שבות יעקב חלק ב נט

שהוא אמת מה שאומר העד עכ"ל ולע"ד הדבר תמוה דמה לו ולחרמו לקבל עליו בחרם שאינו מאמין לדברי עד אחד מה שלא האמין לו התור' כלל להוציא ממון רק דקם הוא לשבועה דהיינו להכחיש העד לגמרי וכדאמרינן בנסכא דר' אבא משא"כ להשביעו לו שאינו מאמין לדברי עד אחד שבועה זו לא שמענו מעולם ומה צורך לשבועתו כיון שהתורה לא האמינתו ואפילו באסור דקי"ל עד א' נאמן באיסורין אפ"ה אם אמר אינו מאמינך אינו נאמן כמבואר בי"ד סימן קכ"ז וכ"ש בממון וביי"נ אית' מלמדין אותו לומר איני יודע מכ"ש שאין מחרימין ועיין בתשובתי שבות יעקב סימן קס"ג ולא הוזכר באחד מן הפוסקים שיחרים או ישבע אותו שאינו מאמינו לדברי העד וכן משמע בש"ס דקדושין פ' האומר דף ס"ו דכל שלא ידעי' בודאי שמהימן לו כבי תרי אפי' באיסור אין מחוי' להאמינו יע"ש וכן בגיטין דף נ"ד ע"ב גבי נטמאו טהרותיך יע"ש ובהאשה רבה דף פ"ח וכן איתא בכתובות פרק הכותב דף פ"ה ע"ב אע"ג דאיכא מר עד אחר לאו כלום הוא יע"ש וכן הוא בירושלמי פ' זה הבורר רב הונא מקל לדיינא דאמר מקבלין אתם חד סהיד דלא אינן יימרון את לא תימא עכ"ל והביאו הרי"ף והרמב"ם פכ"א מה' סנהדרין ובטור וש"ע סימן י"ז שאפי' הביא עד אחד אינו נאמן עלי ועיין שם בסי' שכתב וז"ל רב הונא היה מזלזל לדיין כשבעל דין היה אומר להם מקבלין אתם עליכם עדות עד אח' כאלו הם ב' עדים שאם אי אתם מקבלים כן עדות עד אחד לאו כלום הוא עכ"ל הב"י ועל כרחיך צ"ל דמיירו בענין שהבעל דבר לא יוכל להכחיש העד בודאי דכה"ג איך יכול לומר לו כן הלא צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד אלא ודאי בענין שהוא עצמו אינו יודע וא"צ להאמינו להעד ואם אי' דצריך הבע"ד לקבל עליו בחרם או שבועה שאינו מאמינו למה הוצרכו הפוסקים להזהיר שלא יאמ' הדיין אין מקבלין עד אחד הלא עכ"פ צריך לקבל עליו שאינו מאמינו פשיטא שלא יאמרו לו כן ומכל הראיות שכתבתי נ"ל פשוט דנשתקע הדבר ולא נאמר דכל שצוה המוריש כן רק בפני עד אחד שלא בפני היורש שא"צ כלל לקיים דבריו והצוואה כזו בטלה כחרס הנשבר כנ"ל הקטן יעקב: ראובן שהושלש אצלו שטר מסך מה על שמעון שאלה קע ושמעון תובע אותו שיחזיר לו שלישיתו וראובן טען שזה זמן רב שפרע לו מה שחייב לו בשטר ובקש מאתו ליתן לו שטרו ודחה אותו בלך ושוב ואח"כ אמ' שנאבד לו בכן בקש מאתו שיתן לו פטורים ושובר על שטרו ושמעון טוען שהחזיר לו שטרו הדין עם מי: תשובה הנה לכאורה נראה שהדין עם שמעון כאשר הוא פשוט ומבואר בש"ע סימ' ע"ב סעיף י"ז בהג"ה וז"ל והא דיכול לטען על מה שתחת ידו היינו שאומר שזה כנגדו חייב לו ממון אבל לא יוכל להחזיק מה שתחת ידו עד שחבירו יתן לו פטורים או כיוצא בו משאר תביעות כי אין זה שייך לזה עכ"ל והוא מתשובת מהרי"ו סי' כ"א אכן כד מעיינן שפיר יראה דאין הדין זה ברור כל כך להוציא מיד מוחזק היכא דיש לו מגו כי ז"ל מהרי"ו שם סי' כ"א וז"ל עוד אומר אני הא דאדם יכול לעכב פקדון או הלואה מטעם מיגו היינו דוקא כשיש לו על שכנגדו תביעת ממון אבל אם יש לו שאר תביעות שאינם אלא דברים בעלמ' או בכה"ג שאינם תביעת ממון אז אינו יכול לעכב אפי' מגו לית לי' דהא איכא מרבוותא במרדכי פ"ק דב"מ דאמרו דלא אמרי' מגו מממון לממון וכן איתא בהג"ה באשר"י וכ"כ התוס' ואפי' לר' יואל ושאר רבוות' שכתבו דאמרי מגו מממון לממון מ"מ מממון לדברים לא אמרינן מגו דאיכא למימר דלא פליגי כולי האי ועוד אי פליגי מממון לדברים א"כ לאשמועינן מממון לדברים דאמרי' מגו וכ"ש