שבות יעקב חלק ג לה

י"ל היכא דליכא חשש סכנה חייב במזוזה גם התוס' בחולין ריש דף קל"ז ע"א הניח קושית של הרשב"א בצ"ע נראה ג"כ דחייב במזוזה שותפת עכו"ם ול"נ דמעיקר' אין כאן אפי' קצת תימא כלל דמש"ה ממעטין שותפת עכו"ם דהא כתב שני פעמי' מזוזות ביתך אלו כתב חד קרא היינו ממעטין המסתבר דהיינו שותפת עכו"ם דפטו' ועכשיו דכתב שני פעמים היינו ממעטין אף שותפת ישראל רק למען ירבו ימיכ' מתרבה שותפ' ישרא' וביתך בא לילמו' ביאתך וביתך אחרינא אתי למעט שותפת עכו"ם דפטו' נמצא זכינו לדין דשותפ' עכו"ם מדינא פטו' ולא יחמיר לעשות מזוזה משום חשש סכנה ואפשר דלא פליג חכמים אפילו דליכ' חשש סכנה מ"מ דוק' אם דר עם העכו"ם בשותפו' אבל אם יש לישראל חדר מיוחד כגון שנותן לעכו"ם איזה שכירות בשביל חדר מיוחד זה או שנותן ג"כ חדר מיוחד לעכו"ם אחר דהוי כשכרו ודאי מחייב במזוזה כי שכירות ליומא מכר הוא ואין כאן חשש סכנה כיון שהוא בחדרו המיוחד לו ועוד דפטור אמרינן מ"מ אם מחמיר על עצמו ואין כאן חשש סכנה יכול להחמיר בחדרו המיוחד לו רק שלא יברך כשקבעו אם לא ע"י שכירות ולא אמרינן בכה"ג דפטור מן הדבר ועשהו נקרא הדיוט כיון שעושה משום שמירה גם נקבעת תוך הבית ואינו ניכר שהוא עשהו כנ"ל הק' יעקב: שאלה צ פושעי ישראל שחוזר בתשובה לנהוג דת ישראל והמנהג לגלח כל שערו ממנו אם מותר לגלחו בתער או לא: תשובה לא ידעתי איך עלה על דעתך לעבור במזיד על לאו דהשחתה ובל תקיף ולכאורה דין גלוח זה נלמד מדין גר כמבואר בטור י"ד סימן רס"ח שטעון טבילה הוגנת בלא חציצה וגייז למזיה ושקל טופריה דידו ודרגליה וכדסליק מברך והוא מלשון הרי"ף פר"א דמילה ולא הוזכר כלל שיעבור בתער ואף אם רצונו לומר דבגוי מותר להעביר בתער כיון שעושה קודם טבילה כדי שלא יהא בו דבר חוצץ וקודם טבילה הוא בגיותו עדיין שאינו מצוה על לאו זה כמבואר בטור וב"י דאינו גר עד שיטבול ולכך אמרינן טבל ועלה מברך כי קודם טבילה אכתי גברא לא חזי כמבואר שם אבל זה שהוא בכלל ישראל אע"פ שחטא ישראל ובא לחזור בתשובה מהיכי תיתי להעביר על לאו דהשחתה והקפה דהוי מצוה הבאה בעבירה ואולי משום זה עלה כן על דעת מכ"ת לפי שראה בת"ה סימן פ"ו הא דבעי גילוח נלמד מלוים קודם שנכנסו בקדושה היו מגלחין אותם ובלוים צריכין גלוח דוקא בתער ממש כדאיתא בנזיר דף מ"ם ונגעים פ' בתרא אפי' כעין תער לא מהני אכן באמת אין ראיה משם דהתם גזירות הכתוב הוא וגם בלוים עצמן הוא רק מצוה לפי שעה ולא לדורות כמ"ש הרמב"ם והרע"ב ובדיעבד אם לא גילח אינו מעכב בלוים כמ"ש הש"כ בי"ד סימן רס"ח ס"ק ז' וגילוח שערו וצפרנו הוא רק להראות שינוי מעשיו ודאי אין לעשות כן בתער וכן משמע בט"ז בא"ח סימן תקל"א ס"ק ז' דהוא רק על