שבות יעקב חלק ב לג

המת היינו להנשמה שרואה צער גופא שנידון של כך בביזוי אך קשה דאיך נתעלם מהרשב"א דאי' בש"ס בשבת דף י"ג ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והאמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנא' וכו' אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל וה"ה בסיד ואיך פסק להפך אלא צ"ל דדעת הרשב"א שבתשובה דאע"ג דאיכא צער לגוף מ"מ משום ניחא וכבודו לקבור בקבורת אבותיו ניחא ליה ומוחל בזה על צערו כאלו אינו) מרגיש באיזמל ומה שכתב אין בשר המת מרגיש באיזמל רהיטא לישנא דש"ס נקט אבל עיקר כוונתו משום כבודו מוחל על צער כזה כדמייתא מחנוטים שקורעין ומוציאין מעיהם הרי שטח לו על זה מפני כבודו וכה"ג מצינו בש"ס בסנהדרין דף מ"ה ע"א אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו דבזיונא דאינש עדיפא ליה מצעריה דגופו ע"ש ועכ"פ זכינו לדין בנדון דידן דעדיף לשפוך עליו סיד ולהיות קבור בשכונות קברו' ולא יקבור ביערים כקבורת חמור בלי שום שמירה שאפשר שהכלבים יחפרהו ויסחבוהו וכיוצא בזה כנ"ל פשוט הקטן יעקב: שאלה צח נשאלתי מהמופלא מהור"ר ליב בן רבי נטע רוזני"ץ אחד מחכמי פראג זצ"ל וז"ל מני ה"ק אל הרב הגדול המפורסים ברק השנון שלו' מתנית' דמר מתנינא בתשובתו סי' פ"ה וראיתי מתוכו אשר כבודו הרמה רוצה לתקוע את עצמו לדבר הלכה ורוצה להוכיח דאע"ג דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאוהל זרוק לא שמוה אהל הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא שמיה אוהל ועיקר הוכחתו אשר בנה עליו יסודו באשר לכאורה דברי הרמב"ם נראה כסותרין זה את זה וכתב מכ"ת וז"ל מדבריו בפ' המשניות בפרק בכל מערבין פסק כרבי דלא הוי אהל וכ"פ פ"ו מה' ערובין ופ"יא מה' טומאת מת דין וי"ו וז"ל הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחת באויר טמא שאוהל הזרוק אינו קרוי אהל ופ"ח מה' נזירות דין י"ח פסק כרב פפא דאם נכנס בבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה הרי טומאה וביאה באין כאחד ולוקין שתים משום לא יבא ולא יטמא משמע דס"ל דאוהל זרוק שמיה אוהל דאל"כ הטומאה קודמת לביאתו וכתב מר וכדי להציל הרמב"ם ז"ל מתמיה גדולה בזו צריכין אנו לומר דודאי מדאורייתא אוהל זרוק שמיה אהל אך מדרבנן לא שמיה אהל אבל לפע"ד נראה דהקושיא מעיקרא ליתא בראשון דבפ' בכל מערבין לא נמצא כהאי לישנא דיפסוק הרמב"ם הלכה כרבי רק שכתב וז"ל מילי הלכתא כר"י אם כן י"ל לאו משום דס"ל דאוהל זרוק לא שמי' אוהל פסק דלא כר"י אלא משום דס"ל בית הקברות אסור בהנאה כדאיתא בגמרא שם האי טעמא וכ"כ בפירש בפ"ה מה' עירובין וז"ל הנותן עירובו בבה"ק אין ערובו עירוב לפי