שבות יעקב חלק ב נב

זה ממה שפסק הרמב"ם בפכ"ה מהלכ' מלוה דין יו"ד שנים שערבו לא' כשיבא המלוה לפרוע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה וכתב שם המ"מ שכן הסכמת הרשב"א וז"ל וחילוק בין שני ערבים לשנים שלוו לפי שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל כו' כי ללוה הלוה הכל והערבון לבטחון כעין משכון ואין שעבוד חל לחצאין עכ"ל ולשון הרמב"ם הנ"ל העתיק בש"ע סי' ע"ז סעיף ג' וכתב שם הסמ"ע בס"ק ג' מלתא בטעמו הנ"ל גם בש"ע סי' קל"ב סעיף ג' סתם תחלה כדעת הרמב"ם אלא שאח"כ כתב דעת היש חולקין והיינו דוקא התם ששנים נכנס לערבות אמרי' שכל אחד נעשה ערב למחצ' אם יש לו משא"כ בערב א' ודאי כ"ע מודו דאין ערב למחצה כאשר פשוט בש"ס ופוסקים דערב בעלמא משתעבד בכל ואם אמרו כן בערב דעלמא מכ"ש ואצ"ל בערבות דאמה לגבה ברתא או ברא דשעבוד משעבד נפשה וכדאי' להדיא בש"ס דב"ב דף קע"ד ע"ב גבי משה בר עצריה דאפילו היכא שאין ערב דעלמא משעבד לגבי בריה אמרינן דשעבוד משעבד נפשו והנה בודאי לא נעלם מאתי מ"ש בתשובת מבי"ט סי' של"ט שכתב וז"ל נשאלתי על האלמנ' שנכנסה ערבנית בעד כתובת בנה אם דינה כדין אב או לא ופסק בפשיטות שם שאין דינה כדין אב ולא משתעבדא דדוקא באב הוא דאמרי' בגמ' פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה שעבודו משעבד נפשו יע"ש דבריו באריכו' מכמה סוגיות הש"ס אכן כבר השגתי עליו באורך בתשובתי שבות יעקב סי' ק"א והוכחתי מסוגית הש"ס ופוסקים שלא כדברי המבי"ט דגם האם דעתה קרובה אצל בנה או בתה כמו האב ומשם אפס קצהו תראה והאריכות בזה אך למותר ומה לי לכפול הדברים הנאמרים שם ובר מן כל דין דעכ"פ אף לדעת המבי"ט לא גרע מערב דעלמא דמשתעבד אף היא משתעבדה במקום שמתעבדא ערב בעלמא ועיקר יסוד מוסד שהוסיף על בנינו הן הן מדברי הריב"ש בסי' רמ"ד ובנה והוסיף בנין קבוע על יסוד רעוע כי אדרבא משם איכא למידק אפכא וז"ל שאלתו שם מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפת על חצי נכסיו ואמר לאשתו שתטול קנין להשלי' כל צוואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבד' עצמי להשלים מנכסי את כל צוואתו ועתה טוענת האלמנה שמחצית הנכסי' של היורשים שהם שלה בכתובתה שלא שעבדה בדבר רק חצי הנכסי' שהם נכסי המת ולא נטלה קנין אלא לפי שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית והיה כל הנכסים ברשותה עכ"ל ופסק שם שהדין עם האלמנה כיון שהאלמנה לא נשתעבדה לפרוע דבר מנכסיה אלא מנכסי מת אין לה לפרוע ממחצי' נכסיה שהם שלה ולא של מת יע"ש דבריו באורך הרי מבואר להדיא מתוך דברי הריב"ש ולשונו דמה"ט א"צ לקיים צוואתו מנכסיה כיון שפירשה להדיא בתוך קניינה להשלים מנכסי המת דוקא כל צוואתו דמשמע דוקא מנכסי המת ולא מנכסיה אבל אם התנה כן בפירש כל תנאי שבממון קיים ואף שמכ"ת כתב שהוא דוחק בעיני דמכ"ת לפרש כן דברי הריב"ש לא ידעתי מה דוחקתו הלא הוא פי' מרווח בלי דוחק כלל ומבואר כן להדיא מלשון הריב"ש שם כאשר פשוט לכל מעיין בריב"ש עצמו והסמ"ע קיצר בזה גם בש"ע א"ה ס"ס ק"ו קיצר מאד בדין זה של הריב"ש והאחרונים מחלקים בענין אחר ולא עיינו שפיר בהריב"ש שכופל דבריו דמטעם זה אין השעבוד חל על נכסי האשה כיון ששעבדה בהדיא נכסי המת ולא נכסיה יע"ש והוא ברור ושניות מדברי סופרים שכתב מכ"ת כיון דאין נזקקין לנכסי יורשים קטנים גם הערב פטור כדאיתא בטח"מ סימן ק"י ומקשה דברי הרשב"א אהדדי וכתב שבספר שו"ת ראש יוסף מקשה דברי הרשב"א אהדדי