שבות יעקב חלק ב טו

לילך בשבת מ"מ כיון שישראל אינו אומר לו בודאי ליכא איסור' כמבואר בש"ס דשבת דף י"ט ובא"ח סימן שמ"ז ואפי' אינו משלם מעות הבי דואר כאן מ"מ כיון שהוא דבר שיש לו קצבה לפדות אותו במקום שהובא הוי כמו קצץ כיון דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד י"ל דאפי' בחנם שרי כה"ג וכדאיתא שם בש"ע סעי' ה' דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר וישראל נותן האגרת מותר בכל גוונא עכ"ל א"כ ה"ה כאן שצריך לילך מעצמו על פי קביעות המלך והמדינה אף שראיתי המ"א מפקפק על דין זה וכתב וצ"ע דהא מ"מ עושה מלאכה בעדו שמוציא הכתב מרשו' לרשות ומקרוב נדפס הספר בשם הלכה ברורה יכונה ורוצה לדחות דברי המ"א ומדמי למה שאית' בסימ' שכ"ה בנר לאחד ונר למאה וכן בכבש לירד בו ע"ש ובאמת מ"מ אין זה כדאי לדחות דברי המ"א דמ"מ הנכרי מרבה במשאו ומוליך גם כן אגרת ישראל מרשות לרשות דאסור מ"מ צריך לומר דדעת הגאון שהוא מקור הדין כב"י ס"ל כיון שנותן לנכרי בע"ש והוא הולך מעצמו בלא"ה שמה לא חמיר איסורי כולי האי בשבות דרבנן אכן אם הישראל שולח מעצמו הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני וא"א לבא שם באותו יום אלא א"כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו היה נראה לכאורה דאסור דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשביל ישראל מ"מ נראה לי לצדד היתר אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות מכ"ש לפי המנהג שכל איזה פרסאות נתחלף הבי דואר דלא גזרינן כולי האי ועיין בתשובת חות יאיר סי' מ"ד שפסק להדיא שבות דשבות לאמור לנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי אכן שם בתשובה סי' מ"ט כתב בשם הגאון מהר"ג לדחות כל זה ולאסור מ"מ הא מבואר בסימן ש"ז סעיף ה' לדבר צורך הרבה מותר לומר לעכו"ם לעשותו וא"כ כאן ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות וע"ד קבלת כתבים מן הבי דואר כבר נתבאר הכל בא"ח סי' ש"ז סעיף י"ד יע"ש בדברי האחרונים וכנ"ל הקטן יעקב: מג וע"ד מה ששאל עוד כשיש נקב וגומא ברחים שסותמין אותו בבצק העשוי עם מי ביצים ונעשה הרחיים בבצק הנ"ל תוך שני חדשים לפסח דאז לא הוי נוקשה כמ"ש בסימ' תמ"ז סעי' ה' בהג"ה או תוך ל' לפסח יע"ש בט"ז ס"ק י"ב וטחנו אח"כ באותו רחיים קמחא דפסחא אם יש חשש איסור דבא לתוך הקמח מן הבצק הנ"ל ואע"פ שהוא מי פירות מ"מ נותנין אח"כ מים בלישה להתחמץ כמ"ש בסי' תס"ב או דאמרינן דנתבטל קודם פסח בששים דקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חוזר וניער בפסח או דאמרינ' דיש חילוק לאסור הקמח הראשון ולא השני תשובה הנה מ"ש מכ"ת לעיין בט"ז לענין אי הוי נוקשה תוך שני חדשים או דוקא לאחר שני חדשים עיין בספרי חק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ל"ו שכבר דחיתי דברי הט"ז שם דלא קשה מידי דאף ע"ג דהוי חמץ נוקשה מ"מ יש לחוש שיתן טעם כל שלא נתקשה שני חדשים יע"ש שדברי ברורים ולענין מה שכתב דאע"ג שהוא מי פירות מ"מ נותנין אח"כ מים בלישה וקרוב להתחמץ הנה מה שפשוט בעיניו לדידי ספוקא מספקא לי וכבר כתבתי בספרי חק יעקב סימ' תנ"ג ס"ק כ"ב דזה הוא מחלוקת ישנה בין הפוסקים דכשנתייבש המי פירות תוך העיסה שוב אינה מתחמץ לדעת גדולי הפוסקים עיין שם ועוד דמעט מי פירות כאלו ודאי נתבטל תוך המים המרובין ותו לא מקרי מי פירות עם מים כמבואר בספרי חק יעקב סימ' תס"ב ס"ק ב' וס"ק וי"ו ומ"ש דקמח בקמח הוי לח בלח אמת שכן עיקר הסכמת האחרונים וכמ"ש שם בספרי סימ' תנ"ג ס"ק י"ג ע"ש מיהו כל זה בקמח ממש משא"כ בנילוש ונעשה פרורין שאני כמ"ש שם בסימן תס"א ס"ק י"ג