שבות יעקב חלק ב כד

סעיף י"ג רמ"א בהג"ה היינו דוקא לעכבו לעצמו אם בהתירא בא לידו משא"כ ליטול לכתחלה באיסור ריבית ודאי דאסור וכן מצאתי און וראיה ברורה לדברי בדברי הנימוקי יוסף בפ' איזהו נשך וז"ל דכל שמורידין לא מקרי אחיך ברבית כתיב אחיך ואע"ג דבמסור מורידן ואסור להלותו סתם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף עכ"ל ואין להקשות לפי דברי הנימוקי יוסף דהוי כרודף וברודף אמרינן שם בב"ק בנרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמיר מגופו והכי קי"ל כמבואר בח"מ סי' ש"פ אמאי לא אמרינן הכי גבי מסור דאסור לאבד ממונו משום יכין רשע וצדיק ילבש אי משום הא לא אריא דודאי להציל גופו מותר ע"י איבוד ממון של הרודף אבל לאבד ממון המסור ואינו מציל בזה הנמסר ודאי דאסור ואי ע"י איבוד ממון המסור ניצל הנמסר ודאי דמותר לאבדו וכן פסק בפשיטות הש"ך שם בסי' שפ"ח ס"ק ט' ע"ש גם הב"ח בי"ד סי' קנ"ט סעיף ב' פסק בפשיטות דאסור להלותו בריבית אף שראיתי בתשובת מהר"ץ סי' מ"ג רוצה לדחות דבריו כיון דנותן דעתו ממש כי זוזי אנסהו שנצרך למעות אף שמתחלה עושה כן הש"ס ריש פ' איזה נשך הצריכא מ"מ לפי המסקנא משמע דריבית ואונאה וגזל שווים הם וטעם השבח ריבית משום וחי אחיך עמך ליעבד ליה כי היכא דנחיה גם זרעא מעליא דנפק מיניה אחיך הוא לכך חייב להחזיר לו הריבית לכך אסור לאבד ממונו מחדש נדפס ספר קיצור פרדס של רש"י וכתב שם בתשובה בפשיטות דמות' להלותו בריבית דמדמה לעובר להכעיס ולא דק דדוקא לענין גופו יש לדמות משא"כ לענין ממון דהתם גם זרעו עובר להכעיס שנמשך ונטמע אחריו משא"כ במסור כדאיתא להדיא בש"ס דשמא נפיק מיני' זרעי' מעליא גם לענין החזרת אבידה כתב שם בפשיטות בשם הטור סי' רס"ו בח"מ והרמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה דאסור להחזיר לו אביד' לכן מאריך שם בדוחקיו ולא דק דדוק' אפיקורס וכה"ג אסור להחזי' אבידה משא"כ במסור אינה מבואר בדבריהם שם כלל והתוספת פרק אין מעמידין שם ספוקי מספקא להו לענין חזרת אבידה והש"ך בח"מ סי' שפ"ח ס"ק ס' כתב בשם הגה"ה אש"רי סוף אלו מציאות דמסור אין מחזירין לו אבידות ויגעתי ולא מצאתי כן רק באפיקורס ואולי מדמין להדדי ואינו מוכרח מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק וכדעת התו' וספק דאורייתא ראוי להחמיר אבל אין מוציאן ע"פ ב"ד מיד מוחזק ולענין רבית ודאי דאסור וכמ"ש נ"ל הקטן יעקב: שאלה עד בדבר אשה אחת שיש לה וסת קבוע אך שמקרוב נולד לה מקר' בלתי טהור שמרגשת קצת כאב ורואה תוך ימי וסתה טיפי דמים ואינן דומין לראיית וסתה ואומרת שיש לה מכה בתוך גופה ואינה יודע' שמכתה מוציא דם והורה איזה מורה להקל כיון שיש לה וסת קבוע אי טב הורה או לא: תשובה ודאי בכל כהאי גוונא לא מהדרינן עובדא כי יש לו על מה שיסמכו ה"ה הרשב"א בתורת הבית הארוך והוציא כן מהתוס' וכ"פ רמ"א בהג"ה וכן דעת הב"ח בספרו ובתשובתו ואף שבתשוב' מהר"צ כתב בסי' מ"ו וז"ל שאף מפרשי הטור ז"ל ס"ל דלהרשב"א אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשום פעם אפ"ה תולין בה הדבר תמוה מאוד בעיני שהרי אף בכתמים הקלים שנינו בסוף פ' הרואה כתם דף נ"ח אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה הרי דלא תלינן אפי' כתם אלא במכה שהי' יכולה להגלע וא"כ היאך תיסק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה שתולה בו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכו' ע"ש שהאריך בשביל זה להוציא דברי הרשב"א מפשטן ובאמת אחר העיון היטב ראיתי שאין כאן אפי' קצת תימא על הרשב"א וסייעתם ושלא להשוותם ח"ו