צד המנהג כנ"ל הק' יעקב: שאלה צא מה שבקשת מאתי לפרש לך לשון הש"כ בהל' חלה סי' שכ"ד ס"ק ב' שכתב וז"ל מ"ג ביצים וחומש ביצה כמנין חלה ולרמז חומש יש ה' בסוף תיבת חלה שהרי א"א לכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה שהרי מיד כשתקח בידך מנין ה' ישאר בידך ל"ח והרי חלה עכ"ל ודבריו אין לי שחר: תשובה בדבר זה כבר תמהו רבים וכן שלימים לפרש דברי הש"כ בזה והעלה חרס בידם ובודאי יש איזה חסרון הניכר בדבריו ולהוציאך חלק א"א ונלע"ד דכך צריך להיות כוונת הש"כ כי מצאתי בש"כ על התורה סוף פ' שלח לך וכן הוא בבעל הטורים וז"ל חלה ה' מתוייגת לרמוז לחומש ביצה עכ"ל וא"כ י"ל דגם הש"כ על י"ד אף שהוא מחבר אחר להא מילתא בר מזליה ויש חסרון קצת בדבריו וכצ"ל יש תגין על ה' בסוף תיבת חלה לרמוז על חומש ביצה אך ע"ז קשה דלמה צריכין לתייג על הי"א תיפוק ליה שהיא עצמו מרמז על חומש ע"ז מתרץ שתיבת ה' צריך לרמוז על שיעור מ"ג שבלא הי"א רק ל"ח וק"ל אף שזו קצת דוחק להגיה דבריו מ"מ איהו דחיק ומוקי נפשה נ"ל הק' יעקב: שאלה צב כהן אחד שמת לו בנו ושבק חיים לכל חי ועדיין המת בבית ואשתו המליטה מקודם בן זכר והמילה הוא בו ביום אי שרי להחזיר התינוק מבה"כ שמל בתוכו לבית היולדת בעוד שמת בבית או לא: תשובה הנה לכאורה נראה דאסור דהוי מטמא התינוק בידים וכדאי' ביבמות דף קי"ד ע"א דמקשה הש"ס על הא דאמרינן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווה להפרישו מהא דאמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים ומתרץ הש"ס לטמא בידים קאמר הרי דלמסקנא אסור לטמא בידים וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהל' אבל דין י"ב ס"ל כהן קטן הגדולים מוזהרים שלא לטמאותו ואם בא ליטמא מעצמו אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אבל אביו צריך לחנכו בקדושה עכ"ל ממשמעות לשונו מבואר דמיירי אפי' בקטן שהגיע לחינוך ולפ"ז אפשר לומר בלא הגיע לחינוך אפילו לטמא בידים שרי איברא דהוא נגד משמעות דיבמות שם דאם איתא דיש לחלק כה"ג אמאי לא מתרץ הש"ס כן על האי קושיא שמקשה מאמור ואמרת ה"ל לתרץ דיש חילוק בין הגיע לחינוך או לא אלא ודאי דאין חילוק כלל בזה ואפי' בלא הגיע לחינוך אין לטמא ביד אבל להפרישו אין מצווין אפי' הגיע לחינוך אבל דעת התוס' בפ' כל כתבי דף קכ"א אינו כן דכתבו דהא דאמרינן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו מיירי דוקא בלא הגיע לחינוך ועיין בב"י בא"ח סימן שמ"ג מ"ש הרשב"א לחלק בזה ע"ש והטי"ד שע"ג הביא דעת הרמב"ם הנ"ל והשיג עליו וכתב וז"ל ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת שצריכין להזהירם לטמאותו עכ"ל הטור והביא