שבות יעקב חלק ג לו

לאסור מש"ס ערוכה דסנהדרין דף מ"ז ע"ב דגרסינן שם קברה דרב הוי שקלי עפרה מינה לאישתא בת יומא אתי א"ל לשמואל א"ל יאות הן עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסרת דכתיב וישלך את עפרו לקבר בני עם משמ' דקרק' עול' אינו נאסר' הא אלו הי' נאסר' אסור ליקח משם אפי' לרפוא' כגון קבר בנין דנאסרת אפי' לרפואה נאסרת אך אי משום הא לא תברא די"ל דוקא בחולי קדחת דאישתא בת יומא לא הוי חולה שיש בה סכנה וכמ"ש הב"י בי"ד סימן קל"ד ועיין במ"א בא"ח סימן שכ"ח ס"ק א' ועי"ל מדקאמר יאות הן עבדין משמע דלית ביה פקפוק איסור ואם אית' דקרקע עולם נאסרת אלא משום רפואה התירו לצורך חולה לא שייך אמר יאות הן עבדין הל"ל משום חולה התירו אלא ודאי משום דקרקע עולם אינו נאסר לכך קאמר שפיר הלשון יאות הן עבדין אבל ליקח מעפר הקבר מבנין של מעלה שזורקין עפר הוי תלוש ולבסוף חברו דנאסר בהנאה נראה דאסור ליקח אפילו לרפואה כמבואר בי"ד סימן קנ"ה ה"ה מקבר דאיתקוש לו אבל מקרקע עולם דאינה נאסרת מותר ליקח לרפואה אפילו מקבר אביו אע"ג דדעת הרמב"ן אפילו מקרקע עולם אסור ליקח מקבר אביו משום כבוד אביו וכ"כ הטי"ד סימן שס"ד בשם תורת אדם ודלא כדעת התוס' שם בסנהדרין ד"ה איתיבי ע"ש ובאמת לכאורה הי' נראה תמיהא קיימת על הרמב"ן תמיהות תוה' שם שמקשו אמאי לא משני הש"ס כדמקשה על הא דשמואל שאמר יאות הן עבדין מהא דחוצב קבר לאביו הרי זה לא יקבר בו עולמות ה"ל לתרץ שאני התם משום כבוד אביו והוא תמוה לכאורה אח"כ עייניתי בתורת אדם להרמב"ן ראיתי שהוא עצמו מרגיש בקושיא זו ומדחיק מאוד לתרץ ומש"ה נראה מתוך דבריו שם שמסיק להלכה כדעת התוס' שהם חכמי צרפת ע"ש ואחר העיון נ"ל שמעיקרא תמיהת התוס' לאו הקושי' היא כלל דהתרצן א"א לתרץ כן משום כבוד אביו אסור א"כ מכ"ש דאסור משום כבוד דרב גוברי' דחמיר מכבוד אביו ואיך התיר ליקח מקברי' דרב שהי' גדול בדורו ומדקאמר יאות הן עבדין משמע דלית ביה פקפוק איסור וכמ"ש לעיל אבל לפי מה דמסיק לאביי דאסור משום כבוד אביו א"כ גם לרבו אסור ודלא כשמואל ומ"מ כיון דאינו נאסר רק משום כבוד אביו או רבו ולא משום ליתא דאיתקוש לאיסור הנאה אפשר דלרפואה מותר ליטול מקרקע דוקא ועל השניות מדברי סופרים שהורתי להקל לצאת הכהנים בשער העיר ולא חששתי כלל לדין סוף טומאת לצאת הנה באמת מעולם תמהתי על דין זה שאין לו שורש בש"ס מה בכך שאף טומאה לצאת אין דנין ע"ש סופו עד שמצאתי שאהבה נפשי בתשובת מהר"י מטראני חלק א' צ' ובתשובת חכם צבי סימן ק"ג שכתבו על המנהג הזה שהחמירו הכהנים הוי כטעו בדבר משנה ריש פי"א דאהלות ואין אומרין סוף טומאה לצאת אלא כשיש שני אהלים יחד אחד פתוחה לחבירו ומת באחד מהם והדלת סגור ביניהם וא"א להוציא המת אלא דרך אוהל השני וכיון שסופו לפתוח הפתח להוציא המת הוי כפתוח מהשתא דהוי כאוהל אחד כיון שאין הפסק וסדק בין אוהלים אלו אבל שערי חצרות והעיר כיון שיש הפסק אויר וסדק ביניהם אין כאן חשש איסור וצ"ל שנהגו כך לזריזות בעלמא שלא יבא עליהם מוליכי מת עודם תחת פתח האוהל כמ"ש בתשובתיהם ומש"ה פסק שם מהרי"ט דבשבת כלל אין להחמיר דודאי לא יוליכו המת בשבת ע"ש וצ"ל דבריהם נכונים להמעיין היטב וא"כ אף אנו נאמר כיון שעכשיו נתפשט המנהג במדינותינו שעושין הכנה גדולה להלווית המת ומכריזין ברחובות ושווקים להודיע שיבא ללויה א"כ אין לכהנים חשש שיוליכו המת עודם תחת האוהל רק משעה שמתחילין להכינו להוציא ולהכריז שאז יש לחוש שיבואו עליהם מוליכי מת זו הוא טעם הוראתי וה' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו, נפלאות