שבות יעקב חלק ב כב

הגרשוני כתב על הש"ך וז"ל אבל לע"ד במחילות מכבודו של הש"ך לא כיון יפה והחוש יכחישו כי אני הורה ובא קרוב לארבעים שנה ובא לפני כמה כבדות שלא נראה בהם המרה וצוויתי לטעום ועל הרוב לא נטעם בהם טעם מר עכ"ל ובאמ' לכאורה בזה שפתיו ברר מללו גם לפני בא הרבה פעמים שאלה כזו ולא נטעם בהם טעם מר עד שהאיר ה' עיני בזה כי פעם אחת נשאלתי על כבד בזה וצוויתי להביא לי הבני מעיים ושומן וראיתי שהמרה דבוקה בבני מעיים ושומן וכן עמדתי על נסיון זה כמה פעמים ויבוקש הדבר וימצא ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנו המרירות ע"י תלישת המעים מהם וכה"ג וכן הוא ע"פ הרוב ואם על כל זה לא ימצא מרה פסקו הגאוני' שיש לטעום הכבד ותלינן אפי' במלתא דלא שכיח כל כה"ג וכמ"ש הרא"ש פא"ט גבי נשתנו הבני מעיים לא תלינן שנפלה לאור כיון שהוא מלת' דלא שכיח אלא תלינן בשינוי הטבעי' אף שהוא דבר שאינו מצוי וכה"ג אמרינן בביצה דף ח' ע"א אימר לא בדק יפה ע"ש ומהאי טעמא היה נ"ל פשוט דאם נאבדו הבני מעיים ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעיים וכ"ש בנאבדה הכבד שיש להכשיר ושאלה זו נשלח אלי ע"י שליח עובד ככבים שבא בשבת ומותר לסמוך עליו דהיא מלתא דעבידא לגלויי וגם לא מרע לנאמנות שלו שהולך תמיד בשליחות בשכר ועיין בספרי סולת למנחה כלל ל"ב דין ט"ו ס"ק מ' מ"ש שם נ"ל: הקטן יעקב: שאלה סז נמצא מחט בעובי ירך התרנגולת מה דינו גם בנשבר הגוף סמוך לגוף בשעת שחיטה מה דינו: תשובה הנה כבר ידוע מחלוקת האחרונים הובאו בי"ד סימן נ"א כי הרא"ש בפרק א"ט הובא שם בטי"ד וז"ל הרא"ש שם לכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כה"ג מחט בירך הבהמה וקופא לצד חלל הבהמה טרפ' דאימר מן הדקין באתה ודרך חודה נכנס בירך דאי מן החוץ באתה היאך נקבה בקופא כל עובר הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף ומיהו חומרא גדולה היא זו ובבשרא בין קופא לגאו בין קופא לבר כשרה וכן נוהג עלמא לפי שהבהמ' מחחככת ונתחככה בכתלים אפי' נכנס' דרך קופא דוחק ועובר בעומק הירך עכ"ל והובא בטור לשון זה לפסק הלכה ומדייק הב"ח מדנקט הטור דין זה בבהמה לפי שדרכה בחיכוך אבל בעוף אפילו נמצא בירך שלו כשצד עב כלפי פנים יש להטריף והט"ז השיג עליו שם בסי' נ"א ס"ק ד' וכתב וז"ל ונרא' לע"ד מדכתב הרא"ש בזה שלא מצינו בש"ס לאסור בבשר אפי' בקופא לגאו אלא בכבד וכו' ממילא גם בירך העוף אין לאסור דהא מצינו גם בעוף שלפעמים נכנס בכותל במקו' צר וכו' וגם רש"ל וכו' והפר"ח ס"ק ד' השיג עליו וכתב וז"ל ולא נהירא דאטו משום דלפעמים נכנס במקום צר דהוי מלתא דלא שכיח נתיר איסור דאורייתא ואין להתיר אלא בבהמ' דוקא עכ"ל גם הש"ך פסק להחמיר כהב"ח גם בספר נה"כ כתב על הט"ז ולא ידענא איך מלאו לבו לחלוק על הב"ח להקל בלי ראיה ע"ש ולע"ד דברי הט"ז נכונים דאין להוסיף על הטריפו' דמה שמדייק הב"ח מדנקט הרא"ש בהמה אין זה דיוק כלל דבעוף פשיטא דתלינן מצד חוץ בא אלא דבבהמה שהירך עב מאד איכא למימר דאי מן החוץ באתה היאך נקבה בקופא כל עובי הירך ועברה עד חלל הגוף כמבואר להדיא מלשון הרא"ש אבל בעוף דנשחטה בחזקת היתר עומדת ותלינן שמן החוץ בא דאי מבפנים באתה היתה ניכר הריעותא מבפני' והוא ברור ומה שטען הפר"ח דהוי מלתא דלא שכיח שנכנס במקום צר לו יהיה כדבריו מ"מ אפשר לתלות בדבר המצוי שדרך התרנגולים וכל מיני עופת הגדילם בבית ובחצר להתחכך בארץ תוך אשפתות לחמם עצמן ומשם בא המחט לתוכן ואולי