שבות יעקב חלק ב מג

ומה"ט ק"ל אבילות רק י"ב חדש אף בשנת מעובר ובתשובת הב"ח סי' ג' עולה מתחלה בדעתו שאפי' מתה אשתו תוך חדש הי"ב זכה הבעל בירושתו ע"ש אך לבסוף מבטל דבריו מפני תשובת מהרי"ו ע"ש וכאש' זכינו לדברי תשוב' מהר"שדם והדברי ריבות שפסקו להיפך עכ"פ מידי ספיקא לא נפקי ואין להוציא מיד מוחזק ובפרט לפי טעם התקנה וביות' בנדון שלפנינו כבר עבר י"ב חדש וי"ד ימים ועיין ברמב"ם ריש הל' קדוש החדש שסתם שנה הוא שנות החמה שהוא שס"ה ימים וא"כ כל שעבר י"ב חדש וי"א יום ודאי שנה גמורה יחשב אף לשנות העיבור כי הימים היתירים אינם באים למלאות שנה זו רק גם שנים הקודמין כמבואר וידוע לכל יודעין בעיבור השנה וקביעתם א"כ פשוט יחשב גמר שנה אחר שס"ה ימים ואפשר בזה ליישב ג"כ מה שמקשה ג"כ בתשוב' תרומת הדשן בשם מהר"ם גבי מניקה מתני' וברייתא אהדדי ע"ש אך כיון שלא מצאתי חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים להכי אין דעתי נוטה להלכה בכך מ"מ בנדון שלפנינו ודאי מידי ספיקא דדינא לא נפקי ואין להוציא מיד מוחזק ואל יאמר האומר כיון שתקנ' זו נעשית בחרם יש להחמיר וכן ראיתי במקצת תשוב' שדרך בו כדרך זה ולע"ד זה אינו דדעת רוב פוסקי' אינו כן דבכל ענין אמרינן כה"ג ספק ממונא לקולא וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ע"ג ועיין בי"ד סי' רנ"ט בש"כ ס"ק י"ד ע"ש דבריו באריכות ובאמת אם היה אפשר לפשר הדבר מה טוב מי כחכם ויודע לעשות פשר דבר כל כה"ג שהוא ספיקא דדינא וכה"ג כתב בתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ח וסימן ק"ג דכל כה"ג הפשר' עדיף ועיין בתשובתי ש"י חלק ראשון סי' ק"ט אכן אם אי אפשר לפשר הדבר בריצוי הצדדים נ"ל דאין להוציא מיד מוחזק כמ"ש כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קכו במי שחלה ולא היו לו בנים וציוה בחליו ליתן גט לאשתו וליתן לה בכתובת' יותר סך מה וגם עשה על זה קנין בחליו וקודם שנכתב הגט וניתן לה רחמו עליו מן השמים שחזר לבריאתו ועתה מבקשת האשה מן העדי' שיכתוב לה תוספו' כתובה כפי מה שהוסיף לה בעלה בחליו כי דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ומכ"ש שעשה על זה קנין: תשובה הנה לכאורה נראה שהדין עם האשה במה שמבקשת תפקידה שצוה לה הבעל ואע"ג דקי"ל דברי שכיב מרע אף שהן ככתובין וכמסורין דמי מ"מ אם עמד חוזר היינו דוקא במתנת ש"מ בכולה אבל מתנה במקצת ובקנין דהוי כמתנת בריא ודאי דאין יכול לחזור וכאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ועיין בטח"מ סי' ר"ן איברא כד מעיין שפיר ירא' דהדין עם הבעל ולא זכת' האשה במתנת' כלל משום דהוי כמצוה מחמת מיתה ובמצוה מחמת מיתה קי"ל אפי' בקנין ובמקצת אם עמד חוזר ואע"ג דמבואר שם בח"מ סי' ר"ן מדברי כל הפוסקים דלא מקרי מצוה מחמת מיתה אלא א"כ צוה כן לאחר שלשה ימים לחליו או שהכביד עליו חליו או שפי' דבריו שמחמת מיתה הוא נותן או אפי' לא פי' אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה יע"ש שכן הוא הסכמת הש"ס וכל הפוסקים וא"כ בנדון שלפנינו לכאורה אין כאן אחד מן הצדדים הנ"ל דיהא נקרא בשביל כן מצוה מחמת מית' שהרי ציוה כן מיד בתחלת חליו שלא הכביד ותקפו עליו כל כך. מ"מ כיון שכתבו הפוסקים בהיכי שנרא' מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה מקרי מצוה מחמת מיתה א"כ גם בנדון דידן ג"כ נראה מתוך דבריו שצוה כן מחמת מיתה כיון שלא היתה קטטה בינו לבינה ואדרבה הוסיף לה על כתובתה וכמה קשה גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש ואדם מצדיק מעשיו בשעת מותו וחליו וזה ציוה לגרש אשתו ודאי עשה כל זה מפני חשש מיתה שלא תהא זקוקה ליבום ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה ואף שדבר זו א"צ ראיה כי הסברא והדעת מכרעת כן מ"מ לא אמנע להביא ראיה ברור' לזה מסוגיא דש"ס דגיטין דף ע"ב ודברי הרא"ש והתו' שם דגרסינן שם אמר ר' הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וכתב שם הרא"ש וז"ל אמר רב הונא גט שכיב מרע שמצוה מחמת מיתה גיטו כמתנתו וכו', והנה צריכין אנו לומר מאין יצא כן לפרש דמיירי במצוה מחמת מיתה אלא צריך לומר כיון דקאמר בש"ס סתמא כמתנתו משמע דבכל ענין כמתנתו אם עמד חוזר אפילו במקצת וזה אינו אלא במצוה מחמת מיתה והשתא קשה באמת על הש"ס הא קיימא לן אמורא צריך לפרש דבריו הוי ליה לומר בהדיא שמצוה מחמת מיתה כן אלא ודאי שאין צריך פירש לפירושו דכל שנותן גט בחליו שלא מחמת קטטה מקרי מצוה מחמת מיתה כיון שמגרש אותה שלא תהא זקוקה ליבם וכן נראה לי מוכח להדיא מדברי התוספות שם שמקשים על פירש רש"י בד"ה אמר רב הונא וכו' ג' קושיות חדא דלרב הונא אפילו בסתמא בלי שום תנאי אם עמד חוזר אם כן למה איצטריך במתני' למיתני מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי וכו' וכן למאי איצטריך שמואל לתקן בגיטא דש"מ וכו' וכן מהאי דאיזה נשך דף ס"ו יע"ש וקשה לכאורה לפי דברי הרא"ש דרב הונא אמר למילתא דוקא במצוה מחמת מיתה אם כן לא קשה כלל קושי' התוספות דכל הני מיירי בצואת שכיב מרע סתמא שאינו מצוה מחמת מיתה אלא ודאי דפשוט הוא לתוספות כמו שכתבנו דסתם שכיב מרע הנותן גט בחליו מקרי מצוה מחמת מיתה מטעמים שכתבנו ואם יאמר אומר להיפך מדפירש רש"י ולא הרגיש בקושית התוספות מכלל דסברא ליה דרב הונא אמר למילתא דוקא במצוה מחמת מיתה מה שאינו כן בסתם שכיב מרע לא מקרי מצוה מחמת מיתה ואם כן לפי זה עדיין הדבר במחלוקו' שנויה רש"י והתוספות אי משום הא לא תברא דודאי גם דעת רש"י בזה כהתוס' דהוי בסתמא כמצוה מחמת מיתה וגיטו מוכיח עליו ומכל מקום לא קשה להם קושית התוספות שהרי שני קושית מתרצים התוספות עצמם גם הקושיא שלישי' ממילא מתורצת דגם האי סוגיא דאיזה נשך אתיא כרבא ורבה וכ"כ התוספות להדיא שם בפרק איזה נשך ד"ה מאי קא משמע לן והא דקאמר פשיטא אף על גב דרב הונא פליג מכל מקום בתר דתקון שמואל תקנה קבועה אם כן כל שלא אמר הכי ודאי פשיטא דאם עמד אינו חוז' ובאמת מה שאמ' התוספות שם ושוב מקשה שם ר"ת על פירש רש"י המעיין בתוספות שם יראה להדיא דלא מקשה רק קושית אלו וכולן מיושבות לדעת התוספות שם וצריך עיון אבל מכל מקו' בהא כולי עלמא מודו דהוי כמצוה מחמת מיתה ואם עמד חוזר במתנתו אפילו במקצת אפי' בקנין והוא ברור נראה לי הקטן יעקב: שאלה קכז אשה אחת שהכניס לה אביה בנדוניתה שטר חוב אחד על אמה זקנתה ואביה נעשה ערב בעד החוב ההוא לחתנו ואחר כך הלך חתנו ומכר השטר חוב לאחר בכו"מ וגם האש' ידעה מזה ולא מיחתה כלל וכשהגיע זמן פרעון החוב ירד הבעל חתנו מנכסיו ונעשה בעל פליטה וכשבא הלוקח לגבות חובו מן נכסי הסבתא או מחמיו של המוכר השטר חוב האשה ואביה רוצין למחות שלא יגבה השטר כיון שהשטר חוב הוא מזונייתא רוצה לתפוס החוב ההוא בעד פרנס' מה דינו: תשובה הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בתשובת מהרי"ו סימן ע"ח שכתב וז"ל והא פסק מהר"מ במרדכי פ' נער' ובפרק מציאת אשה וז"ל וכ"ש היכא שהכניסה לו דאין הב"ח גובה מהן ואפי' כלי שבת וכלי רגל וכן פסק האשר"י פ' אלמנה