שבות יעקב חלק ב נז

תשובה אף דלכאורה נראה דהדין פשו' דאין על הב"ח והאשה מוטל לקבור את בעלה רק על היורשין מוטל לקבור מנכסי המוריש אם יש לו או יקבר מן הצדק' ואלו שהוציא צרכי קבורה מנכסי המת המשועבדים להם צריכין לשלם מתוך כיסם כדין המזיק שיעבודו של חבירו כמבואר בח"מ ר"ס ק"ד איברא כד מעיינן שפיר יראה דהדין עם היורשים פשיטא למאן דס"ל אם לא ירשו היורשים כלום שלא חל עליהם שום שעבוד קבורה רק נקבר מן הצדקה פשיטא שאין היורשים מחויבים לשלם להם רק הדבר מוטל על הצדקה להחזיר להם אלא לפי מה שהעלתי בתשובת תורת השלמים סי' ח' והוכחתי מסוגיא דש"ס ופוסקים דמ"מ על היורשים אף ע"פ שלא ירשו כלום מחוייבים לקבור אביהם משלהם הקרוב קרוב קודם ע"ש דברי באריכות מ"מ היכא שתפסו מטלטלין או כסף וקברו בו את אביהם אין להוציא מידם וכ"כ הריב"ש בתשובתו סי' ק"ד וז"ל ולענין טענתם בהוצאת קבור' אמת הוא שאם קדמה האשה ותפשה מטלטלין כדי כתובתה ואין הנכסים מספיקין לה ולצורכי קבורת בעלה שאין מוציאין מידה כדי לקברו והכי תניא בתוספתא (בפ"ט דכתובת מי שמת והניח נכסי מטלטלין ויצאה עליו כתובה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ וכן דעת הרשב"א בתשובה אבל כל שהיורשים קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שישלמו הם לאלמנה לתשלום כתובתה זה לא שמענו עכ"ל הריב"ש וכ"פ רמ"א בא"ה סי' קי"ח סעיף י"ח בהג"ה אף שדברי הריב"ש המה רק דברי נביאו' כי לא שמענו וראינו אינו ראי' כלל ומהא דתוספתא דוקא כשתפסו הב"ח או כתובת אשה אז נקבר מן הצדקה משמע אם תפסו היורשים וקברהו ממטלטלין אין מוציאן מידן וכ"כ הב"ח בסי' קי"ח אי משום הא לא תברא דהאי דתוספתא מדינא דש"ס קאמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדא כלל מש"ה אי תפסי היורשין לא מפקינן מנייהו וכמבואר בטח"מ סי' ק"ז ובא"ה סי' ק"י אבל לפי המנהג שגובין ממטלטלין דיתמי ב"ח וכתובת אשה ואם כותבין מטלטלין אגב מקרקעי גובין אפי' ממשעבדי מדינ' רק מפני תקנת השוק אין גובין מלוקח אבל מן היתומים ודאי דגובין גם הריא"ז בפרק האלמנה ניזונת דף תקכ"ח ע"ב ראיתי שכתב וז"ל ונרא' דאפי' תפסה האשה מטלטלין לצורך כתובתה מוציאין מידה לצורך קבורת המת ואע"פ שהתנה עמה בעלה שתגבה ממטלטלין לא הועיל תנאי אצל היורשים דאינו גובה ממטלטלין אלא בתקנת הגאונים ולא היתה דעת תקנת הגאונים לעשות תקנה לאשה ולהיות המת מושלך לפני כלבי' עכ"ל ודבריו תמוהים חדא דנתעלם ממנו דברי התוספתא דמבואר להדיא להיפך דהיכא דתפסה האשה לא מפקינן ממנה והוא נקבר מן הצדקה ואם זה מדין התלמוד וכ"ש לדידן דכתבו הפוסקים האחרונים וכ"כ רי"ו נתיב כ"ו חלק ג' בדורות הללו שתקנו לגבות ממטלטלין הוי דינא בקרקעות דסמך האשה וב"ח עלייהו כמו ארנקי דמחוזא וכגמלי דערביא וכאשלי דמחוניא וכ"כ הב"י בח"מ סי' ק"ז יע"ש והש"כ שם ס"ק ח' רוצה להכריע מה"ט דאם מכר היורש מטלטלין של אביו לנכרי הב"ח גובה מדמים שקבל יע"ש גם בתשובת הרמב"ן סי' ס"ד הובא ג"כ בב"י בא"ה סי' פ"ו וצ"ג כתב להדיא וז"ל ולא עוד אלא אפי' מטלטלין שנטל חנוך והוציא הוצאת על אביו ואפי' בצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלין אגב מקרקעי האשה מוציאה מידו עכ"ל ואפשר אלו ראה וידע הריב"ש דברי הרמב"ן לא היה חולק שהרי כתב לא שמענו משמע דאלו שמע הוו הדר ביה וגם הרמב"ן שם מביא האי תוספתא שעליו מיוסדין דברי הריב"ש אפ"ה פסק דלדידן אפילו תפס מפקינן מינה דלא כב"ח שעושה סמוכת לדברי הריב"ש מהאי תוספתא ובאמת אין ראיה כלל לדידן כמו שכתבתי ואין אנו צריכן בזה