הקטן יעקב: שאלה צה אחד שמת לו תינוק שעדיין לא עברו ל' ונגמר שערו וצפרניו מה דיני לענין אנינות של אותו יום: תשובה הנה ודאי נפל גמור אין שום אנינות נוהג בו וכן מבואר להדיא פ"ק דמסכת' שמחות וז"ל מחותך ומסורס נפלים ובן שמנה ובן תשע מת אין מתעסקין עמו בכל דבר ע"כ ומדקתני בכל דבר גם אנינות בכלל וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה' אבל דין ח' וע"ש בסוף משנה וכן משמעות הטור והש"ע ריש סימן שמ"א שכתב וז"ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה וכו' משמע דכל שאינו חייב להתאבל עליו ג"כ אין אנינות נוהג בו כלל וזה ברור ופשט ברם בתינוק זה שנגמר שערו וצפרניו דהוי רק ספק נפל כיון שלא חי ל' יום וכמבואר בשבת פר"א דמילה דף קל"ה דאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ופסק הש"ס שם הלכתא כרשב"ג באבילות דרבנן להקל וכ"פ הרמב"ם ריש פ"ק מהל' אבל ובטור וש"ע לי"ד סי' שע"ד ע"ש בכ"מ ובב"י וכיון דקי"ל אנינות יום ראשון דאורייתא א"כ הי' נראה להחמיר בספיקא וכה"ג משמע באבל רבתי פ"ד משנה י"ח ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא איזה אנינות מיום המיתה עד יום הקבורה דברי ר"מ וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד עכ"ל משמע דהלכה כחכמים ויש להחמיר בספיקא לענין אנינות כן הי' נראה לכאורה אכן ראיתי בתורת אדם להרמב"ן דף ס"ח ע"ד שדוחה ראיה זו ופסק להקל בספק זה אף באנינות גם בתוספתא והמרדכי ושאר גדולי פוסקי' מחלקי' בספיקתיהו כמבואר סימן שע"ד וכ"פ בש"ע ועיין בט"ז סעיף ג' ומה"ט כל האחרונים והראשונים סתמו דבריהם דהיכי דהוא פחות מבן ל' דאין מתאבלין עליו כלל ולא הזכיר אחד מהן להחמי' עכ"פ ביום ראשון משום אנינות אלא ודאי דאין לחלק להחמיר בשום אבילות ועוד דהא מבואר בסימן שצ"ח בטור ובש"ע דקי"ל הא דאנינות דאורייתא היינו לענין אבילות קדשים ומעשר שני דוקא אבל בשאר כל מילי הוי חומרא דרבנן ואין להחמיר כלל בספק נפל ועיין בש"כ על י"ד סימן שצ"ח ס"ק ב' כנ"ל הק' יעקב: שאלה צו בעל הבית אחד בא לו כתב מעכו"ם על הבי דואר מעכו"ם שאינו מכירו כלל מעולם ומשמעות לשונו איך שאחיו כ' פלוני מפרנקפורט צוה לו לכתוב ביום השבת שהוא עצמו לא יוכל לכתוב ולהודיע לו שאמו מתה כהיום ושינהוג שבעה ולומר קדיש ועת' נסתפק השואל אם העכו"ם נאמן ויתאבל או לא. תשובה הנם לפום רהיטא הי' נראה דאין לסמוך על העכו"ם אא"כ במסל"ת וכמ"ש הרמב"ן בתורת אדם והובא בטור וש"ע סימן שצ"ז זה הכלל כל עדות שמשיאין אשה על פי קרובים מתאבלין אע"ג דאיכא למימר להיפוך אפשר דמתאבלין אף שאין מתירין האשה ע"פ אכן ראיתי בתשובת עבודת הגרשוני סימן י"ח שכתב וז"ל כללא דמילתא כל זמן שאין משיאין האשה אין מתאבלין מצד הדין משום שיש לחוש לתקלה וכו' וכ"כ ג"כ בספרי שו"ת שבות יעקב חלק א' ע"ש סימן ק"ב דברי באריכות גם בתשובתי ח"ב סימן קי"ד ע"ש מ"מ בנדון דידן נ"ל כיון שעכו"ם אינו מכירו לישראל ולמה ישקר לכתוב כן לאיש שאינו מכירו ולהוציא הוצאת ליתן לבי דואר וגם הוא מילתא דעבידא לגלויי ע"י הבי דואר שהוא במקום קרוב אע"ג דאין להתאבל אלא במקו' שיש עדות מספיק להיתר עגונה היינו דוקא הנאבד במש"אל"ס וכיוצא בו אין להתיר לנהוג אבילות אלא במקום שיש עדות מספיק להיתר עגונה אבל במת על מטתו ועביד לגלויי בקרוב אין כאן חשש כלל וכמו שהוכחתי הדבר בשבות יעקב חלק ב' סי' קי"ד מכמה סוגיות הש"ס יע"ש גם בלא"ה דעת גדולי פוסקים דעכו"ם נאמן לענין אבילות כמ"ש הרא"ש פ' אלו מגלחין וכ"כ המרדכי