מממון לממון עכ"ל הנה אף שאין אני כדאי להשיג על מהרי"ו מ"מ אין דבריו מוכרחי' כלל לע"ד דאדרבא נימא לאידך גיסא אי אמרינן מגו מממון לממון להחזיק ממון של חבירו וכ"ש אם אינו רוצה מחבירו להחזיק ממנו רק פטורים ומחילה וכיוצא בו דברים שיוכל להחזיק מכח מגו ומה"ט קי"ל גם כן מחילה א"צ קנין פשיטא דיכול לתפוס מכח מגו זו עד שיתן לו פטורים ובר מן דין בנדון שלפנינו כיון דעיקר התביעה משטר שלישית הוי המגו משט' לשטר דמהני כמו מממון לממון וכדמסיק הש"כ בדיני מגו סי' פ"ב ע"ש ובר מן כל דין כיון ששמעון טוען שהוא אמת שאין חייב לו כלום רק שטוען שהחזיר לו שטרו מה בכך שיתן לו פטורים לכן נ"ל פשוט דיכול לתפוס השטר שלישית על הפטורים וכן דנתי למעשה הקטן יעקב: שאלה קעא אפטרופס של יתמי שמעון שמינו אביהם שתובע לראובן שמצא כתב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכנות אלו ואלו סך מאה זהו' וראובן טוען שפרעו לו בחייו ולא נשאר חייב לו רק סך חמשים זהו' היכי לדין דייני להאי דינא: תשובה הנה לכאורה דין זה מפורש בטח"מ סי' ע"ב והובא בש"ע שם סעי' ל"ה והמוצא הדין הוא מבע"הת שער מ"ט חלק ג' וברי"ו ככ"ו ח"ג וז"ל ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם בחמשים וטוענין היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה החמשי' שראובן מודה יתן מיד ליתומי' והחמשים אחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וכו' ונוטלין החמישים מיד השליש עכ"ל א"כ י"ל ה"ה בנדון דידן יעשו כן דהיינו שישלם רק חמשים ובעד חמשים הנותרים יתן המשכון בעד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשי' ואז יפדה המשכון בעד חמשים הנותרים אע"ג דהתם צריך להשליש מיד המעות משום שהממשכן תובע משכונו וצריך לו מיד משא"כ כאן שהוא אין צריך למשכון עדיין רק שאפטרופס תובע לו בעד ממונו ואין מקום לומר דלמה איצטריך להמתין עד שיגדלו היורשי' ישבע מיד האפטרופס שמינו אבי יתומים וכה"ג מבואר בח"מ סי' ק"ח סעיף ו' וז"ל אם יש לקטן אפטרופס שמינהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע האפטרופס שלא צוה אבי יתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע וה"ה כאן דיש לו לישבע שלא צוה אביהם שפרע החציה זה אינו דהא בבעל התרומות סיים וכתב וז"ל ומה שטוען הממשכן ישבעו הקרובים שכך צוה המת וכו' ופסק דקרובים אין עליהם שבועה ולא חרם סתם שאפוטרופס של יתומים חובה עליו לטעון ליתומים כל דבר ודבר מכל טענה שאפשר לטעון עכ"ל הרי מבואר דאין האפוטרופס מחויב לישבע כלל ולא לקבל עליו אפי' חרם סתם בכה"ג ואם יאמר האומר דא"כ דברי הח"מ סתרו זא"ז וגם המקור דין ששניהם הם מבע"הת סתורים אי משום הא לא תברא דבאמת תמיהא זו כבר הרגיש בה בגידולי תרומה שם שער מ"ט ח"ג והניח בתימא דלמה אפי' חרם סתם לא יטיל עליו גם בב"ח בסי' ק"ח הרגיש בסתירת דברים אלו ומחלק ביניהם יע"ש גה הש"כ בסי' ע"ב ס"ק קמ"ז מדחיק בזה יע"ש ולע"ד א"צ לכל זה ותמה אני על תמיהתם ולק"מ מדהתם בסי' ע"ב הממשכן תובע משכונו מן היתומים ואף אם לא טענו הקרובים והאפטרופס כלום בעד היתומים אפילו היתומים עצמן היו אומרי' אין אנו יודעים כלום לא היו מוציאין כלום מן היתומים עד שיגדלו וישבעו שבועת היורשים ע"כ לא נגרע כח היתומים בשביל טענת הקרובים והאפטרופסים ואף אם יאמרו כדבריו האפטרופס והקרובים אין מוציאין מהיתומי' ע"פ עדו' האפטרופס שהוא עד א' והקרובים הם פסולין ואדרב' אין נזקקין לנכסי