למ"ש החלקת מחוקק שם בסי' קי"ח ואחריו הבית שמואל ליישב האי תוספ' ע"ש וכתב עוד הב"ח שם אפי' מכרו היתומים קרקע ג"כ אין הבע"ח גובה מהן כי קבורה מנכסיו הם משועבדים דאוריית' ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן פ' נערה שנתפתתה האומ' אל תקברני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל אי משום הא לא ארי' כלל דהתם טעמא אחרינא אית' דלאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הציבו' וכמו שהארכתי בזה בתשובתי שם סי' ע"ש ובאמת בגוף הדין גם הח"מ וב"ש השיגו עליו שם יע"ש גם בתשוב' מהר"מ מטראני ח"ב סי' ע' כתב וז"ל ואפי' טוען שמכר מנכסיה נצ"ב או נ"מ או מהסבלונות ומהדמים קבר את בעלה חייב לפדותם או לפרוע דמיהן וכדאמרינן פ' אלמנה ביבמות גבי האי אתתא דעיילא לגברא איצטלא דמילתא ע"ש אך אי משום הא לא תברא דודאי נ"מ ונצ"ב שהם בעין ודאי ליכא מאן דפליג וכן מבואר מדברי ריא"ז שם ע"ש ומ"מ לדינא נ"ל עיקר כדעת הריב"ש וסתם רמ"א כוותי' בש"ע בא"ה סי' קי"ח סעיף י"ח בהג"ה והיינו מטעם שפסק בעל התרומ' שער שני והובא בב"י בטח"מ סי' ק"ז וסתם כן בש"ע סעיף י"א בהניח להם אביהם מטלטלין וקדמו ופרעו לב"ח מאוחר אין ב"ח מוקדם יכול להוציא מידו וכתב שם הסמ"ע דגם היורשים פטורים יע"ש וא"כ כיון דג"כ שיעבוד הקבורה על נכסיו הוי כפרעו לב"ח מאוחר ואף שהסמ"ע שם ס"ק כ"ו כתב דלא הוי כמזיק שעבודו של חבירו דצריך לשלם כמ"ש לעיל סעי' ד' ס"ק ט"ו ע"ש ובאמת שם השיג הש"כ על הסמ"ע בזה ס"ק ח' ע"ש אי משום הא לא ארי' חדא דאין דברי הש"כ מוכרחים להוציא מיד מוחז' נגד דעת גדולי פוסקים דס"ל הכי ויכול לומר קים לי וכ"כ שם בכ"ג בהגהותיו שם סעיף כ"ב יע"ש ועוד י"ל דגם הש"כ לא פסק כן אלא היכא דקבלו היתומים הדמים שיהא גובים מהדמים משא"כ בפרעו לב"ח מאוחר שלא הגיע הדמים להיתומים ודאי גם הש"כ מודה ולהכי סתם כוותיה שם בסעיף י"א והוא ברור וכן משמעות האחרונים ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דכל זה דוקא בהוצאות צרכי קבור' שהם כסדרן משא"כ בהוצאה כזו דהוי כמזיק בידי' מ"מ כיון דקי"ל עיקר קבורה משום בזיונ' ואין לך ביזוי גדול מזה בודאי מוטל על יורשיו ונכסיו להציל אותו ומשפחתו מבזיון כזה ועיין בתשובת חות יאיר סי' קל"ט לכן נ"ל פשוט דאין להוצי' מיד היתומים וכן דנתי הלכה למעשה וכן משמע בח"מ סי' ק"ז סעיף ב' בהג"ה יע"ש וכן נ"ל עיקר הקטן יעקב: שאלה קסד על דבר שתבע ראובן את שמעון שהלוה לו מעות סך מה שישלם לו ושמעון השיב לו ששחק עמו ושחק כל מעותיו ובקש מאתו שילוה לו והלוה לו ושחק עוד עמו והרוויח ראובן את הכל בשחוק על כן אינו מחוייב לשלם: תשובה הנה דין זה פשוט ומבואר בש"ע סי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה בכשוחקין באמנה אין מוציאין ממנו אלא דבעינן דוקא שיהא המעות מוכנים ומנוחין על השלחן והוא מהתוספ' ומרדכי פ' זה הבורר וא"כ לכאורה בנדון שלפנינו שהיה המעות בשעת השחוק מוכנים ומונחי' לפניהם ודאי דקנו מה שתובע עכשיו הוא תובע רק המעות שהלוה לו שנשתעבד לו משעה שהלוה לו דאפי' מלוה על פה נשתעבד לו מדאוריית' אי מדרבנן לכל מאן מאי דס"ל וכ"כ הסמ"ע בסי' ס"ח ס"ק ד' ע"ש אך ורק נ"ל דוקא בשעה שהלוה לו נטל המעות בידו וברשותו והגביה בענין שקנאו ממילא נשתעבד אבל אם הלוה לו בעודו יושב עמו לשחוק והניח המעות לפניו על השלחן שלא הגביהו שלא קנה כלל הוי כעדיין ברשות המלוה והוי כשוחק באמנה שאין מוציאין ממנו מה שהפסיד וכה"ג אית' ד' פ"ו וסנהדרין דף ע"ב כתובות דף ל"א בהיה מגרר ויוצא נ"ל הק' יעקב: שאלה קסה בישראל אחד שחשוד לרמות בני אדם והיה לו סחורה שיש בה חסרון גדול ואינו ניכר לכל אדם והיה מתירא למכור לישראל שירגישו בו לפי שהוא מוחזק לרמאי והלך אל עובד ככבים א' מכרו ונתן לו סחורה זו למכור לישראל וקנאו ישראל לפי תומו מן העכו"ם ואח"כ הרגיש הישראל בחסרון הסחורה ואין יכול להוצי' מעותיו מעובד ככבים וחקר ישראל אל החקירה אמיתת שהישראל זה החשוד מסר הסחורה לעובד ככבים בשליחתו למכור ישראל אי צריך לשלם המעות לישראל שני או לא: תשובה הנה בודאי אם נעשה כן בישראל ששלח ישראל אחר למכו' לזה ברמאות פשוט הוא דאין דינו כלל עם המשלח כיון דקי"ל אין שליח לד"ע כאשר הוא מבואר בש"ס ובפוסקי' ובטח"מ ריש סי' קפ"ב והשליח חייב ולא המשלח אכן כיון שהשליח הוא עובד ככבים דלאו בר חיובא הוא וכבר העלתי בתשובתי שבות יעקב חלק ראשון סי' קס"ד דכן עיקר להלכה היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ודלא כהחולקין על זה יע"ש ואם יאמר האומר מעיקרא דדינא פירכא מנ"ל שאין עובד ככבים מצווה על זה דהלא מצווה על הגזל וגם זו בכלל זה אינו דאונאה דרך מקח וממכר ולא תונו איש עמיתו כתיב ובני נח אינו מוזהר עליה וכן מבואר בש"ס פ' איזה נשך דף ס"א עביד הש"ס הצריכא דלאו דאונא' אינו בכלל גזל מה"ט וכן מוכח בסנהדרין פ"ד מיתות דף נ"ז גבי כיוצא בזה דגזל מה היא וקאמ' הש"ס בכובש שכר שכיר או פחות משוה פרוטה ולא קאמר כיוצא בו באונאה אלא ודאי דאינו מוזהר על זה זאת ועוד אחרת דאף למאן דס"ל דאין לחייב המשלחו אף דשליח לאו בר חיובא מ"מ אם השליח מוחזק בכך לעשות כן כמבואר בח"מ סי' שפ"א סעיף ט"ו דהוי כאינו שומע לדברי הרב וכמ"ש שם בתשובתי יע"ש וכל זה בתנאי כפול אם הישראל צוה בפי' למכור לישראל אבל אם נתן אותם למכור לאחר נראה דאין לחייבו דהוי רק גרמא בעלמא ויוכל להתנצל ולומר דסבור היה שימכור לעובד ככבים ולא לחבירו והוא נאמן על זה בשבועה נ"ל הקטן יעקב: שאלה קסו ראובן היה לו טבעת מזויף ואמר לו שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבר שהוא טוב ואמר לו ראובן אני מוכר לך טבעת זו אבל אין אני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזויף כאלו מסתפק בדבר ואמר לו שמעון אין אני חפץ בערבו' שלך וקנאו ממנו אח"כ נתפרסם הדבר שהוא זיוף גמור ורוצה שמעון לחזור בו להחזיר לו מעותיו וראובן אמר שמחל לו כאן שאמר אין אני חפץ בערבות שלך: תשובה חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי טעם לומר שמחל לו כלו' דמה שאמר אני אין חפץ בערבות שלך הכוונה לפי שאין צורך לערבות שלו כיון שאם אינה אותו בלי ערבות צריך לחזור לו מעותיו א"כ לאיז' צורך יחפוץ בערבות שלו פשיטא אם המוכר יודע שהוא מזויף בודאי ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח דהוי מטעו גמור ולא גרע מהא דאיתא בפרק השוכר את האומנין דף פ' דאמר ר' יוחנן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצני' היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות ופרש"י לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן וקסבר הוא בכולן משקר הלכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבן והכי קי"ל להלכה כמבואר בטח"מ סי' רל"ב הרי כל היכא שמוכר גורם שיטעה הלוקח אף שאמר לו המוכ' שיש בה מום זה בודאי אפ"ה הוי מקח טעות וכ"ש שעשאו עצמו כלא ידע דהמקח בטל אלא אף אם המוכר עצמו היה נסתפק באמת אם הוא מזויף או לא מ"מ כיון שעכשיו נתוודע שהוא מזויף ושהלוקח טעה בה ג"כ המקח בטל ודמיא להא דאי' בש"ס דב"ב דף מ"א ע"א רב ענן שקל