שבות יעקב חלק ב ס

קאמר אשלם לך בחדש אדר דכל החדש יוצא ידי שבועתו כיון שלא אמר לשון ראש דודאי כל החדש בכלל וכן הדין באם אמר אשלם לך שבוע הבע"ל או חנוכה הבע"ל והוא פשוט ובחנם טרח הט"ז בח"מ סי' ע"ג בשאלה כזו אם נשבע לשלם בחנוכה דכל ימי חנוכה בכלל ומחלק בסברות דחוקי' והוא שלא לצורך כי פשוט הוא דכה"ג כל ימי חנוכה בכלל והתם עיקר ספיקא דהרשב"א כיון דאמר לשון ראש אי משמע דוקא ראש וראשון או דלמא כיון דיום השני ג"כ מקרי ר"ח הוא ג"כ בכלל לשון בני אדם ראש שהוא יום ראשון לאדר ועכ"פ שפיר מבואר מדברי הרשב"א דמידי ספיקא לא נפקא וא"כ ודאי יוכל להתנצל ולומר שכוונתו היה על ר"ח השני אך ורק בשבועתו דלהבא כופין אותו לקיי' מספיק' לכתחלה אבל לפסלו דיעבד אף לדעת הש"כ דאמרינן דודאי הוא מחויב לקיימו ביום ראשון דר"ח מ"מ כיון שיש לו מקום להתנצל ולאו כ"ע דינא גמירי וסבר הוא שעיקר ר"ח הוא יום השני אין לנו לפוסלו דעבד כנ"ל פשוט הקטן יעקב: שאלה קעג ראובן ושמעון נתעצמו לדין ע"ד ראובן שהיה לו בית והיה מקום צר אצלו ובני ביתו והיה רוצ' ליקח בית אחר גדול ומרווח לפני בני ביתו אך שאין באפשרתו ליקח הבית אחר עד שיש לו קונה על ביתו ודבר עם שמעון אם רוצה לקנות ביתו והושוו יחד לקנות הבית בעד סך מה ולקחו שני עדי' נאמנים ותקעו כל אחד כפם להעדים לאשר ולקיים המקח הזה דהיינו שהתנו בזה האופן שאם ראובן יקח הבית הגדול אזי יהא נגמר ג"כ המכיר' הנ"ל ששמעון יקח הבית בעד סך שהושוו יחד ואין אחד מהם יוכל לחזור בו ובאם שלא יקח ראובן הבית הגדול הנ"ל יהי' מאיז' מניעה שיהי' אזי המכירה בטילה והשלישו שטרות זה לזה אצל העדים בעד סך מה ובעוד שעסוקים באותו ענין קבעו זמן לדבר שלשים יום שאם יוגמר המקח לראובן הבית הגדול הנ"ל תוך שלשים יום אזי המקח בקיומו ובאותו יום נתחרט שמעון על לקיחת בית הנ"ל ונתעצם בדין לבטל המקח כי טוען שהניח להתיר את שבועתו ות"כ מה שתקע לעדים עוד טוען כיון שלא תקע כפו לבעל דבר עצמו אין לו דין שבועה כלל והוי כאסמכתא דלא קניא דהוי דבר שאינו ברשותו לקנות הבית אולי לא ימכור לו עוד טוען שעל הזמן לא תקע כפו רק שכוונתו היה אם יוגמר המכירה באותו יום דוקא רק דבר בעלמא דברו אח"כ ליתן זמן שלשים יום ואין הת"כ חל על זה בכן יורני אדוני הדין עם מי: תשובה חזרתי על כל הצדדים וטענות של ראובן וכולם אין בהם לבטל חומר הת"כ וזה יצא ראשונה ע"ד מה שטען שהניח להתיר שבועתו באמת זו היא מחלוקת ישנה בין גדולי ראשוני' ואחרוני' וכמבואר בש"ס דנדרים דף ס"ה ובהרא"ש שם דעת ר"ת ומחלוקתו והרמב"ם פי"ו מה' שבועה ובטי"ד סי' רכ"ח ובב"י שם באורך ולענין דינא יש לחשוש לדעה שניה שהביא בש"ע שם דין כ' דיש אומרין דלא הוי התרה ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו כמו שכתב החלקת מחוקק בא"ע סימן א' ס"ק י"א ובפרט בספק שבועה דראוי להחמיר וכ"כ שם הלבוש שכן עיקר וכן נראה דעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שם בשם הגהות מרדכי דשבועות באיש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דמשמע אפילו דעבד אין התרתו התרה וכן הסברא נותנת דכל שנשבע או נדר לטובת ולתועלת חבירו איך תהני התרה דא"כ גם הנשבע לפרוע לחבירו וכיוצא בו יתירו שלא מדעתו אך זה יש לדחות כיון דפריעת בעל חוב מצוה היא לכן אפילו בדעבד לא הוי התרתו התרה שלא מדעתו מ"מ הרב' תשובת האחרונים הסכימו כולם שכל