שבות יעקב חלק ב לב

סימן מ"ד ובתשובת רמ"א סי' קי"ח שנכדם יאמר קדיש פעם אחת ואבלים על אביהם ואמם יאמרו שני פעמים כמ"ש רמ"א שם בתשובה וכ"פ בי"ד סימן ר"מ סעיף כ"ד בהג"ה ואע"ג דלענין כבוד חייבין גם כן בכבוד אבי אביו מ"מ כבוד אב קודם כמ"ש רמ"א שם בתשובה וכן הסכמת האחרוני' ואף שגיסי הגאון זצ"ל בספרו אליהו זוטא סוף הספר מפקפק בזה מ"מ אין דבריו מוכרחים ואדרבה מסוגיא זו דסוטה דף מ"ט ופרש"י שם נראה כדעת רמ"א בתשובה דאפילו בבן הבת חייב בקצת כיבוד וכ"ש בבן הבן דקם תחת אביו בכל מילי ליכא מאן דפליג דחייב בכבודם והתם בסוטה מיירי בבן הבת יע"ש וכן נ"ל קצת ראיה ממה דאי' בפרק המוכר את הספינה דף צ"א ע"ב וישם כסא לאם המלך לאמה של מלכות זו רות שהית' זקנתו של שלמה אפילו הכי כבדה כל כך לשום לה כסא אצלו ואי לאו דמחויב בכבוד הא קי"ל ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועכ"פ לדינא גם הסכמנו שם בענין קדיש לומר קדיש פעם אחת ולענין דינא אי האם יכולה למחות היה נראה לפום רהיטא דיכולה למחות ואין לדמות למה שפסק רמ"א בי"ד סימן שע"ו ונהגו לומר קדיש על האם אף על פי שאב חי עדיין אין בידו למחות מכל מקום המעיין בד"מ שם יראה דמדינא יכול האב למחו' כיון שכבודו קודם לכבוד אם וכמ"ש בב"י שם סימן שע"ו אלא שמצד המנהג כתב רמ"א בד"מ וזה לשונו מיהו נהגו לומר לעולם קדיש אפי' בחיי האב אם כן הבו דלא לוסיף עלה היכא דנהוג נהוג אבל בכהאי גוונא שהוא בלאו הכי מלתא דלא שכיחא כולי האי למות בנו יחידו ונכדו קיים ואמו ימחה מלומר קדיש על חמיה וחמותה ובדבר דלא שכיח לא שייך מנהג ועוד יש לחלק דדוקא באשתו לא שייך למחות כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו אף אחר מיתתה אף אם אחד רוצה למחות בטלה דעתו אצל כל אדם מה שאין כן בכלתה שנתרחק מחמיה וחמותה אפשר דיכולה למחות לבנה לומר קדיש לכן נראה לכאורה להדיא מתשובת רמ"א סימן קי"ח שהשיב וז"ל אם אפשר שבן בתו יאמר קדיש אחרי מותו מאחר שהוא גדול בביתו והשכי' לו רבי להביאו לחיי הע"הב כ"ש דגידול אותו תוך ביתו ואמרו במסכת סנהדרין פ"ב כל המגדל יתום בתוך ביתו כאלו ילדו ולמד כן מפסוקים וכ"ש שהביאו לו לחיי עה"ב ואמרו דכבוד רבו עדיף מכבוד אביו שזה מביאו רק לחיי עה"ז וזה מביאו לחיי עה"ב כ"ש בזה דכולהו איתנהו ביה שבן בתו יאמר עליו קדיש כשאר אבלים (ובלבד שתרצה בתו לזה ולא תקפיד שבנה יגיד קדיש בחייה כי יותר חייב בכבוד אב ואם מכבוד אבי אביו) ומ"מ משום שאמרו פ"ק דסנהדרין דמצוה לבצוע גם שלא יהיה כדבר חדש אניח הדבר על הפשרה דמהרי"ק שבן הבן יאמר פעם אחת והמגיד על אביו ואמו יאמר ב' פעמים כן יהיה לזה בן בתו עכ"ל רמ"א שם בתשובה הרי דהתנה להדיא בלבד שתרצה בתו לזה ולא תקפיד שבנה יאמר קדיש הרי דבקפידא תליא מלתא אפי' נגד אביה ואמה לדעת רמ"א ויכולה למחות אם תרצה מכ"ש נגד חמיה וחמותה אברא כד מעיינן יראה דאין הנדון דומה וראיה דהתם בתשובת רמ"א האם הוא בתו של זקן וזקנה וממאס בכבודם נגד עצמם שמקפדת שלא יאמר בנה קדיש על כן יכולת בידיה נגד בנה לחייב לציית לאמו יותר מאבי אמו משא"כ כאן בנדון שלפנינו כמו שאמה ודאי אינ' יכולה למחות לבנה לומר קדיש על אביו כי כבוד אב גדול מכבוד אם אליבא דכ"ע כן אינה יכולה למחות לומר קדיש על חמיה וחמותה לפי שהוא כבוד בעלה אביו של בנה כי כבודם הוא כבודו בקבר בודאי ניחא ליה לזכות לאביו ולהביאו לחיי עה"ב וכן להיפך זלזולו הוא זלזול שלו מצינו בש"ס מכבדו בחייו מכבדו במותו ואפילו לאחר