פ' אלו מגלחין וז"ל זכורני כשהייתי תינוק בווירצבורג והצקתי מים ע"י הר"י מווין באה גוי' אחת אמרה להר"ר יוסף אחיו של הר"ר יונתן שנפטרה אחותו ושאלו לראב"יה כדת מה לעשות והשיב לו שהי' לו להתאבל והביא לו ראיה וכו' ור"ת חולק ואמר אם נאמן לנכרי השמחים אלי גיל נתמלא כל הבגד קרעים וזה לא שייך כלל בנדון זה דנתמלא כל הבגד קרעים במי שאינו מכירו בעולם ניכרים דברי אמת במילתא דעבידא לגלוי ואין כאן חשש תקלה כלל כנ"ל להלכה למעשה והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין הק' יעקב. שאלה צז אחד שעשה אפקרותא נגד הקהל ונגד דת תורתינו שנעשה ממש מסור וחייב נידוי ושמתא ויש לו בת שהית' נשואה ומת בעלה בלא בנים והיא זקוקה לחליצה אם יש רשות ביד הקהל וב"ד לעכב החליצה עד שקבל אביה להיות ציית לדברי הקהל והב"ד לקבל עליו דינו: תשובה הנה לכאורה הי' נראה פשוט דיכולין לעכב כל כיוצא בזה דהרי כתב הר"ן פרק הגוזל בתרא בשם תשובת הרי"ף בשם רב פלטוי הגאון ז"ל פתיחא היכי דמי אדם שנתחייב לחבירו בב"ד וסרב ועבר על גזירות ב"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרנו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזמין בשלשה ואל ימולו לו בן ואל תקברו לו מת ותוציא בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עכ"ל וכן מצאתי ראיתי בתשובת הגאונים סי' מ"א שכתב וז"ל ונידה אותו ל' יום ולא תבעו נידוי החרמנו אותו על פתח ב"ד ואף אתם כשתגיע לידכם פתיחא ואחרמתא דא החרימו ונידוי אותו יום פתו פת כותי ויינו יי"נ ופירותיו טבל וספרי' ספרי קוסמין וחתכו ציצית שלו ועקרו מזונתיו ואל תתפללו עמו ואל תמולו בניו ואל ילמדו בניו לבית המדרש ואל תקברו לו מת וכו' עכ"ל וכ"כ בתשובת הריב"ש סי' קס"ג בשם א"ח בשמו ובתשובת בנימן זאב ובתשובת מהרי"ל לוי סי' מ"ט ובש"ג סןף פ' שבועת העדות ובתשובת להרמב"ן סי' רמ"ד כתב הטעם דכל למיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה שלא מן הדין לעשות סיג לתורה וכ"פ הב"י בש"ע ורמ"א בהג"ה שם סי' של"ד כן ראיתי למהרש"ל בפ' הגוזל בתרא סי' י"ג שהשיג מאוד על הא דרב פלטוי לפי ששום פוסק לא הביאו ונתעלם ממנו דברי הפוסקים שהבאתי ולבסוף סיים בזה"ל ומ"ש שמוציאין תינוק מבית הספר חלילה במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות נבטל בשלמא מילה שעיקר מצוה תלויה באב והיא כבודו וכן לקבור את מתו שמוטל עליו שלא ללין והיא כבודו כופין אותו באלו עד שיקבל עליו תשובה ואח"כ מלין וקוברין אבל בת"ת תינוקת של בית רבן שאין לו תשלומין אם תעזוב יום יומים יעזבון פשיטא דלית ביה טעמא להאי מילתא גם מ"ש להוציא האשה מבה"כ לא נהירא אם הוא חוטא היא מה חטאה עכ"ד ע"ש דבריו יותר באריכות ואף דנ"ל דאין לנו לזוז אפילו זיז כל שהוא מפסק הב"י בש"ע ורמ"א ואחריהם אנו נמשכין ודלא כמהרש"ל מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לעכב בתו מן החליצה והיא כבר נסתלקה מרשו' אביה ביום חתנותה ולעגן אותה בחנם אשר כבר חששו חכמי הש"ס וכל ראשונים ואחרוני' לתקנות עגונות ובפרט לעכב מצוה של החלוץ שאין לו שום שייכות עם המוחרים ובפרטות לפי מ"ש המקובלים ומפרשי תורה עיין בצרור המור ובבחיי ובש"כ על התורה שאין לנפש המת מנוחה עד שיחלוץ חליצה כשרה אף דקי"ל לדינא אין חוששין לדברי המקובלים כי אין לנו עסק בנסתרות מ"מ אין לחדש דבר מה שלא נז' בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרוני' אבל אם החלוצה עצמה ג"כ היתה במרד ובמעל הזאת ודאי יכולי' לקנסה כנ"ל הק' יעקב: