שבות יעקב חלק ב לו

יכולין לברוח אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבי' שממנו ילמדו אחרי' לעשות זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת וכדאית' בפ"ק דע"ז דף י"ח גבי רבי חנינא בן תרדיון יע"ש ועיין בי"ד סימ' קנ"ז כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קז מאחד מבני הכפרי' שאינ' בני תורה שנולד לו בן זכר והגיע יום שלשי' ואחד בשבת ופדו בשבת ע"י משכון כלי כסף שנתן לכהן ואח"כ נודע לו שאין לפדות בשבת אי צריך לפדותו שנית או לא ואי צריך כפרה על חילול שבת: תשובה על דבר הפדיון נ"ל פשוט דא"צ לפדותו שנית חדא דקי"ל מכירה שנעשה בשבת וי"ט מעשיו קיימין וכמבואר בח"מ ס"ס קצ"ה וס"ס רל"ה זאת ועוד אחרת דהא דאסור לפדות הבן בשבת ע"י משכון הוא רק חששא וחומרא בעלמא משום דדמי למקח וממכר כמבואר בתשובת ת"ה סי' רס"ט שהוא מקור דין זה כמבואר ברמב"ם פכ"ג מה' שבת ובא"ח סי' שכ"ג ולדעת גדולי פוסקים במקום מצוה כל הני שרי ועיין בתשובתי חלק ראשון סי' י"ד וע"כ צ"ל כן דלית כאן חששא דאורייתא כלל דאי נימא דמדאורייתא אסור לפדות בשבת וי"ט א"כ אמאי איצטריך קרא בקדושין דף כ"ט ע"א דנשי' פטורו' לפדות בנם תיפוק ליה דמצות עשה שזמן גרמא הוא כיון דאין פודין בשבת וי"ט (ומעקה דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא אע"ג דאין עושין בשבת מ"מ עליו המצוה לעשות מעקה שתהיה אף בשבת וק"ל) ומה"ט קחשיב הש"ס בקידושין שם דף ל"ד תפילין למצות עשה שהזמן גרמא וע"ש בתוספות ופדיון הבן דלאו מצות עשה שהזמן גרמא אלא ודאי דאין כאן לתא דאורייתא כלל וכה"ג הוכיח הש"כ בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"ב דמותר לפדות בלילה מדינא דאל"כ ליהוי כמצות עשה שהזמן גרמא יע"ש ואף שאין דבריו מוכרחים כל כך די"ל אע"ג דצריך לפדות בזמנה דוקא ביום מ"מ ל"א יום מותר לפדות אפילו בלילה וכה"ג תירצו תוספו' שם בקדושין דף כ"ט ע"א ד"ה אותו וכו' לענין מילה מ"מ הדין דין אמת דמותר לפדות בלילה וגם הא דנפדה בשבת בדיעבד הוא פדוי דהא אפילו לכתחלה מתיר הרמ"א בא"ח סי' של"ט לקדש באשה בשעת הדחק כדעת הפוסקים דבמקום מצוה לא גזרו חכמים ומ"מ כיון שאינו בני תורה ראוי לגזור על אביו שפדה ועל הכהן להתענות שני וחמישי שני כדי שלא יבאו לזלזל באיסור שבת נ"ל הקטן יעקב: שאלה קח מפה מהמופלא כהר"ר נתן כ"ץ בן מהר"ז נר"ו על על דבר המזוזות שכתבו הסופרים ואין מניחן כדי לגול ובאמת הוא פשוט בש"ע ר"ס רפ"ח דבתחלתה ישייר כדי לגול על מה סמכו בזה: תשובה הנה באמת בש"ע בי"ד סי' רפ"ח סתם דין זה וכאש' אל העיון ראיתי שהוא מחלוקת ישנה בין הפוסקים ומקור דין זה הוא דבש"ס פ' הקומץ דף ל"ב ע"ב ועושה ריווח מלמעל' ולמטה כמל' אטבא דספר' וכתבו התו' ומן הצדדים לא פירש ושמא כיון דכורך מסופה לתחלתה צריך להתחיל כדי לגול בהיקף כעין ס"ת עכ"ל התוספ' וכ"כ הרא"ש בשינוי לשון קצת ועל זה בנוין דברי הטור והש"ע שכתב ובתחלתה ישייר כדי לגול והא דמדמי לס"ת נ"ל מטעם דאמרינן במתני' פ"ק דמגילה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' אך אי משום הא. אין ראיה מוכרחת דא"כ למעלה ולמטה נמי ניבעי רווח גדול כמו בס"ת אלא ודאי דהאי אין בין לאו דוקא ולהכי כתבו התוספו' והרא"ש בלשון ספק ושם בי"ד סי' רפ"ח כתב בשם סה"ת שא"צ לשייר בתחלתו כדי לגול כיון שהשם של שדי צריך להיות מבחוץ מכווין נגד ריווח שבין פרש' לפרש' ואם