא שיחזרו לו רק היה סבור שנשא לו באמת ע"כ א"צ לשלם רק מה שתברר או ידוע כמה דרכו להוציא על השידוכין כאלו כפי הנהוג אבל מן הקנס פטור כיון שהוא עצמו הגורם כטענה מבוררת שלה ואם טוענת מאיס בלי טענה מבוררת ואביו כתב שבא בכח הרשאה מספקת מבתו והיא מודה לדבריו אך ורק שטוענת אח"כ מאיס עלי ג"כ אביה פטור מקנס כמ"ש בנ"ש מהדורא בתרא בשם תשובת מהר"מ מפאנו סי' פ"א ע"ש אם נשבעה הבת על כך שלא אלפוה לה גם לא עשתה בשביל שנתנה עיניה באחר אז אביה פטור מהקנס בכה"ג ישבע החתן כמה הוציא בשביל קישור תנאים אלה בכלל אם הדברים שדרכו להוציא כך א"צ לנכות כלום מהוצאתיו כיון שכתוב בקישור התנאים קנס אע"ג דפטורה מהקנס מ"מ עכ"פ לא תפסיד הצד שכנגדה שום דבר מכיסו וזה קנסות שלא יביישו בני ישראל או בנות ישראל בקלות ויהא הדיין מתון בדבר להרחיב הזמן עידן ועדנין הרבה אולי יתפשרו הצדדים ולא יבא לידי בושה וכן עשינו למעשה כמה פעמים ופעם אחת דנו הדיינים לחומרא לשלם הקנס וכל הוצאת שעי"ז הוכרחה לקיים התנאים בעל כרחה ולבסוף הוכיח סופו על תחלתו ונעשה פירוד בין הדביקים ואם הכלה לא תרצה לישבע אזי צריכה לשלם הקנס כפי התנאים עם הוצאת דהיינו רק כמו שמבואר בש"ע סי' נו"ן כיון שמשלם גם הקנס וק"ל כנ"ל הק' יעקב: שאלה קיח במשתה היין כטוב לבם קבל אחד מחבירו קדושין לבתו כשתלד אשתו נקיבה שהיתה אשתו מעוברת ואח"כ שדכה עצמו עם בתו הגדולה ורוצה לעשות נישואין קודם לידת האשה אי נימא דאולי תלד האשה נקיבה ונמצא דאין קידושין תופסין באחותה בחיי הולד דהוי עליו באיסור דאורייתא אחות ארוסתו. תשובה הנה דין זה פשוט וערוך לפנינו בטור וב"י ובש"ע בא"ה סוף סי' מ' פלוגתא בין גדולי פוסקים ראשונים דהרי"ף וסייעתם סוברין דהמקדש לעובר אינו מקודשת והרמב"ם וסייעתו סוברין דכשהוכר העובר קידושיו קידושין וע"ש בב"י ובכ"מ פ"ז מה' אישות במה פליגו וקצת מן האחרוני' מתמהין על הרמב"ם והניחו בצ"ע מהא דקי"ל המוכר לעובר או המזכה לעובר לא קנה ולא יוכל להקנות וע"ש בלחם משנה ובחלקת מחוקק בא"ה ס"ש מ' ולע"ד נראה דלק"מ דאע"ג דדבר שלא בא לעולם לא קנה ולא יכול להקנו' יכול להקדיש דבר שלא בא לעול' וכדאי' להדי' במתני' דתמורה פ' כיצד מערימין על הבכור וכ"פ הרמב"ם להדי' פ' ט"ו מה' מעשה קרבנות דהמקדיש עובר במעי אמו הוי הקדש וכיון דלענין הקדש יוכל להקדיש העובר גם לענין קדושין מועיל לקדש עובר וכדאי' פ"ק דקידושין דף ב' ע"ב מאי לשון נן קידושין דאסור לכ"ע כהקדש ועפ"ז ישבתי ג"כ קושי' גדולה שמקשה הש"כ והסמ"ע על הרמב"ם וסייעתו הובא בח"מ סי' ת"ה שפסק בהקדש דהוי דינו דאפי' תוך כדי דיבור אין יוכל לחזור בו ובאמת קי"ל בכל התורה כולה תוך כדי דבור כדבור דמי בר מע"א ומגדף וקדושין וגירושין ע"ש דבריהם באריכות ולפמ"ש לק"מ דגם הקדש בכלל מקדש אך צ"ע לפ"ז ביבמות דף צ"ג ובקידושין דף ס"ג וצ"ע) ומכל מקום בעינן שהוכר העובר וכדאי' בקידושין דף ס"ב יע"ש ומ"מ מידי ספיקא דפלוגתא דרבוותא לא נפקא והוי ספק קידושין ואע"ג דהוי ס"ס חדא שמא יהי' הולד זכר ואת"ל נקיבה אכתי איכא ספיקא קא דפלוגתא אי אית קידושין לעובר מ"מ למה לנו להכניס בשום ספק לכתחלה דאולי יהי' הולד נקיבה ונמצא שקידושין שניה בטילים למפרע לדעת הרמב"ם ואף אם אם יהי' הולד