שהוא לתועלת חבירו אין לו שום התרה שלא מדעתו ורצונו וכ"כ בתשובת דרכי נועם חלק י"ד שאלה ה' דף כ' ע"ב ע"ש ולא יהא אלא ספק שבועה אזלינן להחמיר: וע"ד מה שטוען שמעון כיון שלא תקע כפו לבעל דבר עצמו חילוק זה הוזכר בשפתי כהן בחושן משפט סימן ר"ז ס"ק כ"ו בשם תשובת מהרי"ו סימן קל"ו שכתב ואי לא דאסתפינא מחברי אמינא דלא החמירו בת"כ אלא כשניתן ת"כ לאותו אדם עצמו ע"ש דבריו באורך ובאמת המעיין בתשובת מהרי"ו יראה שהוא עצמו אינו מכריע כן להלכה רק לעשות סניף לשאר צדדים שכתב שם אף גם נעלם מהש"כ שהד"מ בי"ד סימן רל"ט השיג על מהרי"ו וכתב שדעת הפוסקים אינו כן ולכן השמיטו רמ"א בש"ע דאין לסמוך ע"ז מפני חומר שבועה וכיון דהוי שבועה גמורה א"כ אין כאן משום אסמכתא כלל או דבר שאינו ברשותו או דבר שלא בא לעולם וכמבואר בח"מ סימן ר"ז וסימן ר"ט ועוד מה שטען שעל הזמן שלא תקע כפו זה אינו כמבואר בי"ד סי' רי"ט דמי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם וכן הדין לענין שבועה כמ"ש הש"כ שם ס"ק ג' ועוד נ"ל כיון שהזמן נעשה בשעה שעסוקין באותו ענין תוך כדי דבור ודאי דהוי בכלל שבועה וכמבואר בי"ד סימן ר"ד סעיף ג' ועיין בתשובת מהרי"טצ סימן ק"ז כלל היוצא מדברינו אלה שהשבועה זו בת"כ במקומה עומדת בכל תוקף ובפרטות שהושלש על שבועה זו שטרות ודאי שצריך לקיים ת"כ כגומר שבועה כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קעד מתלמיד אחד לבאר לו דברי הרמב"ם פ"ז מה' מעילה שכתב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה עכ"ל והרי בפרק האיש מקדש דף מ"ג מבואר להדיא דאף בשליחות יד וטביחה ומכירה אמרינן יש שליח לד"ע והוא דבר תמוה דהרי הרמב"ם פסק כן בשליחות יד וטביחה ומכיר' בהדי' תשובה הנה בתחלת העיון היה הדבר מאוד תמוה בעיני וביותר על הראב"ד שהוא בעל השגתו בכל מקום ובדין זה זה קלס דבריו וכתב עליו ויפה פיר' גם הכסף משנה כתב וז"ל ומ"ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה בפ' האיש מקדש עכ"ל ולא הרגיש בתמיהא זו וכן שאר נושאי כליו של הרמב"ם כולם לא הרגישו בזו אכן בתשובת מהר"י מטראני ח"ב בחידושיו על הש"ס ופוסקי' גם בחידושי עצמות יוסף להאיש מקדש הרגיש בתמיהא זו ואחריהם נמשכו שאר מפרשי הלכה תוספות ובקשו ליישב דברי הרמב"ם בדברים דחוקים ורחוקים ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם ולומר דמ"ש הרמ"בם בכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה היינו דוקא לענין דזה נהנה וזה מתחייב דלא אמרינן בכל התורה כולה זולת במעילה לבדה וכמ"ש תוספ' שם בקידושין דף מ"ג ע"א ד"ה ולא מצינו וכו' אף שמתרצים התוספות שם דמתחייב המשלח ע"י הגבהת השליח דס"ל לרמב"ם שזה אינו דכל זמן שלא נעשה שליחות המשלח לא מתחייב המשלח עד שאכלו ובשעה זו הוא נהנה וא"כ לא מצינו כן בכל התורה רק במעילה ועי"ל דסובר הרמב"ם אם אמ' לו הושיט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה וכה"ג כיון דעשה שליחתו של בעל הבית בעה"ב מעל ואע"ג דר"י מסופק בזה מ"מ סובר הרמב"ם דאי אפשר לספק בזה דאל"כ תקשה לך לרבא דקאמר את"ל סבר שמאי שני כתובים הבאים כא' מלמדין וכו' מודה וכו' ל"ל דקאמר זה אליבא דב"ש שלא הוא אליבא דהלכתא ה"ל למימר דינו על מעילה דאע"ג דקי"ל גבי מעילה יש שליח לד"ע והמשלח חייב מ"מ כה"ג שהשליח נהנה ולא עשהו שליח רק מן הנאה פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא ודאי דגבי מעילה כה"ג מתחייב כיון דעשה שליחתו והא דקאמר בש"ס שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחיב ב היינו כיון דמ"מ לענין אכילה לא מצינו בכל התורה כולה ואפי' במעילה זה נהנה וזה מתחייב לה"ק כל התורה כולה וכן צ"ל בתוספו' שם דמה"ט מסתפק ר"י בזה וא"כ יתיישב בזה דברי הרמב"ם אכן ע"פ הסוגיא נראה דכל זה אינו דא"כ תקשה איך קאמר הש"ס דהוי מעילה ושליחות יד או טביחה ומכירה שני כתובים ואין מלמדין הא דתרווייהו מצרך צריכא דמעילה חט חט מתרומה איצטרך למכתב משום שאר דברי' דלמידן מעילה מתרומה כפירש"י שם דף מ"ב ע"ב ואי כתב מעילה לבד היינו למידין דאפילו זה נהנה וזה מתחייב ג"כ אמרינן כמו במעילה להכי אצטריך למכתב גבי שליחות יד או טביחה ומכירה אלא ודאי שכל זה אינו ועל עיקר הקושיא בהרמב"ם נ"ל דמעיקרא לק"מ וכולם שגגו בזה בהבנת כוונת הרמב"ם ותחלה אעתיק לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז ממעילה אחר שכתב דין שליחות שבעל הבית מעל כתב בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הוא בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבד' שלא יתערב עמה איסור אחר וכוונת הרמב"ם לשטתו שמבואר שם ברמב"ם פי"א מה' מעשה קרבנות ובכ"מ דהאוכל מבשר עולה או שאר קדשי קדשים הנשרפין עובר בשני לאווין לאו דמעילה שנהנה מן הקודש ולאו בכליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה לא תאכל וא"כ ה"ק הרמב"ם אבל אם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל ולא המשלח אע"ג דבמעילה יש שליח לד"ע מ"מ שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה וכל שאיסור אחר הוא אצל המעילה יהיה מאיזה איסור שיהיה בכל התורה כולה כגון פיגול ונותר וכה"ג חלב ודם אמרינן אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ושליחות יד וטביח' ומכירה לא שייך כלל בקודש וכ"ש בבשר עולה שכבר נשחטו בעזרה ונ"ל שהוא ברור וכד שכיבנא יפוק הרמב"ם לוותי דמתרצינא הסוגיא כוותיה ובלימוד הישיבה הארכתי בסוגיא זו נ"ל הקטן יעקב: שאלה קעה בשנת תע"ח שהעלה המלך צרפת את המטבע דהיינו מטבע זהוב שהיה שוה מתחלה עשרה ר"ט דהיינו שלשים חתיכות שהוא חצי זהוב ריינש הוסיף והוקיר אותו מטבע חלק חמישית דהיינו להיות י"ב ר"ט דהיינו להיות ל"ו חתיכות וכן מטבע של כסף מקטנים ועד גדולים כגון ר"ט שהיה יוצא בעד חמש חתיכות נתייקר עד ששה חתיכות וכן כל מטבעות מקטנים ועד גדולים רק פרוטת נחושת עומדין במעמדם וכל סך מעות שלהם במדינות זו הוא על מטבע חתיכות וכן כל הפרעונות ונתינות שלהם הוא על חתיכות שקורין קרדי"ק שהוא חצי זהוב עשרים סוא והסוא לא נשתנה כלל כי הסוא הם ארבע פרוטות נחושת ונפלו בענין זה כמה וכמה ספיקא איך יש לנהוג בענין פרעון החובות וכה"ג מה דינם: תשובה אף שראיתי חלוקי דעות הרבה בתשובת האחרונים אשר ישנו תחת ידי ואשר איננו פה אתי מ"מ אכתוב עיק' דעתי הקלושה לפי משמעות הש"ס ופוסקים וה' יצילנו משגיאות והנה בודאי אם כתב בשטר סך החתיכות שישלם לו בין הוקרו או הוזלו כגון הלו' לו רטי"ן עשרים שהיו שווים כל ר"ט ע"פ קביעת המלכות המטבע חמשה חתיכות בשעת ההלואה ועכשיו הוקרו והושמו לששה חתיכות או הוזלו על ארבע חתיכות צריך לשלם לו החתיכות כמו שהם עכשיו כיון שמעות הוא באחריות הלוה עד שעת הפרעון וכמ"ש בתשובת ר"מ אלשיך סי'