ובאמת קושיא זו של כת הקודמין היא כדאיתא בלחם משנה פכ"ו מה' מלוה ומהר"א ששון סימן צ"ח ובגדולי תרומה דף קנ"א גם בכ"ג לח"מ סימן ק"ו בהגהותיו לב"י אות ה' וכולם לא מצאו ישוב נכון על קושיא זו ומכ"ת טרח ליישב קושיא זו דהרשב"א ורשב"א לחוד וכתב דאפשר דנפל טעות בדפוס ואני אומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהרי כן להדיא בשם הרב ר' שלמה בן אדרת והוא הוא המחבר עצמו של שו"ת הרשב"א גם בלא"ה דברי הרמב"ן ג"כ סתרי אהדדי כמ"ש שם בתשובת ראש יוסף וגם דברי הראב"ד סותרים זה את זה בדין זו כמ"ש שם ג"כ בספר גידולי תרומה וכדי ליישב כל זה אומר אני דחילוק ידענו דהיכא שערב טוען בברי שנאמר לו מהלוה בחייו שפרע למלוה או התפיס צררי וכתב לו תברא דאז חיישינן לכי גדל יתמי (דלמא) משתכחי ליה לשובר לכך אין נפרעין מן הערב עד שיגדלו היתומים כמבואר הטעם בש"ס ופוסקים אבל אם לא טען הערב כן דאז הוא חששא רחוקה ונפלאה דאם איתא דפרע הלוה בחייו למה לא הודיעו כן לערב שפטור תו מן הערבות אלא ודאי שלא פרע בחייו לכך נפרעין מן הערב ומ"מ הערב לא נפרע מן היתומים עד דגדלי משום חששא דאולי התפיס לערב צררי או הערב יעשה קנוניא עם המלוה לכך אין נפרעין מהן עד דגדלי יתמי ואין מקום לבעל דין לחלוק איך אפשר לומר סברא זו דאם איתא דפרע ה"ל להודיע לערב א"כ אמאי אין נפרעין מן היתומים עד דגדלי נמי נימא אם איתא דפרע ה"ל להודיע לבניו היתומים קודם מותו י"ל דאי משום הא לא תברא חדא דיתומים קטנים במילי דאבוה לא ידעי אפילו הודיעו להם בחייו כי לאו בר טענתייהו נינהו ועוד דלא מסיק אדעתו דמית ונפלו נכסיו קמיה יתמי וכדאיתא להדיא בש"ס דגיטין דף כ' ע"א יע"ש מש"אכ בערב אע"ג דאין נפרעין מן הערב תחלה מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתו אולי יקרה באיזה אופן שנפרעין ממנו וכיון שהערב עשה לו טובה שהכניס עצמו בערבות בעדו עליו רמיא להודיע שפטרו מן הערבות ושילם להמלוה וא"כ אפשר ליישב ג"כ דעת הפוסקים בחילוק זה שלא יסתרו אהדדי והוא מלתא דמסתבר בעצמו ואף שאינו מבואר כן להדיא בפוסקים ותלתא בגודש בדבר שהשטר לא נעשה ע"פ תקנת טובי העיר על זה לא רציתי להשיב כעת עד שאדע לשון התקנה כהווייתו ולשונה ממש וטעם ומהות ואיכות התקנה ואיך נהגו מנהיגי העיר ושופטיה בתקנתם עד עתה כי דבר כזה משתנה לפי קיומייהו ומנהגיה ושלם על דייני ישראל נ"ל הק' יעקב קנא שאלת עוד מי שמכר ביתו והלוקח מזקף הדמים על עצמו לשלם לו דמי המכירה כשישא בנו פלוני שלשים יום קודם נישואין שלו ומת המוכר ובנו הוא בן כ"ה שנים ולא רצה לישא כלל ועכשיו תבע הבן את המעות דמי המכירה כיון שהגיע כבר זמן לנישואיו והלוקח השיב שלא הגיע זמנו לפרעון כיון שעדיין לא שידך עצמו ואין בדעתו לישא ושפתי לא אכלא מלהביא ראיה מתנאי כתובה שכותב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי מ"מ צריכין לשלם לה אחר מיתת בעלה כיון שרשאה לינשא ועומדת ליכנס ככנוס דמיא ולא בעינן שתנשא מקדם א"כ י"ל דגם כאן דינו עם הבן וצריך לשלם לו או לא: תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי וראייתו מתנאי כתובה אין ראיה מוכרחת כל כך דהתם בתנאי כתובה קאי אנוסח שכותבין בתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך (כאנשי יהודא וגליל) ומתזנא מנכסי ושוב כותבין וכשתנשא לאחר תטלי משליכי ושוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' ובאמת כשהיה תובעת כתובתה אף קודם נישואין כשנותנין לה כתובתה ג"כ שוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' רק כשנשאת בודאי אין לה אפילו עדיין לא נטלה מהם כתובתה רק שתוכל ליטל מה שכתב ליכי וזה תוכן כוונת תנאי כתובתה א"כ אין משם ראיה לנדון דידן די"ל בנדון דידן התנאי דוק' שאין חייב לשלם אלא דוקא שלשים יום קודם נישואין ולכאורה נראה להביא ראיה על זה להיפך דליכא למימר עד שיהא ראוי לנישואין אע"ג דלא נשא ממש דהא גרסינן בכתובת דף נ"ד ע"ב בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן לרב אע"ג דבגר ולוי אע"ג דאינסב ופרש"י לרב אף ע"ג דבגר בתמי' והלא בוגרת מוציאה מרשות אב ולמה תיזון מביתו ע"כ ואם איתא דנשאת לאו דוקא נישואין ממש היאך ס"ד דש"ס למימר לרב אע"ג דבגר הא כיון שבגרה היא עומדת לנישואין כדאמרינן בתך בוגרת שחרר עבדך ותן לה אלא דודאי בעינן נישואין כלשון התנאי אלא מטעם שבוגרת מוציאה מרשות אביה להכי אפילו בלא תנאי אינה ניזונית כמסקנת הש"ס אי משום הא לא תברא דדוקא באיש שמחויב מן התורה במצות פ"ו ואם עבר עליו כ' שנים ולא נשא אמר הקב"ה תפח עצמותיו וע"פ דין התלמוד כופין אותו לקיים מצות פ"ו מש"ה אמרינן תנאו לא היה רק עד שראוי לינשא ע"פ מצות התורה משא"כ באשה שאינו מצוות כלל על מצות פ"ו ואע"ג דלא נשא' בזמנה אין כופין ע"ז שהרי בנות צלפחד יוכיח שנשאו אפי' הקטנה שבהן עד ארבעים שנה כדאיתא בב"ב וכ"ש בזמנים אלו שאין קפידא בזה וכמ"ש בתשובת חות יאיר סי' פ"ד בשם הגאון מהר"ג ע"ש א"כ פשיטא דלא אמרינן גבי אשה שהתנאי לא היה רק עד שנשאת ממש או עכ"פ עד שתלבין ראשה כי לא חשידי בנות ישראל להמתין יותר אבל פחות מזה אף שבגרה כמה שנים אין בכך כלום ונ"ל שעיקר דין זה יסוד מוסד ממה דאיתא בסוגיא דנדרים דף ס"א כי בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים ומסקנת דפוסקים כדאיתא בי"ד סימן ר"ך סעיף י"ב וט"ו דכל דבר שאינו זמנו קבוע וכיון דלא מחית אינשי לספיק' שאין להתחלתו זמן קבוע ויכול לדחותו מתחיל' הזמן עד שיגיע שדרך העולם לישא דהיינו מבן כ' ואילך וכן מבואר שם בר"ן דנדרים בש"ס דף ס"ב ע"ב ע"ש כי מבן כ' ואילך מסקנת הש"ס ופוסקים דאמרי' עליו תפח עצמותיו וכל זה באיש שמצווה על פ"ו אבל באשה שאינה מצווה כלל אפילו כשמתנה עד הנישואין כוונתו הנישואין ממש או עד שתלבין ראשה שהוא זמן המוגבל באשה לכל היותר שלא תעכב עוד הנישואין כנ"ל הקטן יעקב: קנב שאלת עוד דקי"ל בח"מ סימן מ"ב דיד בעל השטר על התחתונה אם לא דכתב בה דלא כאסמכתא ודלא כתופסי דשטרי ונתקשה לך דהלא כותבין בכל נוסחי השטרות בש"ד ובח"ח ובת"כ בפועל ממש וכיון שקבל הנתבע על עצמו בח"ח ובשבוע' דאוריית' ממש א"כ בספק שבועה או חרם ות"כ ראוי לילך להחמיר ויד התובע על עליונה: תשובה קושיא זו נ"ל שכבר הרגיש בו בפסקי מהרא"י סימן ע"ג שכתב וי"ל שמעינן מהא דלא אמרינן בהקדש ונדרים היכי דאיכא למימר הכי או הכי ניזל להחמיר דאדרבה נימא אוקי ממונא בחזקת מריה כדפסק ר"ד וכן מוכח נמי באשר"י שם ולא כרמב"ן דפסק במרדכי דספק איסורי לחומרא ונראה דה"ה לענין בעל השטר על התחתונה עכ"ל מהרא"י שם הרי להדיא דאע"ג דקי"ל ספק שבועה ונדרים וחרם להחמיר מ"מ לענין ממון אין מוציאין מיד מוחזק וכן העלה הש"כ בי"ד הל' צדקה ס"ס רצ"ט ס"ק י"ד באורך ובט"ז שם ס"ק ח' וכן מסיק בתשובת פרח מטה אהרן חלק א' סימן קכ"א בשם הסכמת הרבה גדולי אחרונים ע"ש ומש"ה נמי אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ותו נ"ל דאף אם רצונו לומר דבשבועה וחרם ממש אזלינן להחמיר מ"מ