דמשום הכי לא כתב הט"ז הטעם שדרכן להתחכך בארץ לפי שרוצה להתיר אף בעוף אשר תעוף בשמים ועל זה שפיר השיגו האחרוני' עליו אבל בעוף בייתות כמו אוזים ותרנגולי' וכיוצא בהם שדרכם להתחכך בארץ לית מאן דחולק ואף דאפשר לומר דבכל העופת יש להקל ולתלות שבא מכלובם שנתחכך בו מ"מ הואיל ויצא הדבר מפי גדולי אחרונים לאסו' יש לאסור אבל בעופות אלו כמו אוזים ותרנגולים וכדומה שדרך להתחמם בארץ אין להחמיר כלל והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים דדוקא מחט בחלל הגוף אסרו ולא מה שהוא חוץ לחלל ועיין בספרי סולת למנחה כלל צ"ד דין ה' וכנ"ל וע"ד הגף התרנגולת שנשבר בשעת שחיטה נ"ל להכשיר כיון שהחליף הכנפים זה בזה כדי שלא יוכל לצדד הכנפים כדרך השוחטים וע"י שלחופי שהחליף הכנפים נשבר אזי אם שחט מיד ובדק שלא נצרר הד' מעבר לצלעות אזי יש להכשיר ולא חיישינן כזו שניקבה הריאה בשעה מועט' כזו כיון שעיק' הטעם כמ"ש הט"ז בריש סי' נ"ג כיון שמנדנד הכנף וזו לא יוכל לנדנד הכנפים ויש להכשיר רק לחתוך אבר המדודל וכן כתב האו"ה כלל נו"ן סעיף ח' והט"ז ס"ק ט' ע"ש ושבוע זו בא לפני גף העוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאצבע גודל אבל מן אמצעית השבר וכ"ש מן העוקץ עצם החיצונה לא היה כשיעור אצבע גודל אך שהעוקץ החיצונ' היתה לצד חוץ לצד הראש ולא לצד הגוף מקום ששוכבת הריאה ואלו היה מודדין מן הגוף מקום הריאה עד עוקץ השבר של צד הראש היה רחוק מהשיעור והכשרתי עיין בש"ך סי' נ"ג ס"ק ח' נ"ל: הקטן יעקב: שאלה סח בתרנגול מסורס שנמצא המעים דבוקים ונסרכים לעור ובשר מה דינו גם באתי לשאול הכרעתו למעש' בדין שהביא בבית הלל סי' ק"י והביא שם פלוגתא גדולי ישראל על כן רצוני לידע כיצד יורה המור' למעשה: תשובה הנה הדין זה ערוך לפנינו בש"ע סי' מ"ו סעיף ב' בהג"ה וז"ל וכן אם מצא המעיים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא היה ניכר בה שום ריעותא כשרה עכ"ל ומדייק הל"ח מזה דאם נמצא בני מעיים דבוקים בבשר וסמוכי' לעור דיש להטריף והש"ך שם ס"ק יו"ד השיג עליו דאין להטריף אא"כ הי' בה ריעותא מחיים וכן הסכמת הפר"ח נ"ל עיקר כיון שכ"כ האו"ה כלל נ"ה להדיא וגם אם לא נכתב ראוי לכתב דהא גדולה מזו מצינו בפא"ט דף מ"ח דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשיר' וכן הסכמת הפוסקי' כמבוא' סי' ל"ט אע"ג דריאה עלולה לענין סרכות אפ"ה תלינן בה כיון דריעות בדופן לפנינו תולין הקלקלה במקולקל ה"ה כאן שמנ' של הסירוס לפנינו ודאי תלינן מה שנדב' ונסרך המעים לעור ובשר הוא מחמת מכה וכאב הסרוס ולא מחמת המעים שיצאו לחוץ כיון שלא היה לה ריעות' מחיים ומה ששאלת ממני לידע הכרעתי למעשה בדין פי' קודם שנודע תערובת הנה אף שאין מן הראוי להכניס ראשי ורובי בין גדולי המורים אך כבר מלתי אמורה בספרי סולת למנחה כלל מ"ג דין א' דעיקר כדעת הפר"ח בקונטרס אחרון בהשגותיו על בית הלל זרק מה שפי' קודם שנודע התערובת יש להתיר והרביעית בשר שלא פירש יש לאסור ולא אמרינן במה נפשך כיון שהוא מבהמ' אחת ע"ש מלתא בטעמא גם הנה"ך השיג כה"ג על הט"ז בסי' ק"י ס"ק ה' ע"ש ודלא כפנים מאירות בסימ' ק"ה שנמשך בזה אחר דעת הט"ז והב"ה גם שאר דברים שהאריך שם ובסימ' ק"ו רוב דברים הם שלא לצורך כי הכל נכללו ונתבאר היטב בטוב טעם בספרי מנחת יעקב כלל מ"ג יעויין משם ותמצא נחת ובודאי היה ממנו בהעלם דבר ע"ש הקטן יעקב: שאלה סט עני אחד שנשלח לו בשר ממדינה בע"ש אחר חצות וכתב בו שמכבד אותו בשר לאכול