שבות יעקב חלק ב מט

בנו או חותנו דהיכי שמת הבן או הבת דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשו ולא דמי כלל למחייב נפשו לזון בת אשתו ששעבד נפשו בשביל הנאה שקיבל הוא ממנה בנדונייתה וזכה בירושתה ומעשה ידיה ומציאתה להכי שיעבד נפשו לתת לה מזונות אף אחר מיתת אשתו והגירושין מה שאינו כן בכלתו שהוא לא קיבל ממנה שום דבר רק ששיעבד נפשו לתת מזונות לה בשביל חיוב ששיעבד עצמו בנו בכתובת' וכה"ג ועכשיו שמת בטל השיעבוד ממילא ואין זו צריך לפנים ואי איכא לדמויי להאי דנושא היינו היכא ששעבד נפשו לזון יתום ויתומה דעלמא מי שאינם קרובים לו אז אמרינן דאף שכתב לה לזון הזוג מ"מ מחויב ליתן לה מזונות אפי' לבדה או הוא לבדו אבל בבנו וכה"ג בקרוב ששיעבד עצמו לפי שדעתו קרוב אצלו נ"ל פשוט כמ"ש והוא מילתא דמסתברי נ"ל הקטן יעקב: חושן משפט שאלה קמג פה ק"ק מיץ נהגו מעולם ומשנים קדמוניות שלא להושיב דיינים קבועים רק דנים ע"פ זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד והב"ד הוא השליש ועלו על דעת איזה טובי העיר להושיב ב"ד קבוע עם הרב אי שפיר דמי: תשובה הנה לכאורה נראה דיש כח ביד ראשי הקהל וטובי העיר שהמחום רבים עליהם מדעת כולם או רובם לכל דבר מה שעשוי עשוי בתקנת הקהל ואע"פ שלא היה מנהג מקדם וגם אינו מגדר מלתא אפי' במידי דאיכא רווח' להאי ופסידא להאי וכן הוכחתי בספרי תורת השלמים שאלה א' שכן דעת רוב גדולי עולם ראשוני' ואחרוני' ואפי' יחיד שביררו מה שעשוי עשוי וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב וכן מבואר בש"ע סי' ב' וכ"פ הב"ח אף שכתבתי שם שיש חולקין בזה היינו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ בנדון זה דליכ' פסידא רק לעשות כמצות של תורה כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אע"ג דהאי קרא בסנהדרין קאי מ"מ כבר נתפשט הדבר ברוב קהלות ישראל למנות דיינים קבועים על סמך מקרא זה אכן כד מעיין שפיר יראה דאי אפשר לשנות כלל כיון שנהגו כן מעולם ושנים קדמוניות ולא זכר שום אדם שהיה ב"ד קבוע ותוא מנהג וותיקין ע"פ סוגיא דש"ס ריש פ' זה בורר שמתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יוצא הדין לאמתו יע"ש בפי' רש"י והרא"ש וברמב"ם בפי' המשניות וכבר קי"ל דמנהג שנהגו לגדר וסייג וכ"ש מה שהוא מדינא דש"ס אפי' התרה לא מהני וכה"ג מבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח וכן מבואר בתשובת מהרשד"ם חלק י"ד סי' מ' ותשובת מהרי"ק סי' קמ"ד ואף שבפרי חדש לא"ח סי' תנ"ו בדיני מנהגי איסור דין שמיני כתב שיש חולקין על מהרי"ק בזה מ"מ מסיק דהיכא דהמנהג מיוסד ע"פ הדין אין לו התרה וכן מבואר בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו וגבי בני בישן יע"ש ובפרטו' בזמנים אלו שע"פ הרוב מנהיגי וטובי העיר ממנים דיינים לקרוביהם ואוהביהם אע"פ שאינם הגונים ואינם ראויים לדון משא"כ בזה הבורר אף אם יהיה אחד מהן אינו הגון להפך בזכות בעל דינו אף מה שהוא שלא ע"פ הדין מ"מ כיון שהשני ג"כ בורר למי שירצה הוי כקיבלו עלייה כדי שיוצא הדין לאמתו ומה"ט ראיתי בהרבה קהלות אף שיש להם דיינים קבועין מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמתו לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג בזה שהוא מנהג וותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה וכהא דאמרינן ביבמות דף ק"ב ע"א דאמר רב כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והכי