שבות יעקב חלק ב מה

במלוה וכתב בשט"ח וכמ"ש בת"ה סימן שכ"א ש"מ דלא קאמרו רק בנ"מ דאינו יורש מלוה אשתו אבל נצ"ב מנדן הוי כדידיה ממש ויורש לעולם אפילו ראוי ומלוה כנלע"ד פשוט אך באשר שראיתי ומצאתי בשו"ת חות יאיר סימן קכ"ב דפסק בפשיטות דמכנסת לבעלה שט"ח אין הבעל יורשה דאין הבעל יורש במלוה אשתו ובראוי אפילו בנצ"ב יע"ש ואף שראיותיו הם כהררים התלוין בשערה מ"מ אמרתי אתאפק אשאל אל אצילי ארץ אדמ"ו אז אבינה אחריתם אך אחר שובי נחמתי לסדר קצת דבריו לפני אדמ"ו ופלפולא בעלמא כיד ה' הטובה עלי ומ"מ אשים לפי מחסום לבל אגע בראיותיו לסתור ולבנות מתוכן כי באשר צעיר אנכי לימים וגומ' ע"כ זחלתי ואירא והנה איתא בב"ב דף קכ"ה ע"ב אמר ר"פ הלכתא אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל פי שנים ובמלוה שעמו וכו' וכתבו התוספות שם וה"ה נמי דלא שקיל בעל במלוה אשתו אפילו במה שלותה אשתו מנכסי מלוג דהא נזק נמי הוי כנכסי מלוג וכו' ונקט בכור וכו' וא"כ משמע מדברי תוספות אלו דנקט אפילו נ"מ ולא כתב רבותא טפי דאפילו בצו"ב אינו נוטל אלא ודאי דבנצ"ב דקאי ברשותי' ממש נוטל במלוה דידה וכה"ג הוכיח הב"ח בסימן צ' בא"ה דנוטל ויורש הבעל בפקדון של אשתו דאל"כ למה לא נקטה רבותא טפי דאפילו בפקדון אינו נוטל וכ"ש במלוה א"ו דבפקדון נוטל ויורש יע"ש ואף די"ל דנקט מלו' איידי דנקט בבכור ושם צריך למתני מלוה משום מלוה שעמו אפ"ה הוכיח כן הב"ח וכ"ש כאן שכתבו תוספות אפילו בנכסי מלוג א"כ ש"מ דבנכסי צו"ב אין הדין כן וגם דמדמהו לנזק ונזק הוא נ"מ כמ"ש התוספות ויעויין בב"י סי' צ' בא"ה ועוד ראיה דכתבו התוספות ראיה ממה דאיתא שם דף קי"ג ע"א ושגוב הוליד את יאיר ש"מ דיאיר ירש את אבי אמו ולא שגוב דהוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי ומזה למדו ג"כ התוספות בבכורות דאין הבעל יורש במלוה דהוי יורש יע"ש וא"כ הבו דלא לוסיף דאין ללמוד רק מנ"מ ולא צ"ב דהא ירושה נ"מ הוא וכן משמע בשו"ת רמ"א סימן ג' דמוכיח דמלוה הוא ראוי גרוע מן ירושה דאביה דאל"כ האיך הוכיחו דאין הבעל נוטל במלוה מן הא דיאיר דלמה מלוה עדיף ונוטל א"ו דמלוה גרוע ונלמד מכח כ"ש א"כ בנצ"ב הקושיא במקומה עומדת דאין לו ממי ללמוד דדוקא נ"מ דדומה לירושה משא"כ נצ"ב וכן משמע בתשובת רמ"א סימן ג' וכן משמעות הטור והש"ע והנ"ל ברור אך אינני כדאי לסמוך על דעתי הקלושה מפני קוצר המשיג ועומק המושג ובפרט כי הארי עומד לנגדי ע"כ בקשתי פרוסה מאת אדמ"ו להאיר עינינו בגמר דין כ"ד הצעיר שבתלמידים הקטן גרשון קאבלענץ מזי"א: תשובה הנה שאלתו שאלת חכם תשוב' עושה כולה קבלתי הנה בודאי לענין נדונות חתנים בפלוגתא דרש"י ור"ת בזה בודאי שפתיו מרר מללו דדוקא בעדיין הנדוניא ביד אביה אמרינן כן דאין להוציא מידו משא"כ בנדוניא ביד אחרים ולא ניתנו ליד שליש ע"י אביה בהא ליכא מאן דפליג שהבעל מוציא מידו וזו א"צ לפנים כאשר פשוט וברור ממשמעות הפוסקים כמבואר בא"ה סימן נ"ב ובטור ובדברי האחרונים אך מה שמסתפק בגוף הדין מצד אחר ממה דאית' בב"ב דף קכ"ה ע"ב דאין הבעל נוטל בראוי במלוה שהכניסה לו כמבואר בא"ה סי' צ' וכתב מכ"ת לחלק דוקא בנ"מ אמרינן הכי משא"כ בנצ"ב והשיג על תשובת חות יאיר סי' קכ"ג ועיקר ראייתו מברייתא דכתובת מהא דכתב לה כסות ופירות ובאמת אי משום הא אין ראיה מוכרחת כלל דאע"ג דמלוה כל זמן שלא גבה מקרי ראוי משום דמלוה להוצא' ניתנו משא"כ בכותב לה כסות ופירות שהם דברים מוכנים ומסומנים לפנינו והמה מיוחדים לה לא מקרי ראוי אע"פ שעודם בבית אביה ומ"מ הדין דין אמת דכל הפוסקי' נקטו בדבריהם נכסי מלוג משמע דוקא נכסי מלוג שאין לבעל בחייה רקי, הפירות ואחריות הנכסים עליה לכך מלוה של נכסי מלוג מקרי ראוי משא"כ נצ"ב ונדוניא שהכניסה לו והוא שם לה בשיעבוד כתובתה ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו נמצא שהוא הבע"ח עצמו רק שיורש כח כתובתה כשמתה א"כ ודאי שגובה חובו מנצ"ב בכל ענין וכן משמ' מלשון ת"ה סי' ש"ן ומה שמביא שם בתשוב' חות יאיר סי' קכ"ב ממה שמצינו בלשון הש"ס והפוסקים לשון ירושה בבעל אף בנצ"ב וא"כ אינו יורש בראוי לא דק דודאי גוף נכסי צאן ברזל לא מתור' ירושה הם לבעל רק בעל לוקח ודאי הוי וכדמוכח להדיא בש"ס פר' החובל דף פ"ט אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנצ"ב וכאשר הוכחתי בספרי תור' השלמים שאלה ב' מגדולי פוסקים ראשוני' ואחרונים דבנצ"ב לכ"ע לוקח הוי וע"ש ומ"ש הפוסקי' לשון ירושה בנכסי צאן ברזל היינו כיון שנתן לה מתמורה דהיינו חוב כתובתה זה הוא שיורש הבעל שא"צ לשלם ליורשיה אבל גוף נצ"ב הן ראוי הן מוחזק הם שלו כי לוקח הוא ומש"ה חייב באחריותן אם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וא"כ אין שייך כאן ראוי כלל ומ"ש עוד בתשוב' חות יאיר שם ראיה משטח"ז. ג"כ שהכניסה לו דמקרי ראוי מזה אין ראיה כלל דשטח"ז ג"כ נכסי מלוג הם כשבא האשה לגבות שטרא דבכלל ירושה היא ואין נקראת כלל נצ"ב שהרי אינו מוסיף לה בכתובתה בשביל שטח"ז אפי' ש"פ אבל נצ"ב גופא ודאי אין שייך כלל ראוי שוב מצאתי און לדבריו מתשובת דרכי נועם חלק אבן העזר סימן ס' ובתשובת מהרי"ט צהלון סי' רמ"ט להדיא חילוק זה דבנכסי צאן ברזל לא הוי ראוי כלל ומ"מ נ"ל דדוקא אם קבל הבעל חוב בנדוניתו ממש לכתוב ולהוסיף בשבילו בכתובתה משא"כ הכניסה לו חוב והוא כותב בכתובת' או בתנאים אחרונים שאם תבא לידי גבוית כתובת' ועדיין לא יגבה החוב תקחם בפרעון כתובת' החוב זה נמצא שלא קבל על עצמו אחריות חוב זה הוי ראוי גמור כמו חוב של נכסי מלוג ואין הבעל יורש אותו כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קלב עוד בזה הלשון משרת ומשרתת שהיו בבית בעל הבית א' ואמרה המשרתת להמשרת לחתוך לה חתיכה לחם וחתך לה ונתן לה ואמר לה הרי את מקודשת וכו' אם יש לחוש לקידושין דלפע"ד יש לדמותו למגביה מציא' לחבירו דהא יד שניהם שווים בה והוי לגבייהו כהפקר וכיון דקנה חבירו הוי דידה ולא נשאר רק הנאת החיתוך דאינה ש"פ או דאמרינן שהיה מתחילה דעתו לזכות לעצמו והוי דידיה וגם אם הוא נאמן או לא: תשובה ע"ד הקידושין הנה לכאורה ודאי נראה דעכ"פ מידי ספק וחשש קידושין לא נפקא ולהצריכה גט חדא דאפילו אם נאמר דאין כאן אלא הנאת חיתוך הלחם דאינה שוה פרוטה אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא וכדאיתא בש"ס דקידושין דף י"ב ע"א אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרה בדינר מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי והא אנן תנן בית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה ל"ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ע"כ וכתב שם הרא"ש וז"ל חיישינן שמא ש"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאוריית' אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן למקח וממכר והא דקרי לה קידושי ספק לא שיהא ספק דאוריית' אלא קידושי דרבנן נינהו ועשהו כמו ספק שאינו מותרת לאח' בלא גט וגם הראשון צריך לקדש' קידושין אחרי' ודאין והרמב"ם ז"ל כתב שאם קדש בתבשיל או בירק וכיוצא בו כל דבר שאינו מתקיי' לא הי' ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למ"א עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהיה שוה פרוטה בשום מקום היתה מקודשת מדאורייתא (וצ"ע דהמ"מ פ"ד מה' אישות כתב שדעת הרמב"ם משמע כדעת התוספות וכתב