שבה"ק אסור בהנאה וזו להיפך מ"ש מר אדרבה מוכח משם דס"ל דאוהל זרוק שמיה אוהל ולכך הוצרך לומר דמשום איסור הנאה קאסר וכ"כ מיד אחר זה אבל נתנו בבית הפרס מפני שיכול לילך שם ע"י מגדול הפורח או שינפך והולך וא"כ על כרחיך ליכא למימר דס"ל להרמב"ם דאוהל זרוק לא שמיה אוהל מדרבנן א"כ למה מתי' להניח עירובו בבית הפרס משום שיכול לילך שם ע"י מגדל כיון דאסור מדרבנן וליכא למימר כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו ביה רבנן זה אינו כיון שיכול לילך ע"י נפוח למה נתיר לו איסור דרבנן בחנם כדכתבו התוספות בריש פרקין דוקא מצוה רבה כגון ללמוד תורה מתירין לו בלא נפוח אבל לא עירובו תחומין ע"ש ועוד קשה דאי ס"ל להרמב"ם דמדרבנן אוהל זרוק לא שמיה אוהל מנ"ל להגמרא דר"י ות"ק דפליגי במתני' אי מותר להניח עירובו בב"ה או לא בפלוגתא דרבנן ור"י בר"י דלמא ת"ק דמתני' מצי סבר כד"ה דהא יכול לומר דעד כאן דפליג ר"י ברי' וסובר דמותר ליכנס לארץ העמים ע"י שידה וכו' אלא משום דארץ עמים גופה דרבנן אבל בבה"ק אפי' ר"י מודה דאסור ליכנס וגם ר' יהודה מנ"ל דס"ל כר' יוסי הואיל בבה"ק מודה אלא ודאי אי ס"ל אי אוהל זרוק שמי' אוהל אפילו מדרבנן שמי' אוהל רק הרמב"ם ס"ל דאפילו מדרבנן לא שמיה אוהל לכך פסק שפיר בהל' נזירות דאסור ליכנס בארץ העמים ע"י שידה וכו' אבל ס"ל דיש לחלק בין אוהל לאוהל כמ"ש תוספות בכל מערבין בד"ה ומר סבר וכו' שמקשים תוספת וא"ת למ"ד א"ז לא שמיה אוהל מה מועיל דלתות תחת התינוקת גבי פרה ונ"ל דס"ל שלא היה מביאים דלתות אלא שוורים לחודים שכרסם רחבה והרשב"א מפרש דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אוהל וראיה ממסכת אהלות פ"ו אפילו דלתות ע"ג אדם לא הוי אהל אבל על גבי שאר בעלי חיים דלתות הוי אוהל א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כתירוצו דהרשב"א א"כ הא דפסק כרב פפא דהנכנס בב"ה בשידה ובא חבירו ופרע גגו דלוקין שתיים דאיירי בנכנס ע"ג שוורים דזה הוי אוהל אליבא דכ"ע וגם הא דיכול להניח עירובו בבית הפרס משום דיכול ליכנס בשידה איירי ג"כ ע"ג שוורים אע"ג שמשתמש בבעלי חיים בין השמשות לא גזרו עליו בין השמשות כמו שיכול להניח עירובו ע"ג אילן אע"ג שמשתמשין באילן בין השמשות משום דלא גזרו עליו: והוכחה לזה שבפ"ב מה' פרה אדומה פסק בהדיא שהתינוקת הממלאין מים לפרה שמושיבין אותם ע"ג דלתות שע"ג שוורים וא"כ בודאי ליכא צד היתר להוציא כהן דרך אהל דאורייתא ע"י שידה מה שקורין זענפט בל"א כי אם ע"י שאר בעל החיים ולא על ידי אדם גם מאד הפריז כבודו הרמה לאסור הכהן לילך מא"י לח"ל משום גזירת ארץ העמים איירי ג"כ בזמן הזה נגד כל האחרונים אשר מימיהם אנו שותים ה"ה מהרש"ל