שם בא"ח סימן שמ"ג מתמיה על הטור שהרי דברי הרמב"ם הם לקוחים מסוגיא דש"ס דיבמות ע"ש שמדחיק לתרץ דעת הטור גם הט"ז שם מדחיק לחלק ול"נ עיקר כמ"ש הב"ח בסימן שמ"ג שם וכ"כ בלחם משנה שם פ"ג אבל דדעת הטור לפי מה דמסיק בש"ס שם דקאמר וצריכא וכו' דאי אשמעינן גבי כהני' משום דרבי בו מצות יתירות א"כ למסקנא אין אנו צריכין להוציא הקרא ממשמעותו ואמרינן דבטמאו' כהני' שאני כיון דרבי בהן מצות יתירות מצווין להפרישו וא"כ לדעת הטור והתוספ' דמיירי אפילו בלא הגיע לחנוך וכ"כ רמ"א בא"ח סימן שמ"ג לפ"ז אף בילד קטן מצווין להפרישו וכמשמעות לשון סתימת הש"ס דיבמות דאין לחלק בין הגיע לחנוך או לא מ"מ לדינא נ"ל דאם לא הגיע לחינוך לפי הסכמת אחרונים ה"ה המ"א בא"ח סי' שמ"ג ובספר בית הלל בי"ד סי' שע"א בהג"ה לבן המחבר אם אינו מפרישו לא הפסיד וכדעת הרמב"ם אבל ודאי לטמא בידים ודאי אסור אפילו תינוק קטן שלא הגיע לחנוך כלל וא"כ זכינו לדין שאין להוציא הילד כדי למול אותו בבה"כ רק ימול אותו בבית היולדת ואם עבר והוציא הילד לבה"כ כדי למול שוב אסור להכניס הילד בבית עד שיוציא המת תחלה ושאלה כזו מצאתי בשו"ת אמונת שמואל סי' מ"ם שתמה השואל על אחד שהורה להחזיר הילד לבה"כ ולטמאותו ע"ש אך שתשובתו שם נשאר מעל ואפשר דשתיק' כהודאה דלא טב הורה שאין לטמא הילד בידים דאפילו בטומאה דרבנן אין להקל לכתחלה כיון דאפשר לפנות המת מקודם או למול בבית היולדת מ"מ בנדון שלפנינו שהמת הוא אחיו של הילד והוא אחד מז' קרובים שמותר לכהן לטמא לו ואף דמבואר בי"ד סימן שע"ג סעיף י"א די"א כל אלו שמטמא להם היינו דוקא לצורך קבורה וכתב רמ"א שם בהג"ה ונכון להחמיר כסברא אחרונה וכן נוהגין להורות שלא לטמא רק לצורך קבורה ומה"ט בשבת אין מטמאין הכהנים לקרוביהם כיון שאין צורך קבורה וה"ה בילד קטן כזה שאין בו צורך קבורה כלל מ"מ כיון שהילד לא הגיע לחינוך אין להחמיר כולי האי כיון שהוא צורך לכבוד מצות מילה בפרסום בבה"כ אם אי אפשר לפנות המת קודם שיכניס הילד ובלע מות לנצח כנ"ל הקטן יעקב: שאלה צג מי שהוא אבל תוך שלשים יום והוא בעל ברית אי מותר לספר את עצמו לכבוד המילה או לא. תשובה הנה לכאורה נראה פשוט להתיר וראיה מ"ש בש"ע ס"ס תקנ"ט בעל ברית שמותר להתפלל מנחה בט"ב שחל להיות בשבת ונדחה לאחר שבת ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שי"ט שלו עכ"ל הרי אף דט"ב שנדחה יש לו כל חומר ט"ב בה' ענויים מדינא אפ"ה התירו משום כבוד המילה די"ט שלו וכיון דקי"ל אין אבילות ברגל וה"ה במילה דחשוב כי"ט שלו (ואגב רציתי להעתיק מה שהקשתי בישיבה על ענין זה בסוגיא דש"ס דמ"ק דף י"ד דגרסינן שם צרעת מה שיהא נוהג ברגל אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כ"ג והא דכ"ג דכל השנה כולו כרגל לכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב אונן וקתני דנוהג בו צרעת תפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל עכ"ל פרש"י וקשה דהא ע"כ גרע כ"ג מרגל דהא לעיל מיניה פשוט דאין אבילות ברגל והרמב"ם פ"ז מה' אבל פסק להדיא כל דיני אבילות נוהג בכ"ג ונלמד מסוגי' דש"ס פ' כ"ג ומהוריות ע"ש ש"מ דאין שוה ממש לרגל ואולי י"ל בדוחק דדוקא בחג עצמו אינו נוהג אבילות דגזירות הכתוב הוא דכתיב ושמחת בחגיך וצ"ע) והוא ג"כ בשמחה כמו חג דכתיב שש אנכי על אמרתיך וכן הדין בימי הספירה כמבואר בא"ח סי' תצ"ג וה"ה בשבוע שחל ט"ב בתוכו ברם ראיתי שגיסי הגאון המפורסם בעל אלי' זוטא בסימן תקנ"א ס"ק ט"ז פסק לאסור הגילוח באבל ובשבוע שחל בו ט"ב אף שהוא בעל ברית תוך ל' של אביו ורחץ בלילה שלפני מילה ונתן טעם לדבריו דהוי כרגל לגבי דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה עכ"ל ודייק מזה מה דאסור מדינא יש לאסור עכ"ל גם מזו אין ראיה כלל די"ל דלרווחא דמילתא כתב ותו דהתם קאי ארחיצת כל הגוף שהוא רק תענוג בעלמא ואינו ניכר כלל בזה כבוד ושמחת המילה מש"ה לא התירו משא"כ ברחיצת פניו בט"ב שנדחה וכן אבילות שניכר כבוד ושמחת המילה התירו למוהל וב"ב ובסנדק אף דאסור מדינא ה"ה באבל תוך ל' שמותר לגלח גם מ"ש דאסור גלוח כל ל' אסור מדינא דש"ס זה ג"כ אינו דהא מבואר בטי"ד ר"ס שצ"ג שהרי"ץ גאו"ת ובעל ה"ג מתירין הגילוח כל ל' אלא שהרמב"ם אוסר וכן הראב"ד אוסר כל ל' והכריע ב"י כדבריהם להחמיר והרמב"ם עצמו ריש פ"ו מה' אבל כתב מדברי סופרים שיהא נוהג מקצת אבילות כל ל' יום עכ"ל הרי להדיא דהוא רק מצד המנהג ולא מדינא דש"ס וכיון דאבל מותר ה"ה בשבוע שחל בו ט"ב וכ"כ הטא"ח בא"ח סי' תקנ"א בשם תורת אדם להרמב"ן דזוים הם ואדרבה בפ' החולץ מבואר דאבילות ישנה קילא מ"מ היכא דנהוג איסור נהוג כי יש להם על מה שיסמכו אבל היכא דליכא מנהג אין להחמיר כנ"ל הק' יעקב. שאלה צד מי שיש לו חולה קדחת ורוצים ליתן לרפואה עפר מקבורת מתים אם יש להתיר ליהנות מעפר הקבר לרפואה זו כיון שעפר הקבר אסור בהנאה כדאיתא בי"ד סימן שס"ד עוד שאל השואל ששמעתי שאדמ"ו הורה שהקל בפשיטות לכהנים לצאת בשער העיר ולא חשש כלל לדין כיון שסוף טומאה לצאת ובאמת בש"ע י"ד סימן שע"א מביא שני דיעות ומשמע שם שדעה ראשונה עיקר להחמיר ע"כ יחוה לי ויברר אדמ"ו טעמו ונימוקו כי ודאי יש לו ע"מ שיסמכו כיון שמקור הדין הוא מרש"י דביצה דף יו"ד ועירובין דף ס"ח תורה היא וללמוד אני צריך: תשובה אשיב על ראשון ראשון אשר שאלת אם יש להתיר ליהנות מעפר קבורת מתים לרפואה לחולי קדחת הנה לכאורה הי'