מותו אמרינן אומדנא כי האי ויש קפידא בזה כדמצינו בסנהדרין דף מ"ו שרה גופה ניחא ליה כי היכא דנתייקר בה אברהם ואפי' באשתו אמרו חז"ל בכתובו' אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מכ"ש באביו לאחר מותו אינו רוצה בנו בקבר שיבוזה אביו שלא לאמר עליו נכדו קדיש וברא מזכה אביו שבנו יאמר עליו קדיש למלא מקום אבותיו ואין האם יכולה למחות ואם יאמר האומר מצדו תברא ומדוויל ידיה משתלם כיון דאמרינן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אפי' לאחר מותו וכיון שהיא מקפדת על זה א"כ ניחא לו יותר ברצון אשתו מאביו וסמך לדבר על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו אי משום הא לא ארי' דדוקא בעודה עמו אמרינן כן דניחא ליה צוותא דאשתו כדכתיב ודבק באשתו משא"כ היכא שנעשה רווח בין הדבקים זו פירש לחיים וזה פירש למיתה ודאי ניחא ליה יותר בקבר בתקנתא וכבוד אביו מאשתו המעותדת ומזומנת לאחר והוא מלתא דמסתבר לכל יודעי דת ודין ועוד נראה דגם בנדון שכתב רמ"א שם בתשובה בבן הבת שאמו יכולה למחות כל זה כתב שם לפי מה שעלה על דעתו מתחלה להשוותו לגמרי לשאר אבילים בענין אמירת קדיש אפש' שבזה יכולה למחות שהוא נגד כבודה שיסברו שאומר קדיש על אמו אבל לפי הפשרה שהוא אומר רק פעם אחת במקום שאר אבילים שאומרים שני פעמים ודאי דאין זה נגד כבודה ובבן הבן ודאי כ"ע מודו דאינה יכולה למחות מטעם דכתיבנ' לעיל וכיון שאביו זקינו ואשתו מגדלין אותו אותו לת"ת ויורש אותם אינו מן הראוי שתהא מקפדת על זה ואף אם מקפדת על כך בטלה דעתה אצל כל אדם ואין קפידתה קפידא כלל וכופין את נכדם לומר קדיש פעם אחת כדינו ע"פ הפשר הנ"ל שלא יהא בכלל משלם רעה תחת טובה ואם אביו זקינו למד עמו בעצמו נ"ל פשוט שיאמר עליו בן הבן קדיש אם אין לו בן אחר כמו שאר אבילים בשוה להם וא"צ כלל לפשר דלעיל דהא אפי' אם רק גידלו לתלמוד תורה ע"י אחרי' שלמדו עמו דעת רמ"א שם בתשובה אפילו בבן הבת שמדינא יאמר בשוה עם שאר אבילים אלא שהניח הדבר ע"פ הפשר שיצא ממהרי"ק ובנדון זה שאב אביו למד עמו בעצמו תורה שהוא עיק' המצוה כדאי' בפ"ק דקדושין דף ל' ע"א אמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ודאי שהוא כבנו ממש לענין אמירת קדיש בשוה וכל המפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין ואמת ליעקב תתן הקטן יעקב: שאלה צה ישוב שיש בו מנין מצומצם וכולם יש להם אב ואם ואחד מהם אבל על אביו ואמו דהיינו לאחר י"ב חדש הם מחולקים מי יאמר קדיש יתום אחר התפלה ועוד יש לשאול הואיל ונתיישבו מקרוב ויש להם בית הקברות חדש אי צריכין להרחיק המתים בקבורתם זה מזה כשיעור הרחקה ע"פ הדין שהוא ששה טפחים: תשובה על דבר הרחקת המתים אף שהדין פשוט ומבואר בטי"ד סי' שס"ב ששיעור הרחקת מתים הוא בין זה לזה ששה טפחים מ"מ פוק חזי מה עמא דבר בכל תפוצת ישראל שקוברין זה אצל זה וזה ע"ג זה אע"פ שהוא שלא ע"פ הדין נ"ל דנתפשט המנהג כן בגלות לפי שלא לנו ניתן הארץ רחבת ידים לפנינו וכמה השתדלות צריכין בכל המקומות ליתן לנו קצת מקום ודי לעמוד בשלנו במקום מצומצם ודינים אלו לא נאמרו אלא במקום שהארץ רחבת ידים לפנינו וכה"ג כתב הט"ז סי' שס"ד ס"ק ב' וז"ל וכתב רש"ל הא דאין נוהגין האידנא בדין מת מצוה לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות בכל עכ"ל וה"ה בנדון זה מ"מ כיון שיישוב זה נתיישב מקרוב ועדיין רחבת ידים לפניהם עדיין יכולין לקבור כשיעור הרחקה ודי לצרה שלא תבא בשעתה שיהא מוכרחים לקבור