לטועה בדבר משנה כולי האי ובאמת לא העתיק לשון משנה כצורתה כי הא לך לשון מתני' שם מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר' עקיבא אמרה לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה ביך אמרה לו הן וחיתה אמר לה שאין יכולה להגלע ולהוציא דם אמר לה הן וטהרה הרי משמע להדיא מתוך מתני' זו דמתחלה שאמר לה שמא מכה היתה ביך לא אמר לה שמא מכה יש בך שהדם שותת ממנה אלא ודאי כל שיש בה מכה תולה בה כתם אלא כשאמר' שחיתה המכה אח"כ הוצרך לשאול לה שמא יכולה להתגלע וכן מבואר להדיא מלשון הטור בסי' ק"צ והובא שם בש"ע סעי' י"ח ע"ש ותו דהא התם מיירי במכה שבגופה במקום גלוי מבחוץ שיכולה לראות אם יצא מהם דם וכהא דתניא התם היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות תולה וכו' ומשום הכי בעינן דיכול להתגלע ולהוציא מהם דם דאל"כ אם היתה בה דם היינו רואין כיון שהוא מבחוץ במקום גלוי משא"כ במכה שבתוך גופה אינה צריכה לידע שמוציאה דם ולכאורה היה נראה ג"כ קצת ראיה לדבר ממתני' דריש פ' התינוקת דבפי' אומרים עד שתחיה המכה מדלא קאמר עד שתפסוק דם המכה מכלל אף שלא ידע שהמכה מוציאה דם עדיין מ"מ כל שלא חיתה תלינן בה ואף דלא קי"ל הלכה כב"ה דהא רק קי"ל בועל בעילת מצוה ופורש התם טעמא אחרינא אית ביה וכמו שהאריך הרא"ש שם והרשב"א והוא רק מנהג חומרא בעלמא אבל היכא דלא שייכא טעמים הללו היה נראה להקל היכא דאיכא מכה אף שאין יודעין שמוציאה דם איברא משום הא לא אריא דשאני מכת דם בתולים שהכל יודעין שדרכה להוציאה דם כל שלא חיתה המכה ועוד י"ל דאתי לאשמועינן כל שחית' המכה אף שיכולה להתגלע ולהוציא דם לא תלינן להקל נמי דכתמים דלעיל מ"מ עכ"פ לא קשה מידי אדברי הרשב"א כמו שכתבנו גם מה שמדחיק שם בתשובת מהר"צ הנ"ל ליישב קושית הרא"ש ומהר"ם מלובלין בהני תרי עובדא דמייתי התם במעש' באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות וכו' תטיל למים ולע"ד נראה דמעיקרא לא קשה מידי כי התם דאשה לא היה לה וסת כלל באותה פעם כי היתה בחזקת מעוברת ולבסוף הפיל' כמין קליפות הללו לכן דקדק הש"ס וקאמר לשון מפלת ומש"ה טמאוהו אם נימוחו כי אין פתיחת הקבר בלא דם משא"כ באשה שרואה דרך ראיה שלא בשעת וסתה אם יש לה מכה תולין במכתה לכל חד מהפוסקים כדאית ליה עוד ראיתי בתוך אותו תשובה הנ"ל שמודד במדה גדושה להקל בכתם שנמצא אחר שנתייבש אדום בקצותיו בלי ראיה כלל והשיג על הב"ח ודבריו אינם מוכרחים להקל נגד הב"ח גם מדברי הש"ך והט"ז סי' קפ"ח מבואר כן אלא שסברי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לו להורות כשבא לפניו לח דאיתחזק ריעותא לא מחזקינן ולא שכיח שישתנה אבל אם אירע שנשתנה יש לטמאו' וכן משמע להדיא מסוגיא דש"ס סוף פ' כל היד כיון דחדא דהדר נשתנה אמר האי טמא יע"ש הרי שלא כדבריו שכתבו להקל מטעם שבהתחברו אל הפשתן וכדומה ישתנה וכו' ע"ש ומה שהביא שם ראי' מהאי דיש מותרות אין ענין כלל לנדון זה דהתם חיישינן שתתגנה על בעלה משא"כ בנדון זה שעשאה על פי הוראת חכם והרי הש"ך והט"ז הביאו ראיה ברורה לדבריהם מהאי דבני מעיים בסי' נ"ד דאין צריך לשלקן לראותן אם ישתנה ואם נשתנו דטריפה ולא אמרינן אולי יאכל העוף ע"פ הוראת חכם שהורה קודם שנתבשלו הבני מעים ואחר כך כשיתבשלו ישתנה המעים נמצא שיאכל איסו' למפרע אלא ודאי דכל שעשה בתמימות ע"פ הוראת חכם לא חיישינן שיבא תקלה על ידו במילתא דלא שכיח משא"כ התם במידי דשכיח חיישינן לשמא תתגנה על בעלה כלל הדבר מי שרוצה להקל נגד גדולי אחרונים כאלו עליו מוטל להביא ראיות ברורות לדבריו לדחות דבריהם גם מה שהשיג עלי על מה