שבות יעקב חלק ב נ

ובקש מאחיו אותו סך כפי שצוה אביו ואחיו טוענין נגדו הרבה טענות אחד שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו ותו טוענין נגדו שיש לחוש שאף דרשה זו לא למד מעצמו רק מפי כתבים או למד מאחר כל הדרשה והתלבש בטלית שאינו שלו ואדעתא דהכי לא צוה אביו. תשובה הנה תחלה צריכין אנו לחפש בזכות דהאי צורבא מרבנן ואע"ג דלדעת השואל לפי דברי אחיו אינו נכלל בכלל זה מ"מ כבר כתבתי בתשובתי חלק ראשון סימן קמ"ד דאפילו על בחור חריף ראוי להפך בזכותו וכ"ש גם שמוחזק בשם חבר וכא' הלומדים שראוי להפך בזכותיה על צד האפשר טענה ראשונה שטענו אחיו נגדו שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו אינו טענה כלל חדא דלא מפיהם אנו חיים ולאו כל הדעות שוות בענין הדרוש ומי מפיס לפעמים דורש איזה דרשן דרוש נחמד ומ"מ דבריו אינם עריבים לשומעין מצד שאין יכול להסביר דבריו בטוב או מצד הלשון וכן להיפך ותו י"ל בודאי לא היה כוונת צוואת אביהם על זה רק שידרוש ברבים ולא פירש איך ומה יהיה הדרוש אם ידרוש דוקא מן המובחר וכיוצא בו מצינו בש"ס דקידושין ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בלימודו ואומר פי' רש"י שאינו עומק בה והרמב"ם פרק ח' מהלכות אישות כתב מדברים הקלים עיין שם ועיין בטור א"ה סימן ל"ח ואפילו דורות ראשונים מצינו לפעמים שדרשו דברים פשוטים וקלים רק להנהיג בית ישראל בחכמה ומוסר להורותם שהוא עיקר מכוון והן הן הדברים שאינם שווים לכל נפש בודאי כוונת המצווה לא היה רק שידרוש ברבים יהיה דורש ומקבל שכר אף שלא יהיה מובחר כל כך איברא טענה השנית שטענו שלא למד הדרוש מעצמו רק מפי אחרים או מפי כתבים ודאי אם היה טענה זו מבוררת על פי עדים כשרים שלא למד מעצמו כלל הדרוש היה נראה דטענתם בזו טענה טובה דודאי כוונת אביו היה כדי להתמיד בלימודו שיכול לדרוש מעצמו ועל ידי כן ברא מזכה אבא להכי צוה נוצר תאנה יאכל פריה במתנה זו אבל לא להתלבש בטלית שאינו שלו ולהחזיק עצמו במה שאין בו כדרך איזה תלמידים שלא שמשו כל צרכם המתגאים ומתגררים ומחזיקין עצמן כלומדים גדולי חקרי לב ודאי אדעתא דהכי לא היה כוונת אביו מעולם וכדאיתא בפרק הכותב דף פ"ה דאדם מצדיק מעשיו בשעת מותו יעויין שם בפירוש רש"י ואולי אף אם היה כוונת אביו כך לא זכה בו כדאיתא ברמב"ם פ"ט מהלכות זכייה ששכיב מרע שצוה לעשות עבירה עם נכסיו אין שומעין לו והובא בטור ח"מ ובש"ע סימן רנ"ו זו גם כן עבירה היא כי מיום אשר קמו חכמים כאלה חכמת חכמים תסרח ולמהוי כעמא דארעא והאמת נעדרת ונתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים וראוי לעונש ולא לקבלת השכירות ותו דאף אם יאמר האומר ולאמד דעת אביו להיפך רק שיוכל לדבר ולדרוש בפני מלכי רבנן ולא יבוש אז יקבל שכר אף שאינו לומד מעצמו כגון שדבר ידוע שלא בר הכי הוא דאז אין כאן נדנוד עבירה וכדאיתא בפרק האשה רבה ד' צ"ו בפיוס דרבי יעקב בר אידי אמר כתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושיע וכן עשה יהושיע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה וכי כל דבר שאמר יהושיע היה אומר כך אמר לי משה אלא יהושיע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא אף רבי אליעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורה שלך היא ואם כן הוא הדין כאן נימא הכי על פי האומד זה אינו חדא דאין זה אומדנא רק ספיקא וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה שהרי הנכסי' בחזקת היורשים בשוה