נפל ג"כ לא יצא מידי ספק קידושין וכמבואר בש"ע סי' ל"ז וכ"פ שם בחלקת מחוקק בסי' ל"ז ס"ק ב' ואף שראיתי בב"ש סי' ל"ז ס"ק ב' השיג עליו אין דבריו מוכרחים כלל ובפרט מ"ש שם בשם התוס' לא דק כלל דהתוס' שם כתבו כן במס' נדה דף כ"ג אלא לפי הס"ד אבל לפי המסקנא לרב לא קא חי כלל אבל אם חי הנפל תפסו הקידושין ודוק כי נכון הוא ובעל בית שמואל שגג בזה כנ"ל הק' יעקב: שאלה קיט ממורה אחד ממדינת עלזוס למי כל חמדת ישראל חמדה גנוזה עטרת תפארת הרבני' אב שבחכמה אביר הרועים אבי חוזה צפנת פענח ומפשר תעלומות ה"ה אדוני מחו' הוא ניהו ראש לכל המורים והורים הר המוריה מרא דארעא ומרא דשמעתי' הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר ולהעלות תמיד: אחר הקידה והשתחוי' נגד רום הדרת כת"ר הנה באתי במגלת ספר אליו ונא אל יהי' לו טורח כי תורה היא וללמוד אני צריך כי זה איזה ימים אשר בא לפני המעשה במדינתינו דבר זר. ודבר גדול למעשה להבין ולהורות באחד שמו הירשל והי' חזן בישוב אינגווילר איזה שנים והיה מתגורר בבית בה"ב שמו רפאל והנער הירשל הנ"ל הוציא קול קידושין על הבתולה בת רפאל הנ"ל ואמר שקדשה כי נתן לה מטבע של כסף לפני שני עדים והיא מכחשת את העדים ואמרה שמעולם לא קבלה מן הירשל הנ"ל שום דבר והנה אציגה לפני רום הדרת כת"ר דברי עדות מה שהעידו לפנינו ב"ד ועתה יורינו המורה לצדקה מה יהא משפט הנערה הזאת אם יש חשש קידושין להצריכה גט או לא כיון שיש הכחשת רבות בין העדים: וזה יצא ראשונה העד ליב העיד שהי' ביום ב' דר"ח ועד השני העיד שהי' ביום א' דר"ח והכחשה זו בחקירות הוא ועדותן בטילה כמבואר בח"מ דבסתם דנין אותן כאלו אמרו לא כי ואף דאיכא למימר דתרווייהו אחד מסהדי וטעה בעבורא דירחי וימי השבוע לא הזכירו בעדותן וגם הנבל לא הזכיר בטענות שלו באיזה יום הי' הקידושין רק אמר סתם בר"ח תמוז תפ"ט לפ"ק הי' הקידושין וא"כ לא הוי כאן הכחשה כלל ואף שמבואר בדברי הרמב"ם פ"ב מהל' עדות וז"ל אחד אומר ברביעי בשבת בשני לחודש והשני אוער ברביעי בשבת בשלשה לחדש עכ"ל ומשמע דדוקא אם שיילינן לעדים באיזה יום ומכוונין ליום אחד ש"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע משא"כ בנ"ד שלא הזכירו יום השבוע דהוי עדות מוכחשת ולא אמרינן דטעו בעבורא דירחא: אמנם משום הא לא תברא די"ל מ"ש הרמב"ם דשניהם מכוונין ליום אחד משום דקשיא ליה קושיות התוס' בסנהדרין ובפסחים ד"ה שזה יודע בעבורא דירחא קשה מה אלו דייקינן וכו' עד ונקטליה מספיקא ותירצו כיון דשיילינן באיזה יום ומכוונת ש"מ דזה ידע עכ"ל התוס' ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל שכיוונו ליום דאל"כ לא קטלינן להו מספיקא משא"כ בנ"ד אפשר לומר דחיישינן לקידושין אף שלא הזכירו העדים באיזה יום הי' ותלינן טעותם בעבורא דירחי ועדותן קיימת וכן משמע מדברי ב"י בח"מ וז"ל חזינן אי איכא למימר דטעו חד מינייהו בזימנא דהלוואה כגון שאמר האחד וכו' עד דתרווייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא עכ"ל הרי אף שלא הזכירו עדותן באיזה יום בשבוע ואפ"ה תלינן טעותא בעבורא דירחא משא"כ בדיני נפשות לא תלינן בעבורא דירחא אלא דוקא היכא דכוונו שניהם ליום א' וכן משמע בד"מ ובסמ"ע אכן י"ל ולהקל בנ"ד ולומר דהוי