שבות יעקב חלק ב כג

הט"ז וכן ראוי להורות מ"מ אם נמלח עם בשר ויש ה"מ בדבר אפשר דהמיקל לא הפסיד וכ"פ מהרש"ל ובהלכות קטנות ח"א סי' רצ"א וע"ד הבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ד' ס"ק ב' וג' שאין לו שום תקנה לאוכלה מבושל אפילו מלחו וצלאו תחלה ואל תשגיח בתשובה חדשה שנדפס אצל ליקוטי פרדס שהתיר שהוא הודה ולא בוש שנתעלם ממנו כל דברי שם הקטן יעקב: שאלה ע על מה סמכו העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתייש שקורין באקס בליט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה רק בנפילה בעלמא שכואב לו אחד מאברים הפנימים: תשובה הנה פשוט בש"ס דמנחות דף כ"א הקפה את הדם בחמה ואכלו חייבין עליו וכן הוא בחולין דף ק"ך ע"א הרי דדם זו איסור גמור הוא וא"כ היה נראה לכאורה לאסור וכדומה לזה כתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י בי"ד סימן קל"ד וקורא תגר על הרופאים שנותנין לחולי חומץ שלהן תוך הרפואות ע"ש דבריו באורך אך י"ל לצדד היתרא כיון שכבר עמא דבר ונוהגין היתר בפשיטות ברפוא' זו בודאי מנהג של ישראל תורה הוא ונ"ל הטעם כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור כלל ובגוונא שכתב רמ"א סי' פ"ז סעיף יו"ד בהג"ה בעור הקיבה שנתייבש כעץ דמותר מה"ט ומה"ט נוהגין היתר בהנקרש על דופני חביות שקורין וויי"ן שטיי"ן כדאית' בסי' קכ"ג סעי' ט"ז וכן במה שקורין בלא"ז שמשתמשין בו לקשור על כלי שתי' אף שהם מבהמה טריפה או נבילה ג"כ מתירין מה"ט שכבר נתייבש בו כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל ועי"ל כדרך שאמרו בש"ס מידי דרך הנאת' קא עבדינ' ובצירוף הטעם בנדון שלפנינו כיון שכואבים לו איברים הפנימים דהוי מכה של חלל כמבואר בא"ח סימן שכ"ח דמחללין עליהם את השבת ועיין ברמב"ם פי"ד מהמ"א ובי"ד סימ' קנ"ה הקטן יעקב: שאלה עא ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרוויח בו הרב' ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים רייכ"ש טאלי"ר אי נאמן לאסור היין או לא: תשובה לכאורה נראה פשוט לאסור היין כאשר פשוט וערוך לפנינו בש"ע בי"ד סימ' קכ"ז סעיף ב' דאם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אין עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו ע"כ וא"כ כאן דהפסדו של פועל מרוב' ודאי דנאמן אם אין הבע"ד מכחישו וכמו שמסיק שם הש"ך בס"ק ך' (ואף שדבריו שם אינם מוכרחים כל כך בפרט מ"ש שם לחלק בין היכא דמתחזק אסורו גם הגוילי' מקרי אתחזק אסורן כי סתמן שלא לשמן עיבדן אם לא משיאמר עליהן שעיבדן לשמן וצ"ע) אכן כאשר ירדתי אל העיון שנראה דאינו נאמן להפסיד היין אע"ג דמפסיד שכרו הרבה דדוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרוויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו על פי עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו וכן נראה לי ראיה ברורה מהמעיין שנובע דין זה בש"ס דגיטין דף נ"ז ע"ב דגרסינן שם ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו אמר ליה ס"ת שכתבתי לפלוני גווילין שלו לא עבדתין לשמן אמר לי' ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימר קושטא קאמר ע"כ והנה לכאורה יש לדקדק בהאי סוגיא דלמה שאל לו ביד מי כיון שדעתו היה להורות