ע"ש ולענין עיקר הדין להלכה נ"ל דאין לאסור הקמח כיון שנתייבש המי פירות תוך העיסה וגם יש במים ס' נגד אותו מעט מי פירות שנתערב תו אין לחוש כולי האי בדיעבד ודי לאסור הקמח ראשון שנטחן באותו רחיים ומ"מ ראוי ללוש כל כה"ג הכל קודם פסח נראה לי הקטן יעקב: מד מה ממה ששאל עוד וז"ל ילמדינו רבינו באשר שמקרוב התנהגו איזה יחידי סגולה ויותר משלשים לכח ולאזור חיל להתאסף לבה"כ בראש האשמורה השלישית של הלילה ולקונן על החרבן וקמו עליהן עוררין ומסיקין דמסקו אדעתייהו דלאו יאות ושפיר עבדי כדאיתא בפרק ב' דברכות דאמר רשב"ג לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ופרש"י ליטול את השם טוב שהוא מדקדק במצות דאין זה אלא יהורא וכו' ע"כ דעתם ואני הקטן למען האמת והשלום לא אחשה ואסדר טענותי לפני מ"ו והוא יכלכל דבריו במשפט והנה ממקום שהביא ראיה כבר פסקו הרי"ף והרמב"ם והסכים עמהם הב"י בא"ח סימ' ע' דהלכתא כת"ק דרשב"ג דרשאי להחמיר על עצמו מטעם דמצינו בפ"ד דפסחים קמתרץ הש"ס מוחלפת השיט' דק"ש וא"כ סבר רשב"ג דרשאי להחמיר וקי"ל בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכתה כוותיה ואף לדברי תוספו' והרא"ש דס"ל כרב שישא בריה דרב אידי דשאני ק"ש דצריך לכווין ואנן סהדי דלא יכול לכווין וע"ש מ"מ נלע"ד דס"ל לרשב"ג דאין חילוק בין ת"ח לאחר דהא הת"ק לא הזכיר כלל ת"ח ופרוש כמו שהזכירו בע"פ א"ו שאין חילוק וע"ז קאמר רשב"ג דאינו יכול ליטול את השם ומזה הטעם אפי' פרוש לא יטול את השם וכן משמע שם דקאמרי התלמידי' לר"ג לא למדתנו רבינו דהחתן פטור מק"ש וקשה הא פגעו בכבוד רבם דהא פרוש מותר אלא ודאי דאין חילוק וזה שתירץ ואמר להם איני שומע לכם לבטל מלכות שמי' וכו' וקשה ג"כ למה לא השיב להם כפשוטו דיכול לכווין א"ו דאין חילוק וכל גזירת חכמים כך הוא ולא פליג וכן משמע ג"כ בתוספ' בברכות אכן לשון התוספ' גבי הא דר"ג לא משמע כן יע"ש ויעיין בשו"ת חות יאיר שאלה ס"ו ע"א יע"ש וגם אין לסתור הדין מהא דאיתא בא"ח סי' ל"ד גבי ב' זוגות תפילין של רש"י ור"ת שכתב ואין ליטול את השם אלא מי שמפורסם בחסידות ע"ש דבלאו הכי קשה על מ"ש שם בב"י דלא חזינא רבנן קשישאי דנהגו כן ואף שמסתמא היו חסידים מפורסמים למה לא נהיגי כן ונלע"ד דהא מטעם דאיתא בפ"ק דשבת גבי י"ח דברים שגזרו שיטמאו שלשה לוגין מים שאובין דבראשונה היו רוחצין אחר טבילה במים שאובין וגזרו שיאמרו אין אלו מטהרין אלא אלו לכך גזרו שיטמאו וא"כ י"ל דה"ה כאן שיש לגזור שאם יניחו שניהם יחזרו ויאמרו דשל ר"ת היא אליבא דהלכתא ולא יניחו של רש"י כלל לכך גזרו ואמרו דלא יניחו רק המפורסמים בחסידות ושוב אין לגזור שיטעו וא"כ אין ללמוד ממנה לנידון דידן והנה באמת הרבה פעמים כתבו הפוסקי' בשם הירושלמי שכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט גם מצינו פעמים הרבה דלא חששו לזה וכתבו הפוסקים דאין להם הכרע וכ"כ המ"א בא"ח סימן ל"ב ס"ק ח' שהאריך בזה ובסימן ע' ס"ק ב' וס"ק ה' ובסימ' תע"ב ס"ק ו' במ"א ובספר מורי חק יעקב שם ס"ק י' ובש"ע א"ח סי' תרל"ט ס"ז ונלע"ד לחלק דכל היכ' דיש פלוגת' דרבוותא וסוגי' דעלמ' כמאן דמיקל אסו' להחמי' וכמ"ש הט"ז בא"ח סי' תקנ"א ס"ק יו"ד יע"ש ומ"מ אם יקבל עליו דבר חדש להארי' בתחנוני' ולהרבות בסיגופים דכל זה אינו בכלל זה אדרבה כל מה שמקבל עליו לש"ש שכרו הרבה מאוד וכל המרבה הרי זה משובח ורחמנא לבא בעי ועפ"ז יש לפרש דברי הטור שכתו' טוב מעט בכוונה וכו' ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו' ויעויין בט"ז סי' א' ס"ק ג' ולפמ"ש לק"מ דיש לפרש טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה וכו' משום יוהרא ולזה