שבות יעקב חלק ב נג

בנוסח שופרי דשטרי שלנו דאע"פ שכותבין שנעשו בפועל ממש מ"מ הכל יודעין שאין שום שבועה ות"כ כלל רק שכ"כ ככל נוסחי דשטרות וכ"י אף שלא נעשו כלל בפועל מעולם וצ"ל דמ"מ אין בזה משום שארית ישראל לא ועשו עולה ולא ידברו כזב ועדות שקר דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים דבר הנכתב בשטר כאלו נשבע ונדר בפועל ממש דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים אבל לא שיהא בו חומר שבועה ממש כל שאין כתב בו הריני נשבע ממש כמו שהארכתי בתשובתי חלק ראשון סימן קנ"ו יע"ש וכ"כ להדיא בתשובת רמ"א סימן ק"ח יע"ש ואף שבסמ"ע סימן ע"ג ס"ק י"ח כתב דהיכא שכתב שנשבע בפועל לא יוכל להתנצל ולומר שלא נשבע וכ"כ הש"כ בי"ד סימן רל"ב ס"ק כ"ו ועיין בכ"ג לח"מ סימן ע"ג שהאריך בזה שהדבר במחלוקת שנוי בין גדולי ראשונים ואחרונים ומה לי להאריך בראיות ולהכרע בין הדעות כי המפורסמת א"צ ראיה שכן הוא רק נוסח ושופרי דשטרי כדעת רמ"א והכל יודעין שלא נעשה שבועה בפועל מעולם והעדים על מנה שבשטר הן מעידין שהנתבע קיבל על עצמו בכל תוקף שופרי דשטרי לקיים גוף הענין אם לא דבר שמקבל על עצמו בפני עדים ממש בשבועה דאז כותבין העדים נוסחי אחריני כהיום עשה פלוני שבועה בפועל ממש לקיים בדבר זו לפלוני וכו' אבל נוסחי שטרות שלנו שחייב עצמו לשלם חובו או קנין על המכירה וכיוצא בו מעולם לא שמענו שנעשו שום שבועה מעולם ואין להכחיש הידוע ומפורסים כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קנג אחד מדייני ק"ק ויירמיי"ש ה"ה המופלא מהר"ר מנחם מן נר"ו וז"ל ראובן שאמר לשמעון שהוא צריך למעות בלייפסיק עד סך אלף ר"ט אם יוכל ליתן לו שמה אזי רוצה להסתחר עמו באיזה משא ומתן וכן השיב לו שמעון שכעת אין לו מעות בלייפסיק אבל יראה להשתדל לו מאיש אחר ואח"כ רוצה להסתחר אתו ובכן הלך שמעון אצל לוי ודבר אתו אם יוכל ליתן לראובן מעות בלייפסיק סך אלף ר"ט בכן נשאו ונתנו יחד ונתן לוי כתב ביד שמעון בזה הלשון (איך פאר שפרעכי אן הקצין ראובן אלף ר"ט לייפסיקר קוראנט צו ביצאלין וואו אים מן שמעון דיא פאלוטא ביקומן האבי) יום ה' ח' אייר תע"ח לפ"ק נאם לוי עכ"ל ובכן הלך שמעון עם כתב זה לראובן והסתחר עמו ונתן לו הכתב הנ"ל והוא נתן לו תמורתו ואחר איזה ימים היה שמעון לפליטה גדולה וברח ותבע ראובן ללוי שישלם האלף ר"ט כפי כתבו ולוי משיב לו שעדיין לא קבל כל התמורה משמעון עבור כתבו רק שחייב עוד ששה מאו' ר"ט על כתב זה והאמין לו שאמר בפי' שלא יתן כתב לראובן עד שיתן לו הכל בכן אני רוצה לשלם לו רק ארבע מאות ר"ט וראובן טוען כיון שע"פ כתבו וחתימתו הניכרת לו ולכל העולם נתן לשמעון התמורה ישלם לו כל האלף ר"ט כי מה היה לו עוד לעשות כיון שראה כתבו ובכן ילמדינו מ"ו הדין עם מי תשובה הנה לפום ריהטא היה נראה דהדין עם לוי כי לוי נאמן במגו שהוא שטר אמנה במגו דפרעתי כמבואר פשוט הדין בח"מ סימן ס"ט סעיף ב' ואף דהרמ"א כתב שם חילוק דעות בזה מ"מ דעת רוב תשובת האחרונים מסכימין דנאמן לומר פרעתי וכן האריך הש"כ שם ס"ק כ"ג שכן עיקר אכן כד מעיינין שפיר יראה דאין טענת לוי טענה כלל כנגד ראובן אף אם נתפוס בזה דברי הש"כ שם להלכה ועיין בספר בית הלוי דף ס"ז השיג עליו ע"ש ועיין בכ"ג לח"מ בהגהות ב"י סימן ס"ט ס"ק י"ב הרבה דעות בזה) מ"מ אין טענתו טענה נגד ראובן כלל מכמה טעמים חדא דמיגו כזו הוי כמיגו במקום עדים כיון שכתב בכתב ידו בפירוש שקבל מן שמעון הפאלוטה הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ואיך נאמינו עכשיו לומר שלא קיבל התמורה כולו או מקצתו ומה"ט דלא יוכל לטעון על כתיבת ידו להד"מ ואדרבה הוחזק כפרן כיון שרוצה לסתור מה שכתב בכתיבת ידי עצמו וכן מבואר להדיא שם בסי' ס"ח ומה"ט אם כתב בכ"י נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי כמבואר שם בטור וב"י ואע"ג דנאמן לומר נגד כ"י אמנה הוא במגו דפרעתי היינו אם אינו כתוב בפי' בכתיבת יד שקבל ממנו המעות רק שחייב לו אז נאמן לומר אמנ' במגו דפרעתי אם אין בו נאמנות משא"כ אם רוצה לסתור מה שכת' בכת' ידי עצמו שקבל ממנו המעות ודאי אינו נאמן כלל לסתור דבריו מכח מגו דהא הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ומגו במקום עדי' לא אמרינן כאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ואף שהדבר בעצמו ברור וא"צ ראיה מ"מ לא אמנע להביא ראי' ברורה לזה מתשובת מבי"ט ח"א סי' רצ"ב ז"ל אם כתב בכתב ידו שיש לו בידו מאה ככרים עופרת שייכים לפלוני נראה שאין חייב לו דמיהם ואם טוען שעדיין חייב לו דמיהן הרי הוא מכחיש מ"מ שיש לו ברשותו מאה ככרים והוי כאומר אח"כ לא לויתי דאינו נאמן כיון שכתב לו קודם שאינו חייב לו עכ"ל ע"ש שמאריך בראיות גם בתשובת מהרשד"ם חלק ח"מ סי' ל"ו כתב דאם כתב בכ"י שמודה שהסחורה של פלוני הוא שוב אינו נאמן לומר משל אחר הוא במגו דפרעתי דהוי מגו במקום עדים והובא תשוב' זו ג"כ בכ"ג שם ס"ק כ' יע"ש ואף אם ירצה המתעקש לומר דאף זה בכלל טענת אמנה ונאמן במגו דפרעתי היינו אם יהיה עיקר טענתו כנגד ראובן שכתיבת היד בידו משא"כ כאן בנדון דידן עיקר טענתו נגד שמעון שלא נתן לו כל התמורה בעד הכ"י שנתן לראובן בשמו והמגו הוא נגד ראובן מגו דפרעתי איך יהא נאמן על טענת מה שטוען נגד שמעון שהוא עכשיו לאו בעל דברים דידי' כי טענתו עכשיו עם ראובן ונגדו אין לו טענה כלל כיון שמודה שלא פרע לו כלל והתחייב עצמו נגדו בכתובת יד מה מהני לו מגו שיהא נאמן נגד ראובן וכה"ג מצאתי ראיתי תשובת מהרי"ט חלק ח"מ סימן ל"ב דלא אמרינן מגו מאדם לאדם גם בתשו' מהר"ב אשכנזי סימן כ"ט הובא בכ"ג בהגהותיו לטור סימן ס"ט ס"ק י"ב כתב וז"ל ראובן שהוציא כתב על שמעון ושמעון אומר לא בא כתב זה מידי לידך אלא שלחתיו ללוי שיתנו לך אחר שקיים תנאו ולא קיים אינו נאמן במגו דפרעתי דהוי מגו דהעזה אבל מהרשד"ם ז"ל בחלק ח"מ סימן ע"ז חולק וכתב דנאמן בשבועה במגו דפרעתי עכ"ל הכ"ג הנה מלבד שאין דעתי מכרעת בין שני הרים גדולים אלא שגוף התשובה שלהם אינם נמצאים תחת ידי לע"ע לראות תוכן מקור יסודם על מה אדניהם הטבעו אלא בספר פנים חדשות חלק ח"מ הל' טענות בשטרות כשהעתיק דברי מהר"ב אשכנזי ראיתי ששם ג"כ עיקר הטענה ששלח כתבו ע"י לוי שלא למסור כתבו עד שישלח לו משמעון סחורה בעד מנה וכיון שנגד שמעון יש לו מגו סובר מהרשד"ם דנאמן נגדו ולא הוי מגו דהעזה ע"ש משא"כ בנדון שלפנינו אין זה ענין כלל למגו דהעזה אלא שאין מגו נגד עיקר טענתו שהוא נגד אחר ולא מצינו מגו מאיש לחבירו אלו שלח שלוחו עם כתב ידו לראובן שישלח לו מנה ואח"כ טוען שלא נתן הכתב יד לשלוחו עד ששלחו ותן לו ממנו סך מה ואח"כ תובע לראובן איך שמסר לו הסך שכתב לשלוחו ודאי דלא מהני לו טענה זו נגד ראובן במגו דפרעתי לראובן כיון שראובן עשה כפי כתבו איהו דאפסי' אנפשי' אם ידע ששלוחו אינו נאמן לו ואף שזה פשוט לכל בר דעת מ"מ אביא ראיה ממ"ש הש"כ בח"מ סימן קכ"א ס"ק כ"ו וז"ל כתב בטור ובע"הת אם הסכימו שניהם תחלה