וכמבואר בח"מ וש"ע סימן רמ"ו סעיף ה' יע"ש ועוד דאפילו אם יהיה אומדנא בודאי עכל מקום לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה כלל פ"ד סימן ה' דלא אמרינן אומדנא שיהא נשארים הנכסים בחזקתן הראשונה אבל לא למעקר נחלה דאורייתא וכן הובא תשובה זו בטור ח"מ וש"ע ס"ס רפ"א וכ"פ בתשובת מהר"א ששון סימן קכ"ד ברם בנדון זה שלפנינו שאין הטענה מבוררת כלל רק שהם בודים הדברים מלבם לבטל צוואת אביהם לאו כל כמינייהו דא"כ יהיה צוואת אביהם בטל מעיקרא דלעולם יוכלו לומר כן ומי הכריעו ואין משביעין על טענת ספק רק יכולין להחרים סתם אם הדבר כן או לאו או יבחינו הדבר על ידי אחד מהלומדים מפורסמים ליתן לו בבלי דעת מדרש תמוה וליתן לו חדר מיוחד זמן מה אם יכול לכווין מעצמו הפירש על פי הדרוש שראוי לאומרים ברבים אזי יזכה במתנתו ויקבל שכר על הדרישה ועל הפרישה: נראה לי הקטן יעקב: שאלה קמז בהא דקי"ל בח"מ סימן כ"ח בעד שנזכר עדות ע"י אחר שהזכירו לו דיוכל להעיד אבל אם הבעל דין עצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ונשאלתי אם מזכירו קרוב של אחד מבעלי הדינים מהו: תשובה נ"ל פשוט דדוקא מדקדק הש"ס עצמו לא ולא קאמר רבותא דאפילו קרובו אין יכול להזכירו אלא ודאי צ"ל דכל שאין הבעל דבר בעצמו מזכירו רק על ידי אחר אף על פי שהוא קרוב לבעל דינו אין בכך כלום כי אין אדם חוטא ולא לו אע"ג דלענין עדות פסול להעיד לקרובו זה לאו משום דחשדינן ליה להעיד שקר בשביל שהוא קרובו ואוהבו שהרי כתב הטור להדיא בסימן ל"ג וז"ל זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו ובין לחובו ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה אל זה אלא גזירת הכתוב הוא לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד ע"ש וא"כ אין בו אלא חידושו דוקא להעיד פסלו התורה משא"כ אם מזכירו לעד אין בכך כלום דבכלל אחר הוא שמותר להזכירו דקל הוא שהקילו חכמים בזה וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ח מה' עדות וז"ל אבל אם הזכיר אותו תובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאלו העיד שקר בדבר שלא ידע לפיכך אם היה תובע תלמיד חכם כו' וקל הוא שהקילו בד"מ וכו' (ומה"ט נ"ל להכריע ג"כ כדעת בעל כ"ג בח"מ שם בהגהות הטור סעי' ס"ג דפסק דאף האידנא יש דין מ"מ בזמן הזה לענין הזכרת עדות דלא בתשובת רמ"א סי' מ"ד ע"ש ובאמת י"ל דגם רמ"א לא פסק כן בהחלט רק סניף לשאר צדדים ע"ש). וכן משמעות לשון ריא"ז פ"ב דכתובות שכתב וז"ל ואם הזכירו התובע עצמו אע"ג שנזכר לא יעיד חוששין שמא התובע הטעה אותו או הוא בוש ממנו ע"כ משמע דדוקא בתובע עצמו איכא למחשד כה"ג ולא באחר אפי' קרובו מ"מ נ"ל דבאשתו ובניו ג"כ לא מהני הזכרה זו דאשתו כגופו וגם בניו בכלל דוגמא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כי המה כמו הבעל דברים בעצמם שמזכירי' לטובת' כנ"ל הק' יעקב שאלה קמח מהרב המופלא מהר"מ חגאיז לחוות דעתי בתובע שאמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה על הנתבע ואחר זמן אמר ששכח לטעון עוד איזה תביעה או טעיתי אי מהני שיכול לתבוע אותו או לא: תשובה הנה לכאורה היה נראה דדין זה תלוי בפלוגת' דרבוותא אי שכחה מקרי פושע או שוגג ואונס וראיתי בתשובת שער אפרי' בהג"ה לבן המחבר שאלה כ"ח שמסיק ששכחה מקרי פשיעה ועיין בתשובת בית יעקב סי' ע' וא"כ אפשר לומר דגם זה פשיעה הוא מה שלא טען עוד מחמת שכחה ובעל דינו פטור ממנו איברא דבריו תמוהים מאוד דאיך יחשב לשכחה