בשבת וכן הטמין אותו לאכול בשבת בלי מליחה והדחה תחלה אח"כ נפל לו ספק אולי לא הודח ולא נמלח עדיין ושאל מה דינו עוד שאל השואל על טחול שנמלח בלי נקור מה דינו ובשר ששהה ג' יום שהורה חכם אחד שמותר לבשל אחר צליה אי טב הורה: תשובה על דבר המאורע שנתבשל הבשר ואינו יודע אם נמלח הא מלתא כבר אמורה בדברי הט"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד בספק אם מלח הבשר שיש להכשיר מטעם ספק דרבנן להקל וכבר השיג עליו הש"ך בספרו נה"כ וכן הסכמ' בספרי מנח' יעקב כלל א' ס"ק ט"ו כיון דאיתחזק אסור' באיסו' דם וכ"כ שם בספרי סולת למנח' דלא כפר"ח שם שמסכי' לדעה הט"ז גם בבית הילל פסק לאסור ואפשר דגם הט"ז שפסק שם להתיר היינו באשה עצמה שנסתפקה אם מלחה דאמרינן מסתמא עשתה כהוגן משא"כ כנדון שלפנינו שנשלח דרך מתנה ודורן שדרך לשלוח קודם הדחה ומליחה שנראה יפה ומהודר יותר דוגמא לדבר דאמרינן ריש כתובות אבל נותן מים על גבי בשר לא מזדבן גם אין סברה לומר אם איתא דלא מלח ועדיין יש בו איסור דם אודע הוה מודיע לו וכדאמרינן ר' יוחנן בברכות דף כ"א אי משום הא לא תברא דשאני התם דהוא דבר שאין יוכל לעמוד עליו משא"כ כאן יכולין לעמוד עליו לידע אם נמלח או לא ע"י לחיכה בבשר ועל זה י"ל סמוך המשלח שאם יסתפק בו ירגיש הדבר ע"י לחיכה ואף שהמרש"ל אוסר הלחיכה בבשר כזה י"ל כמ"ש הש"כ בסימן מ"ב ס"ק ד' (ועיין שם בפר"ח דמתיר) מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי וסברי דמותר ללחוך בו גם אפשר ע"י טעימת קפילא או מסל"ת או ע"י הדחה לדם בעין שעליו ואז מותר הלחיכה אליבה דכ"ע ואפי' לאכול ממנו ומהני טעמא ג"כ אין לדמות להא דאותו ואת בנו כיון דהת' א"א לעמוד מעצמו על הדבר גם לא איתחזק אסורא משא"כ בנדון שלפנינו דאפשר לעמוד על הדבר ואיתחזק אסורא ומן הסתם משלחין בלא הדחה ומליחה כמו שכתבנו ובר מן כל דין איך נתיר דבר שאפשר להתברר אחר שבת לשאול את פי המשלח אי נמלח כדינו או לא והוא דבר המתקיי' לכן באיסורא קיים ובתשובת פנים מאירות שאלה י"א רוצה להקל מכח דמיונות רחוקות מהא דבכור ואותו ואת בנו ובאמת יש לחלק בכמה גווני והא ברור (וגם מ"ש שם בסוף אותו תשובה וז"ל ונפלאתי על הגאונים בי"ד סימן שי"ו גבי הלוקח וכו' והם הט"ז והש"כ והדרישה כאלו נתעלם מהם סוגיא דש"ס דבכורות המעיין שם בסוגיא יראה דמעיקרא לק"מ כי פשטא דש"ס ג"כ הכי הוא דלכך בבכור בלוקח תליא מילתא לפי שיודע שקונה אותה לקיים לגדל ולדות עליו לחקור אם בכרה משא"כ המוכר סובר שקונה לשחיטה והתם באו"ב כיון שמוכר יודע שסתמא לשחיטה קונה ויודע ששחט האם עליו להודיע נמצא שהמה רק פשטא דמילתא נקטו ותו אין השגה ותמיהא כלל על דבריהם) גם מ"ש שם בתשובה לצדד להקל מטעם שבודאי מלחו תחלה כיון שהשליח לא היה יכול לבא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות כל כך למלח ולבשל על שבת גם זה אינה אומדנה דמוכח דאולי היתה כוונת המשלח למלוח זמן מה לכבוד שבת ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות אותו בשפוד על ידי מליחה קצת שאין צריך שהות כל כך ובלא"ה כיון שהוא דבר שאפשר להתברר אין צד כלל להיתר על ידי ספק ואפילו בס"ס יש להחמיר כאשר בארתי בסוף קונטרס הספיקות שלי ע"ש בכן אמרתי שלא לאכול התבשיל בשבת מטעמים אלו ואחר השבת נתברר הדבר אצל המשלח שלא נמלח הבשר וששתי שלא בא התקלה ע"י וכן נ"ל להורות וע"ד הטחול שנמלח בלי נקור כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ל"א לאיסור כדעת