לכ"ג ואע"ג דהתם הכניסה כלים שהם בעין ומש"ה אין ב"ח גובה מהן משום שבח בית אביה אבל בנדון דידן אין שייך לומר משום שבח בית אביה כיון דלא הכניסה לו דבר מסוים רק מעות מ"מ כיון דהנדוניא עדיין בבית אביה לא מפקינן מיני' לפרוע ב"ח וכו' וסיים עוד מה"ט אמינא דלמא כיון דנדוניית' עדיין ביד אביה לא מפקינן מיניה ומה שתפס כאלו תפסה איהי למזונה ולפרנסת' דמהני ע"ש וכן פסק כדבריו בהג"ה ש"ע סי' צ"ז סעי' כ"ד וסעי' כ"ו בהג"ה ואף שבב"י סי' צ"ט כתב בשם הרשב"א בתשובה שאם נשא אשה והכניסה לה נדוניא מעות ב"ח גובה מעות שאותם מעות שהכניסה לו אינם בעין ואפי' הם בעין כיון שקבלן הוא על עצמו בחוב ואינם עשוין לעמוד בעין ואין בהם משום שבח בית אביה עכ"ל ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' מ"ח מ"מ אין זה סותר לדברי מהרי"ו דהתם עדיין הנדוניא בבית אביה שאני אפשר דהרשב"א מודה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דהא בגוף הדין מהרי"ו עצמו כמסתפק בדבר ואפ"ה פסק היכא דנדוניא המעות בעין ביד אביה דמספק אין להוציא הממון מיד אביה ויכול לתפוס בעד מזונותי' אבל בנדון שלפנינו שאין מעות נדוניא בעין רק השט"ח שנתן בעד נדוניתו שאין גופו ממון וכבר נמכ' השט"ח בידיעת האשה דאי יש לחוש לפסידא דלקוח' ושוב אינה יכולה לתפוס בעד מזונתיה דמכנסת שטר חוב לבעלה ידו כידה שאינה יכולה למחול כאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ול"ד לנדונית חתנים כמבואר בא"ע סי' נ"ב והוא מת"ה סי' שכ"א דאפי' זקף אביה על עצמו במלוה אפי' נתן שט"ח לא זכה בהן הבעל דהכא שאני כיון דשט"ח זה הוא מאמה זקנתה וניתן להבעל שהוא לוקח ומכר אותה בידיעת האשה יש לחוש לפסידא דלקוחות (ומ"מ בנדונית חתני' אפי' מכר הבעל השט"ח לאחרים לא חיישינן לפסידא דלקוחות כיון שידע שהוא שטר נדוניא כי קלא אית ליה לא ה"ל ליקח שטר כזה משא"כ בנדון זה שהשטר עיקר הוא מאמה זקנתה ולא אסיק אדעתי' שיעני וק"ל) ועיין בסוגיא דש"ס פ' יש נוחלין ובתשובתי תורת השלמים סימ' ב' ע"ש ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף שהבעל מכר שטר בידיעת האשה מ"מ יכולה לחזור ולתפוס בעד מזונתיה ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי זה אינו דכיון ששטר זה אינה כלל משבח בית אביה והבעל קבלן על עצמו ועומד למכור או לגבות הממון בשביל השטר לא שייך כלל לומ' נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שהשט' אינו גופו ממון ועומד למכור או לגבות רק השתא הוא דאיתרע הבעל שיורד מנכסיו והיא רוצה לתפוס למזונותיה ולהפסיד ללוקח נראה דהדין עם הלוקח השטר כן נראה לי הקטן יעקב: שאלה קכח נער אחד רווק שרצה לישא אשה אך שאין רוצין להתחתן עמו כאשר נהוג עכשיו בזמנינו שאין מתחתנין עם מי שיש לו אח ואין לו ממנו שטר חליצה בחנם וזה הנער אין לו שטר חליצה מאחיו כי אחיו אינו רוצה ליתן לו שטר חליצה ואף שאחיו הוא גם כן רווק וצריך לו ג"כ שטר חליצה מ"מ אחיו אינו רוצה לישא וחוטא ומחטי' אם יש כח ביד ב"ד לכופו שיתן לו שטר חליצה בחנם או צריך להרבות לו מוהר ומתן כדי שיתרצה ליתן לו שטר חליצה: תשובה לכאורה נראה פשוט דאינו יכולין לכופו ע"ז וגדולה מזו מצינו בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ו בא' שבקש מבנו הגדול שיתן שטר חליצה בחנם לאחיו כנהוג ובנו אינו רוצה ליתן לו שטר חליצה בחנם אם עובר ראובן על מצות כבוד אב ואם והאריך שם בתשובתו ומסיק וז"ל דכל שכן בנדון דידן שרוצה האב לחסור כיסו של הבן שיתן