אמרינן בפ' הקומץ גבי נהגו העם בסתומ' ועמ"ש לעיל בא"ח סי' ו' לענין תורת מנהגים וכ"ש שיש לקיים המנהג הזה שהוא ע"פ הדין ההלכה וכל המשנה ידו על התחתונה נ"ל הקטן יעקב: שאלה קמד על אודות הפשר שנעשה בקנין בין ראובן לשמעון שותפו ועתה רוצה ראובן לערער על פשר לפי שנכוה ברותחין ולא בפושרין כגון בשביל השבועת שהיה חייב ראובן לשמעון עשו פשר שיפדה אותו בממון הרבה ומחמת שבועת שהיה חייב שמעון לא עשו כל כך ממון ואיזה שבועת וויתרו לגמרי הרי שהטו כח הפשר לצד א' יותר מחבירו ואין לך עולה גדולה מזה והוי כפשר בטעות וחוזר ועל דבר הטענ' שנית שטוען ראובן לבטל הפשר לפי שמבוא' בקנין הפשר שהדייני פשר לא ישגיחו בשום דבר המבואר בפס"ד בדבריה' שאינם נוגעים בשבועה כי אם שיעשו פשר על אודות השבועות שביניהם ולא לזולתן מה שמבואר בהחלט בפסק דין והם עשו פשר אף בענין זה נמצא שהפשר בטל ע"כ תוך דבריו: תשובה הנה נ"ל פשוט דהפשר בתקפו עומד דהא להדיא איתא בסנהדרין דף ל"ב צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשר ופירש"י צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את אחד יותר מחבירו הרי דעיקר הפשרה תלוי בראות עיני הדיין לפי מראה עיניו ישפוט ואומדנא דלבו והוא כעין שודא דדייני כמבואר בב"י סי' י"ב בשם תשוב' הרא"ש וכ"כ שם בס"ג בהגהות ב"י דפשרה הוא כעין שודא דדייני ליתן מי שלבו נוטה לחד פירושו ובירושלמי איתא אל תקרי שודא דדייני אלא שוחדא דדייני וא"כ אף אנו בנדון שלפנינו הדיינים יכולין לתרץ דבריהם שלדעת' וכפי ראות עיניהם היה לפי המדומ' יותר צדק בדינו שמעון מראובן כגון שראו בטענותיהם שראובן אי אפשר לו לישבע על דבריו עד שצריך פדיון הרבה לשבועתו משא"כ שמעון היה רוצה לשבע באמת וכה"ג יכולין לתרץ דבריהם בכמה אנפי ודבר המסור ללב הדיינים נאמר בו ויראת מאלהיך וכבר מבואר בס"ס כ"ה בדיין שטעה וחייב שבוע' למי שאינו חייב שבועה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ יודע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר וכן כל כיוצא בזה ודוקא שגילה דעתו שעשה פשרה משום השבועה וכדומה לזה ויע"ש בב"י מבואר דוקא אי איכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא לא יע"ש הרי כל כמה דליכ' בירור הטעות לאו כל כמיני' לסתור כח הפשר שנעשה בקנין בכן כל כמה דלא אפשר לברר שלקחו דייני פשר שוחד להטות כח הפשר (כי אין לך טעות גדול מזה) הפשר נשאר בתקפו ואין אחר הקנין כלום הנה בודאי בזה שפתו ברור מללו לבטל מקצת הפשר מה שנעשה בענין זה מה שמוחלט בפסק דין בלי שום הטלת שבועה מ"מ לא יבטל משום זה שאר כל הפשר מה שנעשו בענין שבועת שביניה' דלא אמרי' בכה"ג שטר פשר שבטל מקצתו בטל כולו דדוקא שטר שנעשה בעדי' פסולים אמרינן כה"ג כמבואר בסי' נ"א סעיף ו' משא"כ אם נתבטל השטר במקצת מכח גוף ענין השאר עדיין בקיומו עומד וגדולה מזו מבואר בתשובת האחרונים והובא ג"כ בכה"ג סי' כ"ה סעיף כ"ו בהגהות הטור בדיין שדן הדין ובאותו הדין באו שני טעות אח' בדבר משנה ואחד בשיקול הדעת מה שטעו בדבר משנה חוזר ומה שטעו בשיקול הדעת יתקיים יע"ש וכן מבואר בתשוב' מהר"מ מטראני סי' קמ"ח בפשר' להדיא דבמה שטעו הפשר בטל ולא במה שלא טעו אך אם אפשר לבטל הפשר מכח שטוען ראובן דלכך חייב אותו ע"פ הפשר בכמה דברים לפי שזיכו אותו מצד אחר באיזה דברים שמבוארים בפסק דין להדיא לחובתו ועכשיו שזה בטל גם זה בטל וכיוצא בו אזי אפשר הפשר לבטל מכל וכל מ"מ הדבר צריך מיתון הרבה ועיון היטב בדבר אם כנים הם הם הדברים ולולא היה הדבר תחת רבנות שלי הייתי חוקר ודורש אצל הצדדים ודייני פשר מהות הדבר בכל אופנים והייתי רואה לצדד הדבר אצל הצדדים ולהכריע אותם לפשר ביניה' ולתווך השלום עד שהיו פשר גמור בפושרין ממש מהיות נח נח לשני צדדים שלא יכוה שום א' מהצדדים כי גדול השלום ושלום על דייני ישראל כ"ד הקטן יעקב: שאלה קמה מדיין אחד שקיבלו שני צדדים על סך שלש מאות ר"ט להיות פשרן ביניהם ולפשר בפשר שקרוב לדין כיצד ינהוג את עצמו בפשר כמו שהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך הנ"ל כיצד יעשה לצאת ידי שמים כדכתיב צדק צדק תרדוף אחד לדין וא' לפש': תשובה מה ששאלתי על אודת הפשר קרוב לדין בזה לא דינא גמירי רק פשרה בעלמא הוא ופירש"י בסנהדרין דף ל"ב צדק צדק תרדוף א' לדין ואחד לפשר צדק פשרה שלך לפי ראות עינך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו עכ"ל ש"מ דפשרה הוא מעין שודא דדייני ממש וכן משמעות תשובת הרא"ש הובא בב"י סי' י"ב וכ"כ ג"כ בכ"ג שם בהגהות ב"י דפשרה הוא ממש דין שודא מ"מ להוציאך חלק אי אפשר כי סתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרינן דייני חצצתא פרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא ע"פ הרוב מ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדברים לפשר ביניהם כפי ראות עיני הדיין רק שלא יצדד הדבר אחר אחד מהן יותר מחבירו בענין שיעשה שלום בין הצדדים וכדאי' להדיא בפ"ק דסנהדרין שעיקר הפשרה אינו רק לעשו' שלום בין בעלי הדינים ובנדון זה שקיבלו עליהם הבעל דיני' לעשות פשר קרוב לדין הכוונ' עכ"פ שלא לחצות הדבר שמחולקין בו רק בפשר קרוב לדין יות' בדין אך אכתי אין שיעור לדבר אפי' זהב אחד שעושין יותר ממה שמתחייב בדין ג"כ מיקרי קרוב לדין וכה"ג מצינו בש"ס דגיטין פרק הזורק גבי קרוב לה אפי' מאה אמה וכ"ש יותר קרוב קרוב קודם וכה"ג אצל עגלה ערופה כל שאינ' קרובה הימנו וא"כ אכתי לא ידענו שיעור מוחלט לדבר אך ורק לבי אומר לי דעל כל פנים לא יפטור זה שמתחייב בדין בכל השלש מאות לא יפטור אותו יותר משליש שהוא מאה ר"ט ויתחייב עכ"פ בשני שלישים שזה מקרי קרוב לדין וקצת ראיה וסמך לזה מהא דאמרי' רובא דמינכר היינו כפל וכן מהא דאמרינן בהידור מצוה עד שליש במצוה וכן הא דאמרינן משלם דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש וכה"ג מצינו הא דאי' במדרש הובא בטא"ח הל' ראש השנה שהב"ה בער"ה מוותר ומדמה שם המשל לבשר ודם יע"ש וגם לעול' ילמוד אדם מדעת קונו לוותר שליש משלו כדי להשקיט הריב ולתווך השלום אבל עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט לדבר לפחות מזה כיון שע"פ הדין פטור לגמרי כל שאפשר לפשר בפחות עדיף אם ירא' יראה בעינו הפקח שבדבר מועט יוכל לפשר בעל דינו בענין שיהיה שלו' ביניהם כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן לפי אומד דעתו במהות הדבר רק שיהיה כוונתו לשם שמים לא לשום נטית צד לאפשר הדבר ולתווך השלום ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין פחות משני שלישים מיקרי רחוק וקצת זכר לדבר עד דור השלישי חשוב קורבה עיין בתשובתי חלק ראשון סי' קע"ג כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קמו מק"ק טריבטש עשיר שצוה לפני מותו בכל אופן המועיל על בניו ותוך הצוואה צוה על א' מבניו שאם ידרוש ברבים בבית הכנסת שיתן לו סך מה מעזבונו יתר על חלקו המגיעו עליו ומת העשיר וזמן מה אחר מיתתו דרש אותו הבן ברבים