שבות יעקב חלק ב לז

בן יאיר בפ"ק דחולין עיקרנהו להו איכא צער בעל חיים וכן משמע קצת בדברי מהרא"י שם והא דעוקרין על המלכי' כדאי' בפ"ק דע"ז דף י"א ע"א כבר תירצו תוספ' שם משו' דכבוד המלך דוחה צער בעל חיים וכן מצינו גבי כבוד הקב"ה כדאי' שם במתני' דף י"ג ע"ב קוטע לו אצבע ומוכרו לו אבל לעשות צער בעל חיים כזה בשביל הנאה מועטת ודאי לא עבדינן בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל ומה שכתבתם שכן מנהגיכם איש מפי איש כמנהג בני מחוזתכם בזאת נאות לכם אם רבני גדולה חכמי ספרד יכתבו תשובה בטעם וראיות להחזיק מנהגיכם ולסתור ראיות אלו אזי אדע כדת מה לעשות אבל לדעתי הוא מן הנמנע שזה יעלה על דעת שום חכם שבעולם להתירו לכתחלה בכן אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ומכלל הן אתה שומע לאו ח"ו ובטוח אני בכם שלא תשובו עוד לכסלה רק לשחוט שחיטה ראויה כמנהג כל ישראל ובזכות זה תשבו שקט ושאנן: הק' יעקב: שאלה קיא על דבר אחד שנכשל באיסור אשת איש וקבל על עצמו מכח תשובה דין ארבע מיתו' ב"ד להטביע עצמו בנהר שהוא חנק אי הוי כדין מאבד עצמו לדעת או נימא כיון דעושה משו' תשובה הוה ליה כדין מת על מטתו: תשובה הנה לכאורה נראה דגם זה בכלל מאבד עצמו לדעת יחשב כי מוטב שיטלנו מי שנתנו ואל יחבל בעצמו כדאי' בפ"ק דע"ז גבי ר"ע והא דאמרינן בפ' הניזקין קפצו ונפלו לתוך הים היינו כמ"ש תוספת לפי שיראים היו מיסורים וכן האי קלסטרוני שקפץ לתוך האש היינו שהיה ירא מיסורין וכן אין להביא ראיה מהא דאיתא פ"ק דע"ז דף י"ח ע"ב גבי ברוריא איתתא דר"מ דחנקיה את עצמה לפי שפתתהו תלמיד אחד י"ל דבאמת שלא כהוגן עשתה גם בזה ומה"ט אפשר ערק ר"מ מפני כסופא גם אין להביא ראי' מהא דאי' שם דף י"ז הפורש ממינות מיית וכן גבי ר' אליעזר בן דורדיא שהניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצא נשמתו ויצאה בת קול ואמר ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא אי משום הא לא אריא דהתם לא איבד עצמו לדעת ממש רק מגודל הצער וחרטות חטאיו מת וכן פירש"י שם בפורש ממינות אם שבים ממהרים למו' מתוך צרה וכפיות יצרם וזו גזרת המלך עליהם למות עכ"ל אבל להמית עצמם ממש כנדון שלפנינו אפשר דהוי כמאבד עצמו לדעת אך יש להביא ראיה דכל כה"ג לא מקרי מאבד עצמו לדעת מהא דאיתא סוף קדושין דף פ"א ע"ב ר' חייא בר אשי הוי רגיל כל עידן דנפל על אפיה הוי אמר הרחמן יצילני מיצר הרע יומא חד שמעה דביתהו אמר מכדי הא כמה שנין דפריש לי' מנאי מ"ט קאמר הכי יומא חדא הוי קגריס בגינתא קשטא נפשה חלפה ותנייה קמיה א"ל מאן את א"ל אנא חרותא דהדר מיומא תבעה אמרה ליה אייתי ניהלי להך רומנא דריש צוציתא שוור אזל אייתה ניהלה כי אתא לביתו הוי כשגרא דביתהו תנור' סליק וקיתיב בגויה א"ל מאי האי א"ל הכי והכי הוי מעשה וכו' הרי להדיא דמשום תשובה מותר להביא על עצמו מיתה ממש ואל תשיבינו דא"כ למה אמרו המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר דלמ' עביד משום תשובה אי משום הא לא איריא דמן הסתם לא אמרינן שעשו משום תשובה אבל היכי דידעינן שעשה משום תשובה ודאי דאין בו משום איבוד עצמו לדעת ועי"ל דגם העוש' משום תשובה לקבל עליו דין מיתות ב"ד אע"פ שהוא זכור לטובה ותשובתו מקובלת מ"מ דינו כהרוגי ב"ד דג"כ אין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו בכל דבר כמבואר בטי"ד סימן שמ"ה אכן לפי הטעם שכתב ם הרע"ב בפ' נגמר הדין