עדותן מוכחשת ובה"ג דאחד אומר ביום ראשון דר"ח הוי המעשה והשני אומר ביום שני דר"ח הוי המעשה לא שייך כלל לומר דטעו בעבורא דירחא ועד כאן לא קאמר התנא אלא אחד אומר בשנים בחודש והשני אומר בשלשה בחדש דשם י"ל דטעי בעיבורא דירחא ותלינן לומר שזה שאמר בשלשה בחדש הי' המעשה לא ידע שחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי חדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלוואה נעשה בשלשה בחדש וכן העד השני משא"כ בנ"ד דשניה' הי' יודעין דר"ח תמוז הי' שני ימים וזה אמר יום א' דר"ח הוי וזה אמר ביום ב' דר"ח זה הוי ודאי הכחשה גמורה ולא שייך בכה"ג דטעו בעבורא דירחא וספק ב' עומד לפני באשר שהעד השני העיד מתחילה בסתם לפנינו ב"ד שהנער הירשל קידש את הבתולה קינל הנ"ל בר"ח תמוז ואח"כ הולכין לבה"כ והתפללנו תפלת מנחה וערבית חזרנו וחקרנו העד שמעון באיזה יום של הי' הקדושין ביום ראשון או ביום שני של ראש חודש תמוז והשיב שביום ראשון של הי' הקידושין ונולד לנו בזה תרי ספיקות ספק ראשון מאחר שהעיד בתחלה בסתם בר"ח ויש ליישב עדותם שזה שהעיד שמעון שמעשה קידושין הי' בר"ח כוונתו הי' על יום ב' דר"ח אף שמבואר בתשוב' הרשב"א הובא בח"מ סימן ע"ג ובי"ד בהל' נדרים שר"ח סתם יש לפרש ג"כ על יום ראשון דר"ח דקרי לי' אינשי ריש ירחי מ"מ יש לפרש ג"כ על יום ב' דר"ח דשניהם יומא אריכת' וכן מבואר בס"ק ומה שמפרש העד שמעון אח"כ בעדותן שהי' קידושין ביום ראשון דר"ח הוי אחר כדי דיבור וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. איברא כד מעיינין שפיר הא לאו מילתא היא ולא שייך בנ"ד כיון שהגיד וכו' לפי שבנ"ד הוא דין מרומה כי הלך במחשכים לקדש בת ישראל וכן מבואר בתשובת מהרא"ם שזה נקרא דין מרומה וכן היכי דהיא מכחשת כמו בנ"ד ובזה אפילו בעדי נשים בעינן דרישה וחקירה וכן כתב בתשובת מהר"ם אלשקר וסיים שם בשם ריב"ש וז"ל וכל שאין צריכין דריש' וחקיר' ועדיין לא דרשו יכולין לחזו' בהם עכ"ל וא"כ בנ"ד שלא דרשנו וחקרנו מתחל' העד שמעון אשר העיד מתחלה סתם ר"ח ואחר כדי דיבור דרשנו אותו ופי' ביום א' דר"ח הי' הקידושין לא שייך בזה כיון שהגיד וכו' דלא הוהגדה כלל ואף שהרא"ה הלוי וסיעתו סוברים שדעת הרמב"ם בהל' עדות נוחה אפילו בדין מרומה שצריך דרישה וחקירה מ"מ אין העדות בטל בשביל שלא נעשה דרישה וחקירה אלא לומר דבדין מרומה מוטל על הדיין לדרוש ולחקור לכתחלה וכן דעת רוב הפוסקים וכן מבואר בש"ע ח"מ סי' ט"ז וא"כ בנ"ד שייך שפיר כיון שהגיד וכו': איברא ראיתי שהרב הגדול ר' חיים שבתי בתשובה הקיל בדבר זה ודעתו נוטה אף לשיטת הרא"ה הלה וסייעתו בדין מרומה אם לא דרשו וחקרו יכולין לחזור בהם ואי לאו דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הייתי אומר דמפשטיות הסוגיא בסנהדרין משמע דבדין מרומה כמו בנ"ד הוא כדיני נפשות ממש ואם לא נעשה דרישה וחקירה העדות בטל לגמרי ומה שהעיד שמעון באחרונה הוא עיקר והוי הכחשה גמורה בינו לבין העד הראשון ליב וראיות הרא"ה הלוי וסייעתו מש"ס כתובות מן אבא ובר בריה דקים ליה בגוויה מלתא הוא וכו' ע"ש אינה מוכרחת די"ל דסוגיא דכתובת אזלא אליבא דר' יוחנן בפ' איזה גשך דאמר גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והוא