מסיים ובלבד שיתכווין ויעויין בגמרא דברכות גבי הא דאמר ר"א כמה ארכן הוא זה ע"ש ובר מן כל דין דענין זה של חצי לילה הוא נובע ממעין גנים באר לחי רואי מהרא"ש מפ"ק דברכות גבי הא דשלש משמורו' הוי לילה כת' הרא"ש ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותו שעה לשפוך תחנונים על חרבן בית המקדש כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורת והביא דבריו הטור והמחבר בא"ח סי' א' והאריכו בו האחרונים ויעויין במ"א שם ס"ק ד' וא"כ פשיטא דאין בזה וכדומה משום יוהרא וכמ"ש בתשובת חוות יאיר סימ' קס"א ויע"ש סי' ק' כ"ז וסי' רכ"ב ובדוכתי טובא וישראל קדושים הם ומתחדשים בכל יום ובכל שעה סייגים וגדרים לכבוד בוראם וחלילה לאסרם משום יוהרא כנלע"ד פשוט אכן לפום רהיטא יש סתירה לנדון דידן מגמרא דב"ק פ' הכונס דאיתא שם אליעזר זעירא וכו' אמר ליה את חשיבת לאתאבולי אירושלים סבר יוהרא הוא ע"ש אכן אחר העיון קצת יש לחלק דהא קשה וכי דרכו של ר"ג לדקדק במלבושי אדם אם שחורים הם או לא וכמ"ש מהרש"א ובפרט לפרש"י שהוא מנהג אבילות ודלמא באמ' אבל הוא ולמה תפסו מה כולי האי א"ו צריך לומר כתירוץ התוספות שלא היה מנהג ישראל לילך במנעלים שחורים ומש"ה הקפיד שהלך בחקותיהם לכך תפסוהו עד שחקרו וידעו שהוא ת"ח וכוונתו לש"ש וכן משמע להדיא בש"ס דתענית פרק סדר תעני' מ"מ מבואר דהיכא דליכא חשש איסור לא חיישינן משום יוהרא ונוסף ע"ז דהם ציבורא דלית ביה משום חשש יוהרא עכנלע"ד דיחזיקו במנהגם ויהיה ה' עמם ויהיה שכרם כפול ואל יחשו למעוררי' ומלעיגים והבא לטהר מסייען לו ומ"מ אין אני סומך על דעתי דעת הקלושה לפעוט כמוני עד בא דברו הטו' ועליו נניח ראשינו ורובינו כ"ד הצעיר שבתלמידים הקטן גרשון קבלענץ מזיא עכ"ל: תשובה הנה במה דסיים אפתח שכת' ונוסיף ע"ז דהם ציבורא דלית ביה משום חשש יוהרא ולע"ד נראה יותר להיפך דדוקא יחיד ירא שמים שרוצה להחמיר על עצמו והצנע לכת ודאי זכור לטוב ואין בו משום יוהרא וכן עיקר מטרין של דין זה הוא מהרא"ש פ"ק דברכות שכת' ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג לשפוך תחנונים וכו' מבואר מלשונו דדוקא ביחידות שנו ולא בציבורא אע"ג דאין בו חשש יוהרא כ"כ אם נעשו בציבורא היינו אם כל או רוב הציבור עושין כן דליכא יוהרא כלל משא"כ מקצתן יש חשש יוהרא וכן אפי' יחיד שעושה דבר בפרהסיא מה שהוא שלא כדרך העולם יש חשש יוהרא כי ראוי להיות הכל בהצנע וכיוצא בדברים אלו ובזה מיושב מ"ש הפוסקים דלפעמים אמרו הפטור מן הדבר ועשה נקרא הדיוט ולפעמי' אמרו דהמחמיר זכור לטוב ולפ"ז לק"מ דודאי בהצנע אדם רשאי להחמיר על עצמו משא"כ בפרהסיא דמחזי כיוהרא ונקרא הדיוט ואין זה דומה למה דאמרינן בש"ס כל מה שאסרו חכמי' מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור דכיון דאין כאן איסור רק מפני חשש יוהרא וכל שעשה כן בצנעה ניכר מחשבתו מתוך מעשיו שאינה עושה כן משום יוהרא וליכא איסור כלל ובר מן כל דין נ"ל דיש חשש לעשות כן בציבור כיון דכבר תקנו חכמים סדר תפילות בכל שלש פעמים כנגד הקרבנות נמצא דהמוסיף איזה תפילה בציבור עובר משום בל תוסיף ואף ע"ג דקי"ל הלכתא כר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום היינו ביחיד ובתורת נדבה אם יכול לחדש בה דבר וכמבואר בא"ח סי' ק"ז ואף ביחיד סיים הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זהיר וזריז אמוד בדעת שיוכל לכוין בתפלה מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכווין יפה קרינן ביה ל"ל רוב זבחיכם והלואי שיכול לכוין בג' תפילת הקבועות ליום עכ"ל אבל בציבור אליבא דכ"ע אין להתפלל כלל בנדבה ואם יאמר האומר דכל