וב"ח וש"ך והט"ז ובפרט אי טעמא הוא דגזרו על ארץ העמים משום ישוב ארץ ישראל ובזמן הזה ליכא מצוה לדור בא"י כמ"ש תוספות סוף כתובות דף ק"י ע"ג דעכשיו אין מצוה לדור בא"י ומכ"ש לר"י דאמר כל העולה מבבל לארץ ישראל וכו' והרמב"ם פ"ה מהלכו' מלכים פסק כוותיה וא"כ אם גזירת ארץ העמים איתא בז"ה א"ן מקום משכנותם והיה העולם צער אצלם וגם הוא חומרא דאתי לידי קולא מכח זה רוצה להתיר לכהן לטמא עצמו בטומאה דרבנן מכח חיבורו לארץ העמים אשר הוא ג"כ נגד כל האחרונים ולזה נוטים ג"כ דעת הרמב"ם שהביא המחבר בסי' שע"ג וגם הב"ח הביאו ופסק להחמיר שגם בחבורה אסור להוסיף טומאה א"כ די לנו שניקל משום כבוד הבריות בטומאה דרבנן כגון סוף טומאה לצאת אבל טומאת אהלים מבתים הסמוכים אשר הוא מדאורייתא כמו שהוכיח המ"א מכמה דוכתי לא היה נראה שנקל אם לא אע"ג שידה תיבה ומגדל וע"ג שאר בעל חיים ולא ע"י אדם גם מר הרים ידו הגדולה על בעל מ"א וכתב עלה שטעה בכח המדומה וכו' אשר הוא לא כן ידמה וכו' וז"ל דמר דבמ"נ ליכא בבתים הסמוכים וכו' עד דמ"ש אוהל ראשון מאוהל שני עכ"ל ודבריו אלו אינם מובנים לי כלל דלא מצינו דהבית בעצמו יהיה טהור אע"ג דפתוח לחוץ דאין חלוק בין פתוח לחוץ או לא אלא לאדם וכלים שעומדים ע"ג בית אם פתוח לחוץ אז אדם וכלים שעומדים ע"ג טהורים אם יש לו אהל טפח דליכא טומאה רצוצה אבל אם הוא סתום מכל צד אז הוי כקבר סתום דהוא גרע מטומאה רצוצה דמטמא אפי' בצד הריקן שבו אבל תוך האהל לא מצינו בשום מקום שיהיה טהור וגם אינו יודע סברא מחלוקת אם הוא פתוח לחוץ או חור בין שני בתים דבמ"נ אם יש דבר מאהל על אותו פתח לחוץ עד בית הסמוך היינו חור שבין אד' לחבירו ואם אין דבר מאהיל על אותו פתח לחוץ ליכא בבית הסמוך אפילו טומאה דרבנן וגם לישנא דהש"ך שרוצה להוכיח מתשובת ת"ה מדכתב כהן ששכב באוהל אשר המת בתוכו וכתב הש"ך נראה דוקא נקט באוהל המת ומסיים א"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש את עצמו ומדנקט דאוהל המת דוקא נקט משמע דס"ל דליכא בבית הסמוך בשום ענין טומאה דאורייתא וא"כ שפיר משיג עליו המ"א כאשר הוכיח מכמה דוכתא ונא שיודיענו דעתו הרמה אם יש עמו דעת אחר' בזה ואין ספק אצלי שודאי יוכל לתרץ ולמלאות דבריו אלא שדבריו סתומין ובפרטות מה שמשיג על בעל מגן אברהם אשר הם סתומין מלהבין וסוף דבריו יהא ניכר ראש דבריו דברי פי חכם חן חן לו מנאי אהו' לנצח יהודא ליב כץ: תשובה הנה תחלת דברי פיהו מתאמרא משמיה דגברא רבא כוותיה מגיסי הגאון המפורסים כ"ש מהר"ד אופנהיים ששאל אותי דבר זה אחר גמר הדפסת ספרי כאלו היה ממני בהעלם דברי הרמב"ם אלו שהעתיק מכ"ת והשבתי לו בזה הלשון הנה מטבותא דמר אמינא שאין כאן העלם דבר כלל