שבות יעקב חלק ג יח

בפרהסיא קי"ל דשרי בשבת וי"ט כדאיתא להדיא שם בי"ד סימן שמ"א אם מחשיך על התחו' בשב' קוברו בי"ט ראשון ע"י עכו"ם או בי"ט שני ע"י עצמו חל עליו אנינו' לאסור בכולן וא"כ אין לדמות כלל זו לזו ולק"מ גם בדברי הט"ז סימן תק"ס סוף ס"ק א' סיים וז"ל כל זה הנ"ל נכון מאוד והב"י לא יצא ידי חובת העיון בזה אגב חורפי' עכ"ל נראה שכוונתו על מ"ש הב"י על הרמב"ם ולא חשש לכתוב שאם נפלה אינו חוזר ובונה אותו משום דמלתא דפשיטא הוא וע"ז השיג שם וכו' ובאמת לק"מ דגם הב"י לכך כוונתו דלהכי הוא מלתא דפשיטא כיון שכתב אין מחייבין לקלוף מכ"ש שאינו בונה בתחלה ע"ש וק"ל הקטן יעקב: שאלה לח על הא דאיתא בש"ס דר"ה דף כ"ח ע"א אמר רב יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא מ"ט עולה בת מעילה היא וכיון דמעל בה נפקא לחולין ופירש"י שם וז"ל של עולה ופירשו מחיים דאי לאחר זריקה אין מעילה לא בקרניה ולא בעורה עכ"ל וקשה אמאי לא פירש"י דתלשו קודם זריקה ומנ"ל דאיירי בפירשו מחיים דוקא: תשובה הנה לכאורה הוא תמיה קיימת וכן מצאתי ראיתי בכסף משנה פ"ק מהל' שופר שכתב על הרמב"ם על מה שכתב שם שופר של עולה לא יתקע בו וכתב שם הכ"מ והוא לשון הגאון מהר"ר מנוח וכן הוא בתוס' בזבחים היינו כשתלשו קודם זריקה דאלו אחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים עכ"ל הרי שהכ"מ פי' כן להדיא גם התוס' בזבחי' דף פ"ו ע"א ד"ה אתי' זריקה ושרינהו כתבו ג"כ דמיירי בפירש מחיים או לפני זריקה ע"ש וכדי לברר נ"ל דדברי רש"י נכונים ומדוקדקים דא"א לומר שנתלשו לאחר שחיטה א"כ צ"ל שנשחט העולה בער"ה ותיקן ממנו שופר דבר"ה אסור לתקן ממנו שופר כדאי' להדי' שם בר"ה דף ל"ב ע"ב במתניתין להדיא ואין מקריבין עולת חול בי"ט כדאי' בשבת דף כ"ד ע"ב גם מפסל בלינה וא"כ צריך לזרוק ולהקריב באותו יום בער"ה וא"כ שוב אין מועלין בו כיון שכבר נזרק והותר לכהנים להכי הוצרך רש"י לפרש שנתלש מחיים קודם י"ט של ר"ה ועדיין העולה בחיים בר"ה לפיכך מועלין בו וכל זה אתי שפיר לדעת רש"י ז"ל שפסק כר' אלעזר דאמר הכי בפ' מזבח מקדש דף פ"ו ע"א פרש"י לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין אכן הרמב"ם פ"ג דמעילה ופ"ו מהל' מעשה קרבנות פסק כרבה דבעולה פירשו לפני זריקה הזריקה מתרת אפי' למעבד קתא דסכינא ולאחר זריקה מועלין בו לעולם א"כ דברי כ"מ פ"א מהל' שופר דפי' בדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ כפירש"י הוא דמיירי דוקא דפריש לפני זריקה לא אתי שפיר וצ"ע ודוק: ואיידי דעיינתי בהא מלתא ראיתי בדברי הרמב"ם עוד מלתא דתמי' שכתב שם וז"ל שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הלא נהנה בשמיעת קול מצוה לאו ליהנות ניתנה עכ"ל הנה בודאי מ"ש מצוה לאו ליהנות ניתנה הוא מסקנת הש"ס שם אבל מ"ש אין מעילה בקול זה לא הוזכר כלל בש"ס אדרבה משמע בש"ס שם דאי לא אמרינן דבמצות לא שייך הנאה הוי ממש מעילה ודוחק לחלק ולומר מש"ה כתב הרמב"ם דאין מעילה כיון דמכח הנאה הוי בעי למימר שיש בה מעילה מ"מ מנ"ל להרמ"בם ז"ל למימר הטעם שלא הוזכר בש"ס דאין בקול מעילה ובאמת הא דאין מעילה בקול הוא פשוט בש"ס דפסחים דף כ"ו ע"א ע"ש והוא הסכמת כל הפוסקים אבל הא עומד עלי ככותל דבש"ס דר"ה דף כ"ח פשוט בש"ס דיש בתקיעה דין מעילה וכבר ראיתי בספר לחם משנה ריש פ"א מהל' שופר האריך בתמי' זו ולא מצא מנוח ליישב תמי' זו ע"ש אבל לי נראה דודאי פשוט הוא בש"ס