שישלח ממונו ע"י מי שיבא לו כתב ידו וכתב הב"ח ונראה דמ"ש אם הסכימו שניהם היינו טעמא דאם לא הסכימו מתחלה יכול נמי לטעון אמת כתב ידו הוא זה אלא שאני לא שלחתיו וכו' והיה נאמן בשבועה עכ"ל הב"ח ואין דבריו נכונים דכיון שזה כתב ידו מה ה"ל ללוה או לנפקד לעשות ואם המלוה לא שלחו איהו דאפסיד אנפשיה דה"ל ליזהר שלא יקחו אחרים עכ"ל הש"כ הרי להדיא כמ"ש ואפשר דגם הב"ח מודה בנדון כזה דדוקא התם כיון שהלוה ידע בעצמו שחייב חוב ברור להמלוה לא ה"ל ליתן לשליחו בלתי כתב הרשאה וכמבואר בסימן קכ"ב בטור ר"ס קכ"ב שכן הוא העצה טובה שלא ליתן לשלוחו בלתי הרשאה יע"ש משא"כ כאן שהיו אנשים אלו בחזקת בטוחים ונאמנים ולוי לא היה חייב כלום לראובן ועכשיו כתב והודה בכ"י ליתן לשמעון סך אלף ר"ט עבור שקיבל התמורה משמעון מהיכי תיתי יעלה על דעתו שישקר בעצמו ושלא קבל ממנו כלום ובודאי אף אם אמת הוא אפסיד נפשו דצריך לשלם לראובן כל מה שהתחייב נגדו ובר מן דין דלא יהא אלא כמזיק ע"פ כתבו שהוא חייב מדיני דגרמי כיון שע"פ כתבו מסור זה לשמעון התמורה בעד סך ההוא פשיטא שראובן חייב לשלם דלא יהא אלא כאומר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך דחייב לשלם לאומן ההפסד כיון שע"פ דבורו הפסיד כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"ד הובא בטח"מ ובש"ע ס"ס של"ג לפסק הלכה וכן הדין במראה הדינר לשולחני ונמצא רע כדאיתא בש"ס דב"ק כל היכא דהפסיד ע"י דיבורו של חבירו מכ"ש ע"פ כתבו דעדיף לכן נ"ל דבכל ענין מחויב לשלם לוי לראובן כל מה שהתחייב עצמו נגד ראובן וכל הדיין דלא דאין כהאי דינא לאו דיינא הוא נ"ל: שאלה קנד ראובן השכין משכון אצל שמעון ואמר לו אם לא אפדנו עד זמן פלוני יהיה שלך מעכשיו בענין שאין בו אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ע"ג סעיף י"ז וכשהגיע זמן אין המלוה כאן וראובן כשראה שאין שמעון פה ונסע למרחוק נסע הוא ג"כ למרחק ועתה כבא ראובן ושמעון לביתם בקש ראובן לפדות המשכון משמעון ושמעון טוען שכבר עבר הזמן וקנה המשכון אף שלא היה בעיר היה לו להשליש מעותיו בב"ד: תשובה גרסינן בעירובין דף ל"א לענין בתי ערי חומה בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס ומסיק שם בש"ס ובגיטין דף ע"ד וע"ה דדוקא שם הוי נתינה בעל כרחיך שלא בפניו נתינה כיון דתקון הלל משא"כ כאן בנדון שלפנינו אף אם הניח המעות ליד ב"ד אפ"ה נחלט המשכון כי נתינה בעל כרחיך שלא בפניו לא הוי נתינה ולא קיים תנאו אכן לפי מה שמסיק הרא"ש בפ' מי שאחזו דלענין פרעון חוב כ"ע מודו דהוי פרעון א"כ גם בנדון שלפנינו אלו הניח מעות ביד ב"ד אזי לא היה נחלט לו משכונו אך כיון שגם זה לא עשה א"כ היה נראה פשוט דהמשכון נחלט לשמעון לחלוטין לעולם איברא כד מעיינין שפיר יראה דהדין להיפך מכמה טעמים חדא דדוקא לענין בתי ערי חומה דגזירות הכתוב הוא לגאול באותו יום דוקא וכל שאי אפשר לגאול אפילו באונס מ"מ היה חלוט אי לאו תקנתא דהלל משא"כ בזה דיהא חלוט המשכון מפני התנאי שהתנה ליום המוגבול וכל שלא היה כאן לא חל הזמן וגדולה מזו פסק שם בש"ע סימ' ע"ג סעיף ח' הנשבע לחבירו לפרוע ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר הוא פטור עד שיבא המלוה או שלוחו וא"כ ה"ה בנדון דידן אין המשכון חלוט כיון שלא חל הזמן לפי שהמלוה אינו בעיר ואין מקום לבעל דין לומר דמ"מ ה"ל להשליש מעותיו בב"ד גם זה אינו דהא מקור דין זה הוא בב"י שם בשם תשובת הרשב"א שם כתב וז"ל ולעשות ב"ד