יתומים כלל כשהן קטנים וכמבואר בח"מ סי' ר"צ סעיף י"ב היה לאדם תביעה אצל יתומי' אין לאפטרופס לטעון בשבילם ואם טען ונתחייב הדין חוז' ע"ש בסמ"ע וא"כ מה לנו להשביע את הקרובים והאפטרופס בחנם או להטיל עליהם חרם סתם משא"כ בסי' ק"ח שאפטרופס תובע לגבות חובותיהם אזי הוצרך לישבע וא"כ לכאורה בנדון שלפנינו שאפטרופס תובע שיפדו המשכנות מהיתומים יש להטיל עליו שבועה שלא צוה אביהם שפרע החציה אבל אחר העיון גם זה אינו דבנדון שלפנינו אין צורך כלל שישבע האפטרופס דהא מבואר בח"מ סי' ל"ז סעיף ח' ובסי' ר"ן סעיף י"ב דאפטרופס יוכל להעיד ואינו נוגע בעדות ומה צורך לו לשבע ואדרבה הוא בעד אחד והוא יוכל לפטור אפי' היתומים משבועה כעד אחד דעלמא דפוטר משבועה והא דבסי' ק"ח צריך האפוטרופס לישבע מיירי בענין שהוא פסול לעדות שהוא קרוב וכה"ג לכן הצריכו לישבע משא"כ אם הוא כשר לעדות פשוט הוא שאין צריך לישבע כמו כל עד דעלמא וזה הוא פשוט וברור ובתשובת חוט השני סי' ו' וז' לא הרגיש בכל זה יע"ש הרי זכינו לדין שצריך ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין לו שום שבועה על היתומים ולא על האפוטרופס כיון שהוא טוען שלא צוה המוריש כלום כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קעב מי שנשבע על העבר שנתן דבר זה לפלוני בר"ח אדר בעיר פלוני ואח"כ נתברר שיום ר"ח הראשון לא היה אותו פלוני באותו עיר אי דינו כעובר על השבועה ופסול כדאית' בח"מ סי' ל"ד או לא: תשובה הנה סתמת דבריך במה קא מסתפק לך הלא פשוט וערוך לפנינו בש"ע סי' ע"ג הנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון עכ"ל וכתב שם הסמ"ע בס"ק כ"ט משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן הוא בהמוצא דין בב"י בשם הרשב"א יע"ש וא"כ גם זה יוכל להתנצל לומר שכוונתו היה על יום ר"ח השני דהיא עיקר ר"ח דיום ראשון הוא מחדש שבט העבר ולא מקרי משום זה חשוד על השבועה אף שלא נעלם מאתי שהש"כ שם ס"ק ל"א כתב דאפי' בלא ספק דינא הכי כמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך סעיף ד' וכן האריך הש"כ בי"ד ס"ס רכ"ח דר"ח הראשון מקרי בלשון בני אדם ריש ירחא ע"ש דבריו באריכות אבל באמת אחר העיון ראיתי שאין כאן אפי' ק"ק על הרשב"א דכתב דהוי ספק ולא ודאי וז"ל הב"י ס"ס רכ"ח וז"ל וכתב עוד שאלת מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה בר"ח אדר אם חייב הוא לפרוע ביום ראש חודש הראשון כיון דריש ירחא קרי ליה או דלמא אינו חייב לפרוע עד יום החדש השני דהא שני נמי ר"ח והוא העיקר ר"ח תשובה מסתבר לי שהוא חייב לפרוע ביום החדש הראשון דכל שבוע' או נדר הולכין אחר לשון בני אדם ואינו דומ' לנשבע לפרוע בר"ח ניסן שהוא חדש מלא שאי אתה מחויב לפרו' בתחלת היום דשאני הכא שהימים מחולקים לב' ימים ואנו תופסין את היו' בר"ח בפני עצמו וכיון שכן יש לחוש ולהחמיר דה"ל כספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל הרי דעיקר ספיקא של הרשב"א אע"ג דיום הראשון של ר"ח מקרי בל' בני אדם ר"ח מ"מ גם ר"ח ב' ג"כ נקרא ר"ח והוא עיקר ר"ח משא"כ יום הראשון הוא משבט ואע"ג דבלשון בני אדם גם יום ראשון נקרא ראש חדש מ"מ יש להסתפק על איזה יום כוונתו אי כוונתו היה דוקא יום ראשון שהוא הוא הראש של החדש או נימא דכוונתו היה אל יום שני דר"ח שהוא עיקר מחדש אדר ע"כ יש להסתפק על איזה יום כוונתו כיון דשניהם מקרי בלשון בני אדם ר"ח אי כוונתו דוקא יום הראשון או לא אבל פשוט אי