היה בתחלתו כדי לגול היקף יהיה השם מכוסה עכ"ל אכן בהג"ה כתב אם יעשה נקב בגוויל המקיף נגד שם של שדי יהיה טוב ונכון עכ"ל הב"י וא"כ לכאורה קשה על הב"י בש"ע ורמ"א בהג"ה שלא הגיה דבר זה שיש לעשות נקב בגליון ואולי ס"ל דדעת סה"ת שלא יעשה תקון כזה דאין דרך זה דרך כבוד ונוי לעשות נקב הוד במזוזה ודוגמא לדבר כת' בש"ע סי' ער"ה סעיף א' בהג"ה גם במרדכי הל' קטנות והלכות תפילין כתב וז"ל ומתוך כל זה אומר הר"ץ שאין נראה לו צורך להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד וגם כי אין העם קורין בהם ואין יד הכל ממשמשין בם כמו בספרים וס"ת ועוד דמזוזה נוהגין העולם לכתוב שדי מבחוץ וא"כ על כרחיך אין שם היקף כלל עכ"ל המרדכי גם הרמב"ם ושא' גדולי פוסקים שלא כתבו רק לשייר גליון למעלה ולמטה דמשמע שמן הצדדים אין צורך להניח כלום כמשמעות סתמא דש"ס וגדולה מזו מצאתי בב"י בא"ח סי' ל"ב שמעיד עצמו על המנהג שלא נהגו לשייר במזוזה בתחלתו כדי לגול ומיישב בזה שלא יסתרו דברי הטו' הרא"ש אהדדי שבה' מזוזה כתבו שיש לשייר בתחלתו כדי לגול ובתפילין פסקו שא"צ להניח וכתב שם לתרץ בז"הל ומתוך שראה הרא"ש דבמזוזה שנתפרש בה בגמרא שיעור רווח למעלה ולמטה לא נהגו העולם להניח כלל בתחלה עכ"ל הרי דב"י בעצמו בא"ח מעיד על המנהג קדמונים בימי הרא"ש שלא הניחו גליון כלל ושכח דברי' אלו בי"ד סימן רפ"ח ואף שהב"ח שם בא"ח ראיתי שחולק אדברי ב"י בזה ומחלק בין תפילין למזוזות כיון שבתפילין גוללין בתוך קלפים חלקי' ומצופין לכך אין צריך שמירה יותר להניח כדי לגול משא"כ במזוזה ע"ש וזה ג"כ לדידן אינו דהא ג"כ יש לו שמיר' מעולה שמניחין אותו תוך שפופרת וזכוכית על השם ובר מן כל דין כיון דעיקר הדין זה להניח גליון מהצדדים נלמד מדין ס"ת דבעינן שיעור כדי לגול היקף או עמוד ומבואר להדיא ברמב"ם ריש פ"ט מהל' ספר תורה שכל השיעורי' אלו רק למצוה מן המובחר ולא לעיכובא ע"כ הנח לישראל מנהגם אם אינם נביאים וכו' כי יש להם על מה שיסמכו גדולי פוסקים וא"ת מה בכך נחמיר לכתחלה ויניח כדי לגול זה אינו דהא יש לחוש שיכסו שם של שדי ואי ינקב הגוויל יהיה גנאי כמו שכתבנו לכן שב ואל תעשה עדיף והיכי דנהוג נהוג ופוק חזי מה עמא דבר נ"ל הקטן יעקב: קט מעשה בא לפני פה מיץ בעגל שנמצא בו קוץ תוך חלל הגוף והטרפתי אותו ונמלח צד אחד של עגל זו עם שאר בשר הרבה ומ"מ לא היה ס' נגדו והיה בדב' הפסד גדול מאוד לצורך סעודת מצוה ברית מילה ויומי תחלת תעניתם שא"א למכור הבשר כלל וגם אין מקום ליקח בשר אחר והכשרתי הבשר מטעם ספק ספיקא ספק אחד שמא לא ניקב אחד מאיברים הפנימים ואת"ל ניקב אחד מאיברים הפנימים שמא קי"ל כראבי"ה וסייעתו דס"ל דכל מליח' סגי בקליפה וכ"כ רמ"א בסי' ק"ה סעיף י"ט בהג"ה ושתי ספיקות אלו הוי בגוף אחד כיון דאין אנו באין לדון רק על מה שנמלח עם העגל והם באין שני ספיקו' כא' כמבואר בקונטרס הספיקות שלי ובש"ך סי' ק"י וספיקא דפלוגתא עדיף מספיקא דגוף המעשה כמ"ש שם במחודשי' סעיף א' וכבר מבואר בסי' צ"א דכל דבר הצריך קליפה אם עבר ובשלו בלא קליפה או שא"א לקלוף דמותר דיעבד ואף דיש מקום לומר דאין זה מקרי ספק גמור כיון דרוב הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' ס"ל דצריך במליחה ס' אם הוא שומן ואפילו בדבר שאיכא למיחש לדבר שמן והכי קי"ל כמבואר בסי' ק"ה ע"ש בב"י מ"מ במקו' הפסד גדול כזה וסעודת מצוה הורתי להקל כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קי אחר ששמעתי קלא דלא פסוק מאנשי ספרד הדרים במדינות צרפת ק"ק קפדנרי"א ואויגניאן שאינם בני תורה הם וגלילותיהם שוחטים בדרך זה שחותכין מתחלה העור ואח"כ נוטלין ביד הושט וקנה ושוחטין אותן וכתבתי להם שאין נכון לעשו' כן כמבואר בש"ע סי' כ"ג סעיף ד' בדברי הב"י ובהגהות רמ"א סעיף ו' בהג"ה והשיבו לי בזה הלשון הנה מאז שקבלנו כתב קדשו חתומה ורשומה מידו לא שחטנו רק כאשר צוה אמ"ו ואע"פ שהנוצרים ששוחטים אצלם לא רצו מקדם קדמתא בפני ב' נזיקין מפני העור והדם וכמה פעמי' רצינו לפורעם בתרקב' דדינרי ולא הטו אזנם לדברינו ויש למעלות אדוני לידע איך מנהגינו איש מפי איש כמנהג בני מחוזים מעדן ועדנים לחתוך תחלה העור ראשון ואח"כ ליקח לחוץ השני סימנים ולשחטם יחד כדאי' בדיני שחיטה שהשחיטה המעולה לחתוך ב' סימנים יחד בכן יודעינו אדוני איך יתנהגו: תשובה הנה כתב התנצלות שלכם קבלתי ועתה אשיב לכם בקצר' כי לע"ד יש כאן הרבה חששות לאיסורא והראשון שבראשון דאולי ע"י חתיכת העור פגע בושט וניקב וכמ"ש בתשובת מהרי"ק סי' ל"ד ועיין בתשובת מהר"ם פדוואה סי' פ"ג ואע"ג דבדיעבד אם לקח העור לבד ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט לדעת הרבה פוסקים יש להכשיר ע"י בדיקה וכהאי דאמרינן בש"ס דחולין דף כ"ח גבי האי בר אזוזא דמסמס קועיה דמא היינו דוקא אם כבר נעשה הדבר דרך מקרה שנקרע העור כי העור אינו בתורת שחיטה וכן פרש"י שם להדיא וכן איתא בש"ס דחולין דף ך' ע"ב דעור אינו מעכב בשחיטה דאפי' אם נגרר וניטל כל העור כשרה אבל לחתוך העור לכתחלה בידים בכוונה זה לא שמענו מעולם רק בהאי בר אזוזא אירע הדבר דרך מקרה אבל לא לעשות כן לכתחלה וכן משמעות הש"ס בהא דקאמר השוחט צריך שיבדוק בסימני' אחר שחיטה ואם אי' דחותכין העור ואח"כ תופס בסימני' א"כ מה צורך לבדיקתו הלא נראה שחיטת הסימני' להדיא לפני כל לעין וכן בהא דקאמר הש"ס הטבח צריך להיות לו שלשה סכינים וכתבו התוספות שם משום דסכין של שחיטה אין משתמשין בו שמוש אחר ואם אי' אמאי לא חשיב נמי סכין שחותך בעור קודם שחיטה שלא תפגום בעור אלא ודאי שבזמן הש"ס היו שוחטין כשחיטה דידן העור עם הסימנים בחדא שחיטה וכדאמרינן חיישינן שמא בעו' נפגם וכן לענין שיעור הסכין כמלא צואר היינו עם העור ומ"ש מכ"ת דאית' בדיני שחיטה שהשחיטה המעולה לחתוך שני סימני' יחד האי תיבת יחד לא נמצא בשום שחיטות רק שכתבו שהשחיטה המעולה לחתוך שני סימני' וכן הו' לשון הרמב"ם והב"י בש"ע סי' כ"א סעי' א' והוא מגמרא דריש פ' השוחט אבל לחתכם דוקא יחד כמו שעולה על דעתו ואפילו אם היה נזכר באיזה שחיטות תיבת יחד אפ"ה אין הכוונה על דרך זה לחתוך תחל' העור רק שיוכל לתפוס שני הסימנים יחד עם העור ובר מן דין יש עוד חשש איסור משו' צער בעל חיים אם חותך העור תחלה ואח"כ תופס בסימני' וכ"כ בד"מ ס"ס כ"ג וז"ל כתב באור זרוע הל' שחיטה השוחט עוף אפי' בחול לא ימרוט הנוצת מן הצוואר אם אפשר לו לשחוט בלא מריטה מסום צער בעל חיים עכ"ל וק"ו שזה הוא צער בעל חיים יותר ויות' ואף שלא נעלם מאתי מ"ש בפסקי מהרא"י סי' ק"ה דהיכא דיש לו ריווח לא חיישינן לצער בעל חיים וכן פסק רמ"א בש"ע באבן העזר ס"ס ה' מ"א העולם נמנעים משו' אכזריות יע"ש מ"מ נראה לי פשוט דאף מהרא"י לא קאמר אלא דוקא בדבר המצוי כמו מריטת נוצת וכה"ג משא"כ מלתא דלא שכיחא ודאי אסור משום צער בעל חיים וכדמשמע מהאי מעשה דר' פנחס