שהוא נאמן אפילו ביד לוקח למה שאל לו ביד מי דבשלמא רב אמי שהורה שאינו נאמן להפסיד הס"ת כיון שהס"ת אינו בידו רק ביד לוקח לכך שאל ביד מי דאלו היה ביד הסופר היה נאמן אף להפסיד ס"ת שהוא בידו אבל על רבי אבהו קשה וראיתי שהרא"ש שם הרגיש בקושיא זו ותירץ וז"ל ומה ששאל לו ס"ת ביד מי כדי לברר הדבר שאל לו שאם לא שאל לו ס"ת ביד מי והית אומר לו נאמן אתה לפסול ס"ת היינו טועין לומר דס"ת ביד הלבלר היתה ולכך האמינו ע"ש דבריו באורך ועדיין לענ"ד אינו מיושב עיקר הקושיא דאכתי למה ליה למשאל ס"ת ביד מי הוה ליה למימר בקיצור אפילו ס"ת אינה בידך נאמן אתה ועוד דממילא ידענו כיון שאמר לו הטעם מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך וכו' מטעם זה ממילא משמע דנאמן אפילו ס"ת ביד לוקח לכן הי' נ"ל לפרש דכוונת ר' אבהו היה לשאול ס"ת ביד מי לאפוקי אם כבר יצא מיד לוקח ג"כ שמכר לאחר והרוויח בה כנדון שלפנינו כמו שא"נ העד א' להפסיד ללוקח אינו נאמן להפסי' ס"ת וא"נ רק להפסיד שכרו כמו הא דרב אמי וכיון שהשיב לו שעדיין הוא ביד לוקח שלקח מהסופר א"ל נאמן אתה מתוך שאת' נאמן להפסיד שכרך לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר מ"מ ראה זה דבר חדש הוא חילוק שלא נמצא בפוסקים ראשוני' ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזמן הזה אין להחמיר כולי האי ואולי נ"ל הקטן יעקב: שאלה עב ישראל שמכר מרתף בבית עובד כוכבים ושם בו יין במפתח וחותם כדינו ופעם אחת בלילה באו גנבים ופתחו ושברו פתח הבית ולא מצאו מה שחפשו בבית עכו"ם ושברו ופרצו גם פתח המרתף ולמחרתו הרגישה שפחה קטנה שהיו גנבים בבית ושגם פתח המרתף פתוח רצתה בבהלה אל היהודי וספרה לו המאורע והלך היהודי אל תוך המרתף ומצא החביות שלימות וסתומת ומליאות כמו שהיה מקדם ולא שום ליחות סביב מה דינו של אותו יין עוד נשאלתי עובד כוכבי' שנמצא במרתף שהיו בו חביות סתימות ונפתח אחד מהם וכאשר בא הישראל טשא ביני דנא וראה אותו הישראל וגם מצא המניקת כפופה מונח על החביות והוא לח סביב המגופה וחסר ג"כ מהחביות מה דינו: תשובה על דבר השאלה ראשונה כבר דין זה מבואר באורך בי"ד והוא מתשובת הריב"ש סי' תכ"ד והובא בי"ד סימ' קכ"ט דאם מצא החביות כמו שהיה מקדם משרי שרי דהוי כבלשות וכ"פ בש"ע סי' קכ"ט סעיף י"א בהג"ה ע"ש אך לכאור' יש לאסור היין שבמרתף בשביל שהנכרי דר באותו בית שפרצו במרתף חיישינן דלמא הוא ובני ביתו הלכו אל המרת' ונסכו היין גם לזה אין לחשש בזמן הזה דמרתף כיון שישראל שכר המרתף וישראל דר באותו עיר אם ימצאו בתוכו יפסיד שכרו ויהא נתפס כגנב שיאמרו שהוא עיקר הגנב שגנב מהיין דאל"כ הוי לי' להודיע מיד ישראל שפרצו המרת' כאשר מצאו פתוח וכה"ג אמרינן פ' ר' ישמעא' גבי ישרא' ששכ' בית יע"ש ואע"ג דלכאור' יש לחלק דהת' בעינן דוק' ישרא' דר באותו חצר מ"מ כאן שהפרצה נעשה ע"י גנבים והוא לא ידע אם לקחו הגנבים מהיין ע"כ אירתותי מרתת אם ילך אל המרתף וליגע בהיין יאמרו שהוא היה הגנב עצמו ויצטרך לשלם הכל ואע"ג דיש מקום לומר אפכא דלמא באמת לא פרצו הגנבי' כלל והוא עצמו פרץ הכל ועושה כן כאלו בא אליו גנבים בלילה אבל באמת הוא עצמו הגנב ונסכו הא ודאי חששא רחוקה היא ביי"נ בזמן הזה דאין חיבות ניסוך עלייהו אף גם שמצאו החביות כמו שהיה מקדם וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ט סי' י"ו הובא בב"י סי' קכ"ט וז"ל כתב הרא"ש על ישראל ששכר בית בחצר שנכרי אחד דר באותו חצר ושם בו היין וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעו' ושכח ולא סגרו במפתח ויצא וקרא ליהודים והגיד להם ונכנסו וראו החביות מכוסת ומדובקת בטיט יבש ובכל חביות היה ברזא קטנה ועיינו במקום הברזא ולא היה שם שום לחות נ"ל דחמרא שרי וראיה מדאמרינן וכו' והאי עובדא דישראל ועובד כוכבים דשתו חמרא אע"פ שהיין היה עומד בכלי פתוח אצלו וישראל לא נכנס בספינה כל השבת שרי ליה ולא חיישינן דלמא נגע משום דמירתת דלמא אתי ישראל כ"ש בנדון זה שהיה אוצר היין סגור בבריח והחביות מגופתו שרוקה בטיט וישראל דרים בעיר דשרי עכ"ל הרא"ש א"כ גם בנדון שלפנינו שחביות היה סתומת מגופת ומליאות כמקדם ולא נמצא בהם ליחות סביב והישראל דר באותו עיר דהעכו"ם מרתת ואין לחוש לאסור היין ואף דיש עוד מקום לבע"ד לחלוק בין נ"ד לנדון דהרא"ש מ"מ אין להחמיר כולי האי בזה ולהפסיד ממון של ישראל היכא דאיכא צדדי היתר וע"ד השאלה שניה נראה פשיט לאסור מתרי טעעא חדא כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהחביות היתה סתומה ונמצא פתוח וכמבואר בסי' כ"ט סעיף י"א בהג"ה זאת ועוד אחר' כיון שמצא מניקת כפופה עליו והוא לח לא תלינן בדבר הרגיל וראוי להחמיר אף דהוי מגע ע"י דבר אחר ונצוק כמבואר בסי' קכ"ד סעיף כ"ג וע"ש בט"ז נ"ל הקטן יעקב: שאלה עג מסור שהוא מוסר בשקר עלילות אי מותר להלוותו בריבית או לא: תשובה לכאורה נראה כיון דמסר בשקר גרע, מעובר להכעיס ומורידין אותו הרי דלאו בכלל אחיך הוא ומותר להלוותו בריבית וכ"כ התוספת בפשיטות בפרק אין מעמידין דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה יע"ש דלאו בכלל אחיך הוא וכן משמעות המרדכי בשם תשובת רש"י הובא בב"י בח"מ סי' רפ"ג איברא כד מעיינן שפיר נראה דאע"ג דלענין גופו דמורידין דדינו כעובר להכעיס מ"מ ממונו אסור לאבדו וכדאיתא בפ' הגוזל ומאכיל דף קי"ט ע"א ממון מסור פליגי בה רב הונא ורבי יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור לאבדו דלמ' הוה ליה זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש והכי קי"ל כמבואר בטח"מ סימ' שפ"ח ואע"ג דלענין החזרת אבידה מספקא ליה להתוספת שם בפרק אין מעמידין היינו משום דדוקא לאבדו יש לומר דאסור משא"כ באבידה שכבר אבודה ממנו אינו מחויב להחזירה לו אבל לאבד ממנו בידים ליטול ממנו ריבית נראה דאסור משום זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש ואע"ג דבמרדכי פ' הגוזל בתרא כתב וז"ל ממורי קרובי שמעתי דדוקא לאבדו אסור אבל לעכב לעצמו שרי דהיינו יכין רשע וצדיק ילבש וצ"ע עכ"ל וא"כ ה"נ לענין רבית שניטל ומעכב לעצמו שרי זה אינו חדא דדברי המרדכי לא ברירן שהרי הניח בצ"ע וגם מהרש"ל בים של שלמה פ' יו"ד סימן נו"ן השיג על האי דמרדכי וכתב וז"ל ונראה דשפיר צ"ע קאמר מאחר דתלמודא דקאמר משום דהוה ליה זרע' מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש א"כ בודאי אסור לעכבו לעצמו מה"ט דהא ברא קדים והא דקאמר שאסור לאבדו היינו משום רבותא דהיתרא למ"ד דאפי' לאבדו מותר עכ"ל מהרש"ל וגם דומיא דגופי' קתני דמותר לאבדו ותו דאף אי נימא כדעת המרדכי דלעכבו לעצמו שרי וכמו שפסק ג"כ בח"מ סי' שפ"ת