פשיעה ושכח כל פרק כלל גדול אמרו בשבת שכח עיקר שבת דחשב עכ"פ שוגג וגם סוף פ"ב דב"ק היה לו אבן מונחת בחיקו ושכחה לענין ד' דברים פטור דה"ל שוגג וכ"פ בח"מ סימן תכ"א סעיף יו"ד וכמבואר בא"ח סימן תקכ"ז סעיף ז' ח' דבשכחה הוי אונס או שוגג רק בלא הניח שני פעמים ערוב תבשילין חזינין דלא מחמת אונס או שוגג עושה כן אלא מחמת פשיעה שסומך על הגדול העיר מש"ה נקרא פושע כמבואר שם אבל מחמת שכחה ודאי לאו פושע וכן מבואר שם ריש סימן תקל"ח גבי מי שהפך את זיתיו וגדולה מזו מבואר דאפילו מי שהיה לעשות דבר מה והמתין וסמך על שיש לו עוד שהות ושכח דג"כ מקרי אונס כמ"ש הר"ן פרק כיצד הרגל לענין נדר וכן פסק הרב בי"ד סימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ואף דכתב שם שיש חולקין דלא הוי אונס והוא מחידושי אגודה דפ' מי שאחזו היינו דוקא התם שהיה לו שהות ולא קיים נדרו מחמת עצלות אף ששכח אח"כ לא מקרי אנוס לדעת האגודה ועיין בא"ח סי' ק"ח סעיף ח' דפסק שם דאף כה"ג מקרי אנוס ולא הביא שני דעות ואולי י"ל דהתם מיירי שנאנס בענין אחר ולא מחמת שכחה וע"ש במ"א ס"ק י"א ומהרש"ל דביצה כתב וז"ל שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקר' פושע וכתב המ"א בסי' תקכ"ז ס"ק וי"ו ששוכח מחמת עצלות שאני עכ"ל וכן עיק' וכן משמעות הש"ס הזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כלומר לא מחמ' עצלותו שלא למד וכדעת מהרש"ל ומה שהביא שם בתשובת שער אפרים סי' הנ"ל ראיה מהא דאי' בש"ס דב"מ בעובדא דהאי גברא כל לא ידענא היאך הנחתי פשיעותא היא וכן הסכמת כל הפוסקים א"כ ה"ה שכח' דמיקרי פשיעה אי משום הא לא תברא דשאני התם שהפקידו אצלו וראוי ליזהר בפקדונות מאוד כאשר הזהירו חז"ל להניח אצל אוצרו ותכשיטו בענין שיהא מופקד שפיר ולכתוב בפנקסו וזה שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו לכך הוי פשיעה גמורה משא"כ בשאר כל הדברים שכחה הוי אונס או עכ"פ שוגג ולא פשיעה ומה שמביא עוד שם סמוכת לדבריו מהא דאיתא בריש פ"ב דביצה דף ט"ו ע"ב גזירה שמא יפשע פרש"י שמא יפשע ישכח ולא יערב ע"כ גם מהאי לא ארי' דהתם מיירי בשכח' ע"י עצלות דהוי פשיעה גמורה משא"כ שאר כל שכחה דהוי בכלל העלם דבר שחייב שגגת חטאת והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים ותו דאף אי תימא כדעת שער אפרים דבזמנים הקודמין הוי שכחה פשיעה מ"מ בזמנים הללו ודאי לא הוי פשיעה כלל דהא אפי' בזמן הש"ס אמרינן בעירובין דף נ"ג וכאצבעי' בבירא לשכחה וכו' לבן של ראשונים וכ"ש בדורות הללו שבכל יום ויום מתמעטין והולכין פשיט' דלא הוי מסתמא פשיעה אא"כ ששכח מחמת עצלות וכמ"ש לעיל גם אין מקום לומר דאין יכול לומר שכחתי מהא דמבואר בחושן משפט סי' ל"ד מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי או אנוס הייתי והוא מדברי הרשב"א שסיים בטעמו שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לומר ולטעון שכחתי עכ"ל וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ג וכה"ג כתב הרשב"א לענין שוחט שאין יכול לומר כן מה"ט כמבואר בב"י בי"ד סי' קי"ט וכ"פ שם בש"ע בי"ד וכ"כ בספר התרומות סוף שער מ"ו אי משום הא לא תברא חדא דהרי הר"ן פ' כל הנשבעין חולק ארשב"א בזה וס"ל דיכול לומר שכחתי אם הוא זמן מה שיכול לשכוח וכ"כ מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן מ"ז להדיא גבי שבועה וכ"כ הש"כ בח"מ סימ' ל"ד ס"ק ז' ע"ש ועוד נ"ל דגם הרשב"א לא קאמר הכי אלא להורע כח נאמנתו לענין עדו'