אפשר לחלק מ"מ יהיה איך שיהיה מוכח מש"ס דקדושין דלעיל דלא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת וכן מוכח בבראשית רבה פ' ס"ה בפ' תולדות גבי יקום איש צרידה שקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד ואמר עליו ר' יוסי איש צרידה בשעה קלה קדמני זה לגן עדן ואף שהיפה תואר כתב שם וז"ל נ"ל אף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו דלא יצא מכלל ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ויניח הדבר ביד ה' וממה שאמרינן בפ' הנושא בהאי כובס שהפיל עצמו מן הגג ומדר' אליעזר בן דורדאי ששם פניו בין ברכיו עד שיצאה נשמתו דאי' בפ"ק דע"א וזכו לעה"ב אין ראיה כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו או לא ידעו בדין ובחרו מות מחיים וזכו לעה"ב מפני תוקף תשובתם שהם טועים בענין מיתתם עכ"ל אכן כל דבריו לא נ"ל דמ"ש בפשיטות דאף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו זה ודאי אינו דבעשה כן משום תשובה ודאי לא יחשב בכלל מאבד עצמו לדעת כמו שמוכח להדיא מש"ס דקדושין מהא דר' חייא בר רב אשי וזה גם כן כוונת המדרש שם ומהאי דר' אלעזר בן דורדיא אין ראיה כמ"ש לעיל גם מהאי כובס אין ראיה דכיון דמשום צעריה דמצוה שציער שלא התעסק בקבורת של תלמידי חכמים כמו רבי לכך ג"כ לא נחשב בכלל מאבד עצמו לדעת ועוד דאף את"ל שאלו בא האי כובס לשאול בב"ד לא היה מורין לו כך מ"מ אחר מעשה שיצא בת קול וקמיה שמיא גליא דכוונתו היה לשמה חזינן דשפיר עביד ועיין בחידושי מהר"י טראני לכתובת שכתב דהאי כובס ג"כ עביד כן משום תשובה לקבל עליו דין שמים סקילה על שחילל שבת לפי שהשמש זרחה בשביל אשכבתיה דר' כדאיתא בירושלמי ע"ש דבריו באורך א"כ ג"כ מוכח דבשביל תשובה לא הוי בכלל איבוד עצמו לדעת ומזומן לחיי עה"ב כי במקום שבעלי תשוב' עומדי' אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כנ"ל הקטן יעקב: אבן העזר שאלה קיב בבן עשיר שקדש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניס' לנישואין והבתולה אינה מרוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנעו מחמת חרם רגמ"ה או נפסק בפסק הש"ע בהג"ה ריש סי' א' דבארוסה לא החרים: תשובה לא ידעתי מה קא מסתפק לי' הלא הוא דבר ברור בש"ע שם בהג"ה מבלי חולק כאשר מבואר שם בש"ע סי' א' סעיף יו"ד בהג"ה וכבר ראיתי לגדול אחד שרצה להשיג על דברי רמ"א מ"מ הא כבר דחיתי כל דבריו בספרי שבות יעקב חלק א' סימן צ"ב בטוב טעם ודעת יע"ש ובתשובת מהר"צ סימ' קכ"ד כתב שמאתו יצאו הדברים שכתבתי בשם גדול אחד ורוצה לעשות סנגרון לדבריו וכדי להראות דכל יודעי דת ודין שדברי נכונים בישוב דעת רמ"א אשיב על כל דבריו וזה יצא ראשונה שכתב עלי וז"ל ותחלה אגלה שגגתו בדברים פשוטים באמרו כיון שמהרי"ל לא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק אמרינן אלו ראה דבריו לא הי' חולק הנה טעה בסדר הדורות שדבר ידוע הוא דמהרי"ל קשיש טובא ממהרי"ק ואפשר שנולד מהרי"ק אחר פטירת מהרי"ל שהרי מהרא"י וכו' עכ"ד הנה אף לפי דעתו אין כאן השגה עלי דגם דברי נתפרשו בדרך זה כיון שמהרי"ל ע"כ לא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק כי היה קדום בזמן אמרינן אלו היה ראה וידע מסברתו היה מודה ותו דגוף הדברים שכתב שלא היו בזמן אחד גם דבר זה אינו מוכרח דהרי בספר יוחסין בסופו כתב וז"ל ובימיו היה מהרי"ו והוא היה תלמיד של מהרי"ל