כמו בכל המקומות ועל דבר הקדיש נ"ל כיון שנתפשט המנהג במקום שאין אבל כלל וכולם יש להם אב ואם אומרים זא"ז הבעלי בתים וא"כ ה"ה כאן אומרים הבעלי בתים זה אחר זה ואין כאן שום העדר כבוד כיון שמנהגם כך הוא ליכא קפידא כלל ואינו עושה בזה אביו ואמו רשעי' במה שאומר קדיש יותר מי"א חדש כיון שגם שאר בעלי בתים אומרים אין קפידא כלל נ"ל הקטן יעקב: שאלה צו בענין קבורת מתי' שרוצה לקבור מת אח' אצל אבותיו רק שמצד אחד נקבר מי שהיה שונאו אי ימנעו בשביל זה מלקברו אצל אבותיו או לא: תשובה ודאי אם אפשר לקיים שניהם מוטב דהיינו לקברו אותו אצל אבותיו בצד אחר ולא אצל שונאו מטעם שכתב הב"י בסי' שס"ב בשם רבינו ירוחם בשם צוואת ר' יודא חסיד ופסק כן בש"ע שאין לקבור ב' מתי' יחד שהיו שונאים זה את זה אין לקברם יחד שאף במות' אין להם מנוחה יחד עכ"ל אך היכא דאי אפשר לקברו אצל אבותיו אם לא בענין זה שיקבור אצל שונאו היה נר' לכאורה לומר דעדיף לדחות זה מפני זה לפי שקבורת אבותיו מצינו בפירוש בקרא שהקפידו בה אבות העולם כדכתיב ושכבתי עם אבותי וקברתני בקברתם משא"כ הקבורה אצל שונאיו לא נמצא איסור גמור בש"ס ואדרבה גם מצינו גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדו כדאיתא בהוריות דף י"ד איברא כל זה במת זה שנקבר עכשיו מותר לדחות זה מפני זה אכן המת ראשון שכבר נקבר אינו מוחל שיקבר שונאו אצלו כי זה בא בגבולו שכבר קנו מקומו אכן נראה דכל זה אין קפידא אא"כ שהוא עדיין תוך י"ב חדש שנקבר המת ראשון שעדיין הנשמה טייסה שמה והמדת הדין מתוח עליו עדיין יש לחוש שהשנאה מקלקלת את הקבורה שאין לו מנוחה המינו משא"כ אחר י"ב חדש שכב' נחה שקטה הכל אין כאן חשש כלל מן המת ראשון רק משום מת זה שנקבר עכשיו ודאי טוב לו ליקבר אצל אבותיו אף שנקבר ג"כ אצל שונאו ובשלום ינוח על משכב אבותיו נ"ל. הקטן יעקב: שאלה צז בשעת הדבר בר מינן בשנת תע"ג לפ"ק שציוו השררה יר"ה היה באחת המקומות שלא יקברו המת בקברות אבותיו שיש בעיר אם לא שישפוך עליו סיד לעכל ובאם לאו יקברם אותו אל אחד היערים במקום שאין ישוב בני אדם איזה מהם עדיף: תשובה כיוצא בזה שמעתי והוא בתשובת הרשב"א סי' שס"ט שנשאל שם וז"ל מי שצוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקברי אבותיו וביום שמת נאנס שהוצרך לקבור שם במקום פטירתו ועכשיו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד יתעכל הבשר אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העיכול אי איכא בזיון בכך או לא א"נ משום צער ובענין שאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי תשובה כל כי הא שעושין לעכל הבשר מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צערא שאין בשר המת מרגיש באיזמל וכ"ש בסיד והחכוקין קורעין אותו ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון וכו' שערב לאדם להיות נקבר אצל אבותיו ע"ש דבריו יותר באורך הרי להדי' והתו' כה"ג כל שהוא לכבודו לקבר בקברי אבותיו וכ"פ בש"ע בי"ד סי' שס"ג אכן גוף התשובה זו דהרשב"א צ"ע דאיך סותר בפשיטות הא דאמרי' קשה רמה למת כמחט בבשר החי ואיך כתב דליכא צער כלל מהא דאמרינן אין בשר המת מרגיש באיזמל הא עכ"פ קשיא אהדדי ומי יימר לדחו' הא מקמא הא דהא האי דקשה רמה למת קראי קא דרש דאך בשרו עליו יכאב אם לא שצ"ל דס"ל להרשב"א דדוקא רמה שבא מעצמו מן השמים איכא צער משא"כ בחתיכת אדם או סיד שנותנין ואפשר לומר דס"ל לרשב"א כהאי דאית' בספר חסידים סימן תתשע"ד דקשה רמה בבשר