שם שכן דעת הרמב"ם ובב"י סימן ל"א כתב בשם הר"ן ורמב"ן להיפך) כיון דאי אית ליה אורחא להתם שוה ליה פרוטה והא דקרי ליה ספק משום דקאמר שמואל שמא ש"פ במדי ואינו ידוע לנו בודאי ששוה פרוטה במקום אחר ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים. להגיעו למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא ור"י פי' אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דנקט חיישינן שמה שוה פרוטה לרבותא נקט דאפילו בכה"ג חוששין לקידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה א"כ אין חילוק בין מתקיים או אינו מתקיים כיון דמשום גזירה והכי מסתבר עכ"ל הרא"ש וכ"כ הטור בא"ה סימן ל"א ולפי דעת ר"י בנדון שלפנינו דאם קדשה בהנאת חיתוך שאין בו שוה פרוטה לפנינו מ"מ משום גזירה יש לחוש לספק קידושין שמא ש"פ הנאה בזו בשום מקום אכן לדעת הרמב"ם שהנאה כזו הנאת חיתוך עצמו א"א להוליכו לשום מקו' דאפשר דהנאת החיתוך עצמו הוי כדבר להוליכו שאינו מתקיי' וכ"ש הכא החיתוך שכב' נעש' פשיטו' שאין הטע' שאין בה ממש בהנאה כזו ועכ"פ מידי ספיקא דרבוותא לא נפק ובפרטות שרוב מסכימים לדעת ר"י וכתבו הפוסקים שדבריו מסתברים וכן בש"ע סימן ל"א סעיף ג' סתם תחלת כדעת ר"י להחמיר ואח"כ כתב דעת הרמב"ם בשם י"א ובחלקת מחוקק ס"ק ט' מתמיה על המחבר וכתב וז"ל הנה המחבר העתיק מתחל' לשון הרמב"ם שהטעם דהוי קידושי ספק שמא ש"פ במקום אחר וכו' ודעת ר"י הטעם משום גזירה ובאמת אין כאן תימא כלל דודאי גם דעת ר"י דהטעם הוא משום גזירה אטו אותו מקום שחוששין שמא שוה פרוטה במדי וכדאיתא להדיא בש"ס טעם זה והרמב"ם לשון הש"ס נקט ובודאי שגם ר"י אינו חולק על הש"ס והוא פשוט גם בבית שמואל ס"ק ה' הניח בצ"ע מכח דברי תוספות בקידושין דף נ"ג ובאמת לק"מ דדעת התוספות לפי המסקנא כפי' שני דרש"י דמיירו במעשר ששוה פרוטה כאן הואיל ויכול לפדותו מש"ה הוי קידושין דאורייתא ודלא כלשון ראשון דמיירו שאין בו ש"פ ודוק העולה מזה דכל כה"ג הוי ספק קידושין ועוד דאף אי נימא דהנאת חיתוך זו אינה שוה פרוטה בשום מקום מ"מ יש לחוש לקידושין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושן גבי מקדש בטבעת שאולה דמקודשת דמסתמא נתן לו בענין שיוכל לקדש בו אשה ה"ה כאן כיון דרצה לקדש בו ודאי זכה תחלה לעצמו ואח"כ קידשה אע"ג דאיכא למימר להיפך דחזקה שליח עשה שליחתו וחתך מתחלה אדעתא דמשרתת מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאיכא למימר הוכיח סופו על תחלתו שדעתו היה לקדשה בהלחם וזכה תחלה לעצמו גם ליכא למימר דהוי כקדשה בגזל כיון שהלחם הוא של בעל הבית אף שהרשות בידו לאכול הלחם מ"מ אין לו רשות ליתן לאחרים או לקדש בו אשה כי אם הלחם אשר הוא אוכל זה אינו דהא כבר כתב הגהות אלפס דקידושין והובא ג"כ בש"ע סי' כ"ח בהג"ה סעיף י"ז אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת וגדולה מזו פסק הרמב"ם והובא שם בטור וש"ע דאם קידש בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון חמרא או אגוז ה"ז מקודשת מספק וכ"פ בתשובת מהר"י מטרני ח"א סי' ק"ן היה אוכל בסעודה של אחרים ונטל תפוח מעל השולחן וקדש בו אשה מקודשת מספק מה"ט ע"ש וכה"ג כתב בתשובת מהר"ח שבתי סי' יע"ש ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' י"ג וסי' ס"ו אכן לא נתברר מתוך לשון השאלה אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה אע"פ ששתקה הוי קידושיו קידושין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין שכתב וז"ל שאם אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת וכ"כ הראב"ד וכ"כ הטור ס"ס כ"ט משא"כ בנתן לה תחלה ולא אמר לה