שבות יעקב חלק ב ט

תוך הזפק אף שמבואר בספרי סי' תנ"ד דסובין ומורסין מחמיץ מפני קמח שבה מ"מ הא מבואר בסי' תס"ז בא"ח ובי"ד ס"ס פ"ג דלהרבה פוסקים אפי' בחטה שלימה הוי כמעוכל וכ"ש בקמח וסובין שהוא קל להתעכל כ"ע מודו דהוי כמעוכל ושרוף ועיין בספרי חק יעקב סי' תס"ז ס"ק ל"ט ובספרי מנחת יעקב כלל ט' סעי' קטן ט' בשאר כל השנה אם נמלח הזפק עם המאכל מה דינו ע"ש ועכ"פ נ"ל די בזה להשהו' התרנגולת עד אחר פסח ולהתיר השאר מיד בפרט במקום הפסד מרוב' וסעודת מצוה ומניעת שמחת י"ט ועל דבר הזפק השני שהשליכו מחזוקי אסורא לא מחזקינן אף גם איכא ספק ספיקא דלמא לא היה שם במאכל שום חמץ ואת"ל היה שם דלמא נתעכל ועל דבר מה ששאלת אם יש לסמוך מה שכתבתי בתשובתי להקל בפסח בכלי שנפגם אחר שני חדשים לשימושו דע שבתשובות מהר"צ ראיתי בסי' ע"ה שירד ג"כ לחילוק זה שכתבתי שם בתשובה ועיקר ראייתו מיי"כ ומשם באמת לע"ד אין ראיה כל כך כמ"ש שם בתשובה ובלוח הטעות דבליעת צונן הוא על כן אמרינן דאחר שנתיישן שנים עשר חדש כלה הליחות מהכלי ומהשמרים וחרצנים יע"ש וכן מהתולעים ג"כ אין ראיה כמ"ש שם אך העיקר ראייתי הוא מהאי דחביו' יין שדבקו נסריו בבצק דאיכא ממשות בעין וכמו שהארכתי שם בתשובת אף שבתשוב' הר"צ דוחה ראיה זו דכבוש אינו כמבושל ממש וראיה מהני מאני דקוניא דמפליגינן בין יי"נ דתשמישו בצונן כבר נשמטתי בזה והובא בלוח הטעו' שלי שם וז"ל אפי' בכבוש במאכל הרך דלכ"ע הוי כמבושל גמור ועיין במנחת יעק' שלי כלל ג' ס"ק ד' ע"כ וא"כ אין לדמות זה לכבוש בכלי הקשה וגם ל' הרשב"א שכת' ודוקא אם לא נפסד לגמרי וכו' מבואר להדיא דכה"ג יש להקל כמ"ש שם בתשובה לכן נ"ל להורות כן להלכה ולמעשה הק' יעקב: שאלה יח מבן הרב המחבר שער אפרים הרב המופלא מהר"ר ליב נר"ו בשם חכם ספרדי אחד על מה שכתב הרמב"ם פ' יו"ד מה' תמידין ומוספין דין זה וז"ל ואם עירה המים בתוך היין או היין בתוך המים ונסך לשניהם מכלי אחד יצא דהוא להדיא נגד הסוגיא דש"ס דב"ב דף צ"ז ע"ב בשם הברייתא דמזוג לא יביא ואם הביא פסול ועוד הקשה לשאול אם אין לו רק פחות מכזית מצה אי מחויב לאכול אותו בפסח או נימא כיון דהוא פחות מכשיעור לאו מצה הוא כלל: תשובה הנה הלחם משנה בפ' י"א מהלכות מאכלות אסורות מקשה עוד קושיא על הרמב"ם פ"ו מה' אסורי מזבח שהשמיט דין המזוג שפסול ביין המתנסך על כן מתרץ שהרמב"ם הולך לשטתו שפסק בפי"א מהלכות מאכלות אסורות יין מזוג יש בו משום ניסוך אע"ג דק"ל אין ניסוך אלא יין הקרב על גבי מזבח אלא צ"ל דהרמב"ם סובר דיין מזוג כשר לגבי מזבח משום דבפ' המוכר פירות אמרו אי למעוטי מזוג עלויה עלייה ומפרש רבינו דלא כפרש"י דכיון דעלייה כשר לגבי מזבח ודחינן ברייתא דספרי מקמא גמרא דידן עכ"ל הלחם משנה א"כ גם קושיא זו דפ' יו"ד תמידין ומוספין מתורץ בזה אך ברייתא דספרי דוחקני וכי בשביל דברי יוסי בר חנינא נדחה הברייתא ובפרט שיש להשוות אותם כפרש"י לכן נ"ל לומר דאין כאן מחלוקת כלל וגם בהרמב"ם ס"ל דמזוג פסול והא דלא חשיב אותו הרמב"ם פ"ו מה' איסורי מזבח משו' שם במ"ש שם דכל שנשתנ' היין פסול לגבי מזבח וכל שמזג בו מים ודאי נשתנ' ריחו וטעמו פסל והא דפסק בהלכות תמידין ומספין דאם נתער' היין במים דמותר ולנסך היינו בניסוך החג דוקא כיון ששם ניסוך המים והיין תרווייהו מצוה להכי אין מצוה מבטלת זו את זו כדאיתא בערבי פסחים ומותר בדיעבד משא"כ בניסוך דכל השנה דהוא רק ניסוך היין אצל תמיד של שחר בעירן חי דוקא וכן משמעות פרש"י שם בב"ב דמביא האי דספרי דכתיב ונסכו רביעית ההין חי