ומהרי"ק עכ"ל וכן נראה מתשובת מהרי"ק ס"ס נ"ב וס"ס ע"ב וסי' קכ"ב שכתב תשובת עם מהרי"ל ואף לדעת בעל שלשלת הקבלה המהרי"ק מת בשנת ר"מ ומהרי"ל מת בשנה קפ"ז כדאיתא במהרי"ל ריש הל' פסח מ"מ אפשר שראו וידעו זה מזה באריכות ימיהם ושנותם תו כתב וז"ל לא ידענא מאי חזית דאלימי טפי דברי מהרי"ק מאחר שלא ראה אותם מהרי"ל ואימא איפכ' שדברי מהרי"ל אלימי טפי מאחר שלא. ראה אותם מהרי"ק עכ"ל ואני אומר לא תזילו בתר איפכא דהרי מהרי"ל לא כתב דין זה בפירוש רק משמעות שלילת דבריו כתב דמשמע כן ולא הרגיש כלל שיש להסתפק אם חל חרם רגמ"ה בארוסה מה שא"כ מהרי"ק כתב בטעם וראיות דלא החרים בארוסה ע"ש לכן מסתבר כדעת מהרי"ק כי מסתבר טעמו תו כתב וז"ל ומ"ש דלדברי תוספות אין אנו צריכין לתירוץ זה אינו אלא אף לדברי תוספות מוכרחים אנו לחלק דהא על כרחך ריש לקיש תלמיד חבר היה לרבי יוחנן כדאיתא בכתובת פ' נערה דף נ"ד ובכותב דף פ"ד שכנגדי חלוק עלי עכ"ל לא ידעתי שום הכרח כלל מזה דאע"ג דלבסוף שנעשה ריש לקיש גדול בתורה נעשה לו כתלמוד חבר כדמצינו תלמיד וצריך רבו לו משא"כ בתחלת לימוד שהוציא ר' יוחנן יקר מזולל כדאיתא בפ' הפועלי' ודאי הי' תלמיד גמור כדמצינו בש"ס כמה פעמים הא לבתר דשמע מר' יוחנן רבו הדר ביה וכן מה שהקשה על התוספות מפ' כיצד הרגל בהא דרבי אבהו דאמר משמי' דשמואל פשוט דלק"מ דס"ל להו להתוספות כיון דר' אבהו היה תלמידו אף שתל' עצמו באילן גדול בדשמואל מ"מ לא חש לדבריו והכלל יוצא שמתשובת הר"ן ניכר שלא היה לו ידיעה בתחילה מדברי תוספו' לכן נכנס בדוחקו לתרץ בענין אחר ובאמת כבר דחינו חלוקו מכמה סוגיות כאשר כתבנו שם בתשובת נמצא דברי מהרי"ק ורמ"א נכוני' גם סתיר' ישבנו שם בטוב טעם ועפ"ז מיושב ומדוקדק לשון רמ"א בש"ע דמהרי"ק בשורש ס"ג דעתו עד עתה לכונסה אלא שהיא מרדה עליו לכן אסור לישא אחרת וחל עליו חרם רבינו גרשו' כיון דדעתו לכנוס ככונסה דמיא משא"כ בסי' ק"א שנשתטית ארוסה ואין דעתו לכנוס אלא לפטור לא חל חרם רגמ"ה ובזה ישבתי שם גם דברי הגהות מיימוני ולדינא נ"ל דאין לזוז מפסק רמ"א ומהרי"ק וכן הסכמת אחרונים ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ר"ט ומהרש"דם מ"ה סי' ע"ח ובפרט בנדון שלפנינו שלא לעגנו וכל השפחות שבבית יתנו עיניהם בבני בית העשירים ותפקיר עצמה לו להרגילו לקדש אותה והואיל והיא עשתה שלא כהוגן להניח לקדש עצמה בלי שידוכין אף אנן נעשה עמה שלא כהוגן שתקבל את גיטה ואם לא תרצה לקבל גיטה יתירו לו לישא אחרת והיא תשב עד שתלבין ראשה כנ"ל ומ"מ למעשה לא אכריע עד שיסכימו בזה עוד גדולי חקרי לב נ"ל הקטן יעקב: שאלה קיג מק"ק אמשטרדם באחד שהחליף דתו עם זונה ישראלית מרצונם הטוב ונהגו אישות זה עם זה איזה שנים וילדה בת ואח"כ חזרו כולם לדת ישראל ומעיד הוא ואשתו שהבת מהם ולא מאחר ודעתו שיש להתיר' לינשא לכהן כי נשייהו לא מפקרא: וזאת תשובתי בקצרה הנה מעולם מנעתי שלא להשיב באלה כי לא באלה חפץ יעקב כי הם ונשותיהם וד"ל אך להפצרת ואהב' השוא אשיב בקצרה וחלילה חלילה להתירה אותה לכהונה אע"ג דבת הנדה הוא פגום בעלמא ומותרת לכהונה כדאיתא בסי' ו' מ"מ אלו שהחליפו הדת מרצונם דיש לו דין עובר להכעיס כדאי' בי"ד סי' קנ"ח ואין להם שום נאמנות ולא חזקה דנשייהו לא מפקרא אפילו אחר שחזרו ולא בתשובה גמורה הם בחזקת פסולין להעיד כדאיתא בפסקי מהרא"י סי' קל"ח ורכ"א גם המה נוגעים בזה העדות וכ"ש לפי הסכמת הפוסקים דבפסולי מחמת