ומוסכם בכל הדיעו' דאין בקול דין מעיל' מעול' אכן היינו דווק' בקול משו' דלית ביה ממשא דנהנה ממנו אבל מ"מ מועיל בתקיעה כיון שהשופר מתקלקל בתקיעה וכל היכא דפוגם ס"ל דיש מעילה ומצאתי און לדברי בדברי המ"א סי' תקפ"ו ס"ק ד' שכתב וז"ל ונ"ל דמותר ליטול שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו וכו' אע"ג דבאיסור תקע בשופר של הקדש מ"מ כיון דעיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה וכיון דאין בשמיעה דין מעילה ומצות לאו ליהנות ניתנה יצא בשמיעתו ודוק כי נכון הוא ואגב ראיתי לעוררך מה שראיתי במגן דוד ס"ק ג' ובמ"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' מה שמדחיקין לתרץ קושית הב"ח על הטור שכתב אם נתכוון לזכות בשופר של ע"א לא יצא דה"ל ע"א של ישראל הא הוי ליה גזל דהא של גוי הוא ומ"ש המ"א לתרץ דמ"מ הוי של ישראל כיון דאגביה קניא כדאיתא בע"ז דף מ"ב ודאי בזה שפתיו ברור מללו מסוגי' דש"ס שם אבל הטעם שכתב שם כיון דישראל חייב באחריותו מקרי שלו כמו גבי חמץ זה אינו דאע"ג דלענין חמץ מקרי שלו מ"מ אינו שלו ממש להיות ברשותו לכל דבר וכדאיתא בסנהדרין דף ע"ב ע"א להדיא וז"ל אבל לענין מקני ברשות דמרי' קיימא פירש"י שם אם הם בעין צריך לחזור לו בעינא אלא נ"ל פשוט דעיקר הטעם הוא כיון שעומד לבערו כדכתיב ואשריהם תשרפון באש הפקר ועומד הוא ואין כאן גזל כלל ורחל גנבה את התרפים יוכיח דודאי לא לקחתם באופן גזל וגניבה וכן משמע בפירש"י שם בע"ז דף מ"ב ע"א ד"ה אלא ע"ש ודוק כי הוא נכון ולק"מ כנ"ל: הקטן יעקב: שאלה לט נשאלתי פעם אחד חל מוצאי שבת ה' ימים לחידוש הלבנה והורה המורה שיקדש הלבנה כאשר הדין פשוט ואחרי שקידשו הלבנה מקצת הקהל היה רוצים לאסף לקדש הלבנה ונתכסה בענן ולא נראה כל הלילה עד למחרת ליל א' אם יש לקדש הלבנה בליל א' כיון דהוי נראה ונדחה חוזר ונראה או נימא דאין חוזר ונראה עד יום השביעי מיום המולד כדינו תשובה הנה אם אאריך בשיטות אלו בגמרא ובפוסקים אי אמרינן נראה ונדחה חוזר ונראה או לא ואם יש דיחוי אצל מצות יהא קצר המצע מלהשתרע וגם ראשי ואברי כבידים עלי ע"כ אלך בקצרה דאף את"ל יש דחוי אצל מצות ואינו חוזר ונראה מ"מ יש להקל בזה כי אין כאן נדחה כלל דהא גרסינן בש"ס דסנהדרין דף מ"א ע"ב אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד כמה מברכין על החודש פירש"י אם לא יברך היום יברך למחר עכ"ל אר"י עד שבעה מברכין על החודש נהרדעי אומר עד ששה עשר הרי מבואר בש"ס דמלילי הראשון עד שבעה מברכין על החודש וסוגיא זו העתיקו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים ראשונים וכ"כ הרמב"ם פ' עשירי מהל' ברכות דין י"ז וז"ל אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד ששה עשר יום עכ"ל וכ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים הרי מיום הראשון עד גמר י"ו זמנו היא לקדשו אך ורק בב"י לא"ח סימן תכ"ו כתב בשם תלמידי הר"ר יונה פי' למסכת סופרים פ"ב שאין מברכין על הירח עד אחר ג' ימים מיום המולד שאז נהנים מאורה ע"ש והאר"י גיקיטליא כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על הירח עד שיעברו עליה ז' ימים עכ"ל הב"י שם וכתב המ"א בשם ספר הקנה דמצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון עכ"ל והטעם דזריזין מקדימין למצוה מ"מ הסכימו האחרונים דאם חל מוצאי שבת אחר ג' או ה' ימים מיום המולד דמותר לקדשו וכ"כ הב"ח והלבוש