ולא מזוג והאי קרא בתמיד של שחר כתי' והא דפסק בפי"א מה' מ"א דיין מזוג יש בו משום ניסוך היינו משום דקרא לגבי המזבח בניסוך המים בחג ועל דבר מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נ"ל שאין כאן חייב כלל דאכילה בכזית משמע וראיה ממה דאיתא בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה. כל השנה אסור לאכול מצה בפסח ולפי מה דקי"ל לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית אלא ודאי פשוט כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה הוא כלל נ"ל הקטן יעקב: יט נשאלתי יוריני אדוני מ"ו להלכה ולמעשה בדין כאן נמצא כאן היו בפסח ותו קשה לי בדברי אדוני על מה שכתב בספרו שבות יעקב בחלק ראשון סימן י"ח בדברי הרא"ש פ' ערבי פסחים לתרץ דברי הראשונים אכתי קשה הלא הש"ס מיירו שנמצא הסכין ומי יימר שנטמא בולד הטומאה: תשובה במה דסיים אפתח מה שהקשתי לשאול בספרי שבות יעק' חלק ראשון כוונתי לדעת גדול אחד שהקשה לי קושי' זו מיד אחר הדפסת ספרי והושבתי לו וז"ל נ"ל שישובי נכון ואמת ליעקב תתן שהרי עיקר יסודי שם מוסד על פי פרש"י דביצה דף י"ח ע"א דלכך באב הטומא' אין מטבילין בי"ט כיון דטמא מן התורה משא"כ בולד הטומאה דטהור מן התורה מטבילין בי"ט ע"ש כבר מבואר בהרמב"ם פ' י"ג מהלכו' שאר אבות הטומאה דין ד' והוא ממתניתן דפ' ד' דטהרות וכן גזרו חכמים על כלים הנמצאים שיהא בחזקת הטומאה הרי להדיא דטומאת כלים הנמצאים נקראים רק טומאה מדבריהם כמו ולד הטומאה נמצא דבריהם נכונים בלי פקפוק וכן הוד' לדברי: ועל דבר כאן נמצא כאן היה אין מהצורך להאריך בזה כי כבר דברי מבוארים בבאר היטב בספרי חק יעק' בסי' תס"ז סעיף י"ב ומה לי לכפול הדברים ומ"מ אין אני אומר קבלו דעתי מקום שאינו מסכימים בזה הראשונים ואחרונים רק כל בעל הוראה יבחין דבריהם ודברי והטוב בעיניו יעשה לפי ענין ההוראה אם יש צדדים להקל ומחדש נדפס תשובת פנים מאירות בסימ' ט"ו האריך מאוד בדין זה וכייל הרבה כללים בדין זה נגד ראשונים ואחרונים בדיני' אלו ואל תסמוך עליו למעשה כי רוב דבריהם הם פלפולא בעלמא בחידוד שקודם לליבונה ליבון הלכתא גם מ"ש שם מדיני חזקת איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה או יש לו עיקר כבר נתבאר הכל באורך בספרי מנחת יעקב בקונטרס הספיקות סעיף ך' ס"ק ל"ו ע"ש דברי באורך מה שהעלתי מסוגי' הש"ס ופוסקים גם בתשובתי חלק א' ס' צ"ח נתבארו הרבה דברים מדיני' אלו ומשם אפס קציהו תראה ונראה וניכר שלפני בעל המחבר היה ספרי בהעלם דבר ותו לא מידי הקטן יעקב: שאלה כ מי ששכח אצלו כיס עם מעות בע"ש עם חשיכה והוא בשוק ואין עמו נכרי כיצד ינהג עצמו: תשובה אף שדין זה פשוט בש"ס ובש"ע מ"מ כיון שראיתי בדברי אחרונים חילוק דעות וכדי לברר הדבר הוצרכתי להאריך קצת דגרסי' בר"פ מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר חיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת וקאמר שם בש"ס אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מנוחת על כתיפות רץ תחתיה עד שמגיע לביתו וזריק ליה כלאחר יד והנה דעת רוב הפוסקים הובא בב"י סימן רס"ו דה"ה לכיסו דינו הכי לרוץ ויש חולקים וכן הביא בש"ע שני הדעות ולא הכריע אך המ"א כתב שם בס"ק י"ח דלדידן דאין לנו רשות הרבים גמור אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין וכן נ"ל עיקר ומה"ט היה נ"ל ג"כ אין להחמיר ולחוש לדעת היש מפרשים שכתב הב"י שם בסי' רס"ו בשם רבינו ירוחם חלק א' דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבר שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות רבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו עכ"ל הב"י ומשמע שם קצת מדברי ב"י דאף על תקנה זו דריצה קאמר אכן אחר העיון נראה דלא קאי רק אתקנה נותן לנכרי או על החמור וכיוצא בו וכן מבואר שם להדיא בש"ע דרק על אלו התירים קאי דהא מקור דין זה מדקתני מי שהחשיך בדרך ולא קתני מי שהיה בדרך סתם וכמ"ש הב"ח שם ס"ק א' ובאמת בהאי דרב אדא בר אהבה קתני באמת סתם היתה חבילתו וכו' ובלא"ה אין להחמיר בזמן הזה דליכא רשות הרבים גמור ואף שלא נעלם מאתי מ"ש המ"א שם ס"ק ג' דבזמן הזה דליכא ר"ה יותר יש להחמיר היינו בנותן לנכרי או על חמורו דאיכא נדנוד איסור ולא התירו אלא כדי שלא יבא לידי אסור' דאורייתא משא"כ בהאי תקנתא דריצה יותר יש לצדד התירו בזמן הזה וכן על כרחך צריכין לומר כדי שלא יסתרו דברי המ"א עצמו אהדדי ואל תשיבנו ממ"ש הרמ"א שם סעי' י"ב בהג"ה מי ששכח כיסו בשב' עליו אם היא בביתו יכול לילך עמו לחצר ולהתיר ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק יתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לנכרי לשמרו עכ"ל דמשמע לכאורה דאין להתיר ע"י ריצה בכיס וכן הבין הט"ז שם ס"ק וי"ו על כן מתמיה שם על הש"ע וכת' וז"ל ואינו יודע למה כת' זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע שסמוך לזה דה"ה לכיסו יש התירא דלעיל ומדברי אגודה מריה דהאי דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל עכ"ל הט"ז הנה מ"ש על האגודא דודאי הוא ס"ל כדיעה ראשונה זה ודאי אינו ונתעלם ממנו דברי האגודה ריש פרק מי שהחשיך שכת' להדיא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם ירא מפני כותים ירוץ ולא יעמוד וכשיבא סמוך לביתו יזרקנה כלאחר יד ועל עיקר הקושיא ראיתי בספר הלכה ברורה שנדפס מחדש בסו' רס"ו לחלק בין בע"ש או בשבת עצמו ולא ידעתי מקום לחילוק זה דהא מי שהחשיך קאמר וכבר עליו קידש היום והוא שבת גמור וכן מבואר שם במתני' וש"ס ע"ש וכן מוכח להדיא שם בתוספות ריש פרק מי שהחשיך רק דנקיט מי שהחשיך דבר בהווה שהדרך לזכור מיד בע"ש וגם נתעלם ממנו דברי האגודה עצמו בפ"ק דביצה שכת' דין זה ג"כ בע"ש וגם בש"ע ג"כ מיירי בע"ש עם חשיכ' דמיירו שם כל הסי' מע"ש לכן פשוט שאין דבריו נכונים וברורים בזה כלל ומעיקרא נ"ל דלא קשה מידי דגם אגודה לא קאמר דאסור להביאו לביתו היינו אם אפשר לשמור ע"י נכרי אבל בלא אפשר יש לו תקנה ע"י ריצה לביתו וכמו שכת' להדיא בריש פרק מי שהחשיך וזה גם כן דעת המ"א בלי פקפוק כלל וזה נראה כוונת המ"א שם סימן רס"ז סעיף קטן ך' וז"ל ואם הוא בשוק ונ"ל דאם מתיירא דעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ עד כאן לשונו הרי להדיא כמ"ש אלא שתלוי הדבר כנ"ל כאלו למראה עיניו ישפוט ובאמת כן מבואר באגודה עצמו והוא ברור וכנ"ל למעשה הקטן יעקב: שאלה כא כלי שבשל בו לחולה בשבת מה להשתמש בו בכלי לפי שראיתי שכת' גיסי הגאון בספרו אליהו זוטא ר"ס שי"ח וז"ל משמעות תשובת הרשב"א סימן קנ"ה דאפי' בקדרה אסור לבשל וכ"כ המ"א שם: תשובה לא ידעתי מאי קא מסתפק לך הא אפי' התבשיל עצמו מותר במ"ש לבריא ומ"ש גיסי והמ"א ר"ס שי"ח היינו בבישול באיסור במזיד דאסור לו התבשיל עולמית משום מעשה שבת דרבנן קנסהו לו ע"כ סבירא להו דגם הכלי נאסור לו עולמית מהאי קנסא כמו כל איסור דרבנן שיש לו עיקר ושורש דאורייתא דאסרינן ג"כ הכלים שבלועין ממנו ו הלכה ברורה ריש סימן שי"ח השיג על המ"א