תחלה אני אומר מצדו תברא דהרי מדפסק הרמב"ם בפי' המשניות ובהל' עירובין דלא כר' יודא וקשה דהא קי"ל כר' יהודה בעירוב והלכה כדברי המיקל בעירוב אלא צ"ל כמ"ש שם הגהות מיימוני פ"ו מה' עירוב כיון דתליא בפלוגתא דר"י ור' והלכה כר' מחבירו א"כ מבואר דדעתו לפסוק כרבי דלא שמיה אוהל זרוק אך מה שכתב שם הטעם דאיסור הנאה משום דאוסר אפי' בישראל כמ"ש הגהות מיימוני פ"ו מה' עירוב ואף דיש על קושית אלו ישובים אחרים מ"מ זה התירץ הוא תירץ נכון וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם בפי' המשניות ריש פ' בכל מערבין וז"ל כי לא על הכהן לבד אסרו אלא על ישראל ג"כ משמע דשני טעמים הן בכהן אסור שאי אפשר לילך שם ובישרא' מטעם איסור הנאה ואל יתמה המתמה על דקדק כזה שהרי כ"כ התוספו' להדיא בשבת דף כ"א ע"א ד"ה ומותר להשתמש לאורה מדקתני בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם אחר בשבת מבחול דאל"כ ה"ל לכללינהו בחדא יע"ש וזה שכתב הרמב"ם שם בפ"ו מה' עירובין נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפי' הי' כהן מפני שיכול לכנוס שם במגדל הפורח עכ"ל דקדק לכתוב תיבת שם לומר דוקא במגדל הפורח משא"כ בבה"ק ממש לא מהני מגדל הפורח כי אהל זרוק לא שמיה אהל מה שא"כ בבית הפרס דרבנן גם הא דאוהל זרוק לא שמי' אוהל הוי דרבנן ותרי דרבנן לא מחמרינן וזהו חיזוק וראיה ברורה לסילוק שכתבתי שם בדעת הרמב"ם ובזה מבורר שא"א לחלק בדברי הרמב"ם כמו שעלה בדעתו הרמה בין מגדל בשעה שפורח או שהוא קבוע שהרי כאן כתב להדיא מגדל הפורח אפ"ה כתב שמפסיק אלא ודאי דעיקר כמ"ש בתשובתי ומ"ש הרמב"ם פי"א מה' טומא' מת ומגדל הפורחין לאו דוקא שהרי כתב סתם אוהל זרוק אינו קרוי אוהל משמע בסתמא דכל אוהל זרוק לא שמיה אוהל כר' וכמ"ש המ"מ דאי בשעה שפורח אפי' חכמים מודו וכמ"ש שהתוספ' שם דאפי' ר' יוסי בר' יהודה מודה והוא ברור ע"כ ותשובה אחת עולה לכאן ולכאן דחילוקו בדברי הרמב"ם ברור ומה שהקשה ופלפל עוד בזה דא"כ למה לא קאמר הש"ס דפליגי בענין אח' בשביל קושית כאלו אין מן הצורך להוציא דברי הרמב"ם מפשטן כי יכילנא למימ' ה"מל או עדיפא מיניה משני וכה"ג טובא וישובו שכתב מכ"ת דהרמב"ם שכתב בשידה ובא חבירו ופרע גגו דאיירי בנכנס ע"ג שוורים על זה אין צורך להשיב בכלל שהוא להדיא נגד סתימות לשון הרמב"ם ומ"ש מכ"ת להיות מסייע כהני על שהחמרתי על הכהנים שלא לילך מא"י לח"ל נגד כל האחרונים אשר מימיהם אנו שותים וכו' לא ידעתי מה מסייע כהני בזה בסיוע שאין בה ממש ולמה שקול בעיניו כ"כ דעת גדולי אחרונים וסותר דברי ראשונים במ"ש בתשובה שם שהרי"ף והרא"ש והטור והש"ע והרב בהג"ה שהעתיקו כולם דינים אלו משמע שנוהג בזמן הזה דאל"כ ה"ל