ושארי אחרונים הרי לך להדיא דמדינא דש"ס ופוסקים ראשונים ליל ראשון זמנו לברך עליה אך לפי דמחמירין לקדשו דוקא אחר ז' ימים מהמולד מ"מ במ"ש אחר איזה ימים שניתן רשות לקדש א"כ שוב אין כאן נדחה כיון שקצת הציבור קדשו ברשות שוב כל הלילות שנראה בו הלבנה רשות בידם לקדש ואין כאן דחי' כלל כי כבר הותרה הרצועה בחדש זה לקדשו קודם שבעה ימים כנ"ל לע"ד הק' יעקב: שאלה מ נשאלתי על הא דאיתא בא"ח סימן תקע"ו סעי' ה' אבל חיכוך יבש צועקים עליו בלבד ובטור כתב חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח ואם פשט ברוב הציבור מתענין ומתריעין עליו אבל חיכוך יבש צועקים עליו בלבד ובסעיף י"א וי"ב כתב בא"ח כל עיר שיש בו צרה מכל אלו וכו' ובכל מקום אין מתענין ולא צועקין ולא מתריעין בשבת וי"ט חוץ מצרת המזונות שזועקים עליו בשבת וכן עיר שהקיפו עכו"ם או נהר וכו' שזועקים ומתחננין בשבת ובאמת מבואר להדיא בש"ס דב"ק דף פ' ע"ב אמר רב אחא בר פפא משום ר"ח בר פפא מתריעין על החיכוך בשבת ומקשה הש"ס מיתבי ושאר פרעניות המתרגשות ובאות על הציבור כגון חיכוך לא היו מתריעין אלא צועקין ומשני הש"ס כאן בלח כאן ביבש א"כ משמע מש"ס דידן דעל חיכוך לח מתריעין אפי' בשבת לפ"ז קשה למה השמיטו בש"ע והטור שם דעל חיכוך לח מתריעין אפילו בשבת עכ"ל השואל: תשובה הנה בוודאי תמי' זו הוא תמי' גדולה ותמה אני על כל גדולי אחרוני' שלא הרגישו בזה וכה"ג יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' תענית וז"ל וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח ואם פשט ברוב הציבור מתענין ומתריעין עליו אבל חיכוך יבש צועקין עליו בלבד ולא כתב דעל חיכוך לח צועקין עליו אפי' בשבת כבר הרגיש בזה הלחם משנה שם בפ"ב וסיים וז"ל אבל הא דחיכוך קשיא טובא דלא הזכיר וצ"ע עכ"ל וכאשר ירדתי אל העיון נראה דלק"מ דגרסינן שם בב"ק דף פ' ע"ב רב אחא בר פפא משום ר"ח בר פפא אמר מתריעין על החיכוך אפי' בשבת והלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת מיתבי ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הציבור כגון חיכוך לא היו מתריעין אלא צועקין בלבד לא קשה כאן בלח כאן ביבש דאמר ריב"ל שחין שהביא הקב"ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מפנים הי' פירש"י מתריעין בציבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות ובמסכת תענית ובר"ה ובתוס' כתבו פי' בד"ה מתריעין על החיכוך אפי' בשבת וז"ל ע"כ לאו היינו תרועה בשופר דשופ' בשבת מי איכא כדדייק סוף פ"ק דתענית דף י"ד אלא התרועה בפה בענינו וסובר כמ"ד התם ענינו קרי ליה התרועה ותימא דמאי פריך מההיא דמיני פרעניות דקתני לא היו מתריעין על החיכוך אלא צועקין דלמא ה"ק לא היו מתריעין בשופר אלא צועקין בפה בענינו וצ"ל דאע"ג דתרווייהו בפה התרועה לחוד וצעקה לחוד דהתם משמע דלמ"ד ענינו קרי ליה התרועה חדא היא וי"ל דה"פ מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בענינו א"כ ראוי לעשות על החיכוך התרועה אפילו בשופר בחול כיון שהוא דבר גדול כל כך דצועקין בשבת עלי' ותי' התוס' הוא לכאורה תמוה דהא שם בתענית מוכח דהאי תנא דאמר לא היו מתריעין בשופר אלא צועקין ס"ל דמתריעין דוקא בשופר ולאו בענינו ובהא פליגי תנאי שם א"כ האי דאמר מתריעין על החיכוך בשבת ע"כ ס"ל כמ"ד התרועה היינו בענינו וא"כ מאי מקשה מהאי ברייתא הא בלא"ה ע"כ פליג אהאי ברייתא תו קשה על פירש"י ז"ל שפירש על