שכתבתי בספר שבות יעקב כבר נשמרתי מקושיא זו בספרי שבות יעקב חלק ראשון בלוח הטעות דף י"ב ריש ע"ד שכבר הקשה לי גדול אחד כה"ג והשבתי לו דלק"מ דבשעת תשמיש אין כאן הרגשה כלל וכדאי' להדיא בנדה דף נ"ו ע"ב ע"ש ולענין גוף הנדון שלפנינו חלילה לי להקל להורת לכתחלה במקום שגדולי ראשונים ואחרונים מחמירין גם בתשובת צ"צ כתב דאין להורות להקל בכה"ג וכה"ג מבואר תוך תשובתי חלק ראשון סי' ס"ו אך אי הורה המורה לא מהדרינן ובפרטות שבנדון דידן אין דם ראייתה שוה לדם האשה ויכולין לסמוך בזה על האשה כמו שכתבתי שם בתשובתי סי' ס"ז וכה"ג כתב מהר"צ שם סי' נ"ו ואף הרוצה להחמיר לא יחמיר יותר ממה שכתב הט"ז דבעינן שיודעין שדרך מכה כזו להוציא דם סגי וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר עצמה כלל לבעלה מכח ראיות כאלו ועסקה זמן מה ברפואת ולא הועילו לה כדאי הוא הרשב"א וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק ואפשר דגם החולקים עליו מודים בכה"ג שהרי מה"ט כולם הקילו ברואת דם מחמת תשמיש כדי שלא לאסרה על בעלה וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו נ"ל הקטן יעקב שאלה עה מהרב המופלא אב"ד מראטרדם מהר"ש נר"ו וז"ל ע"ד אשה זקנה שפסקה מלראות שנתקלקלה חדרי בטנה ויש לה מכה באותו מקום והיא מרגשת המכה והיא כמו חצי אגרוף ולפעמים נופלת המכה למטה יותר מהרגיל להיות ואז אינה יכולה להלוך כדרכה כמו בעלי שבירה שאינן יכולין לילך בלא חגורה אף אשה זו צריכה פתילה עגולה עשויה משעוה שתהא תחובה תמיד באותו מקום שלא תפול המכה למטה ואם תלך איזה זמן מה בלתי פתילה זו אזי המכה הנזכרת תפול למטה ואי אפשר לאשה לילך אמנם אינה מרגשת כאב ויסורין אין לה גם אינה יכולה לומר שהמכה ודאי אינה מוציאה דם ואשה זו אי אפשר לטהר לבעלה מחמת כתמים שנמצאים תמיד במראה אדמומית או בשעת הבדיקה מוצאת קצת מראה אדמומית תוך מראה לבן ושאלתי לגדול א' והשיב לי וז"ל ואף בכתמים אין בנו כח לטהר אשה זו לבעלה ומה נמלצו אמרי פי יושר דברי פי חכם חן הוא הגאון המופלא הרב החסיד מהר"ש אבוהב בתשובה סי' ק"ע וז"ל עמדתי ואתבונן על אודות האשה שלקתה בחדרי בטנה וכו' ברפיון קשרי האם ויציאתה לחוץ ומידי צאתה תזיע כמו טפת דם וכיון שכפי' הצעת המעש' לא נמצא המכה באם עצמ' וכו' איני רואה טעם מספיק להתירה לבעלה מפני שהדברים נראם שהדם בא מחמת מקור הרפיון ההוא שמתפשט בגידין ובוורדין וחולשת כוחם להחזיק בתוכם אותם הליחות והמותרת דם ולא יגרע מפני זה איסור משום דם נידות שהרי מן המקור הוא בא ומעיין אחד הוא וכו' הנה כי כן לפע"ד ראוי להחמיר ולאסור עכ"ל: והוא נדון שלפנינו ואותה בליטה אין שם מכה עליו אלא הוא האם עצמו שסמיכת רפיון נראה כעין בליטה ונופלת למטה ויוצאת חוץ באופן שהאשה הזאת אסורה לבעלה עכ"ל הגדול המשיב ומ"מ עדיין הדבר מסופק אצלי מפני דברי הט"ז סימן רפ"ח ס"ק ה' ובתשובת צ"צ שאלה פ"ו ויורנו אדוני איזה דרך נלך: תשובה אף שאין דעתי דעת הפעוטת מכרעת להלכה ולמעשה קובעת ומ"מ להפצרת השואל לא אמנע מלחות דעתי בקצרה הנה מתחלה הייתי משתומם על המראה מה שהעתיק בשם תשובת דבר שמואל והוא לכאורה נגד משמעות הסוגיא והפוסקים ראשונים ואחרונים והוא מדברי מהר"ש משאנץ שעשה מעשה רב באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות היה נופל לה בבית החצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותה חתיכות היו בבית החצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך אשה להיות רואת כך ואחר זה נמשכו כל הפוסקים וכ"פ הב"י וד"מ יע"ש בסי' קפ"ח סעיף ג' בש"ע ובהג"ה ע"ש וכבר האריך על זה