שבות יעקב חלק א צט

פסק שם לפטו' השני מהבוש' דלא כמ"ש לדעת הרא"ש רק שיבקש מחיל' יע"ש וכן נרא' עיק' לפטו' עכ"פ מהבושת דאי' כאן מותר הבוש' דעיקר הבושת הוא מי שנתבייש תחלה ומ"מ צריכן מחילה זה מזה כמ"ש שם בתשובת מהרי"ו סי' ך"ח ומהרש"ל בפ' המניח סי' ך"ו ופ' החובל סי' מ"ב כתב וז"ל אם א' חירוף את חבירו בשם רע וחזר זה והכהו אף שעבר בלאו וצריך כפרה מ"מ אין עליו דין רשע כלל אלא אמרינן ליביה רתח ואין אדם עומד על צערו שהרי יש בוטה כמדקרות חרב דאי' בושה גדולה מהוצאת ש"ר ואינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת והמוציא שם רע נהי שפטור מהבושת שהרי קבל דינו מ"מ צריך להודת ולומר ברבים ששקר דיבר ומבקש מחילה עכ"ל ודבריו נכונים (ועיין בתשובת חות יאיר סי' ס"ה שכתב הרבה כללים מדין זה) וא"כ בנדון דידן שדבר האמת שגנב אפשר דלא הוי כלל דין בושת וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' ל"ח הקורא לחברו עבד או ממזר והוא אמת פטור אך אי משום הא לא תברא דדוקא בענין זה שקראו עבד או ממזר שאינו תלוי בתשוב' ואין לו תקון ואדרב' מצוה לפרסמו שלא יתחתנו בהם שהם פסולי קהל וכמבואר בא"ה סי' ג' משא"כ בפיסול עבירה שיש לו תק' אין לבייש עוברי עבירה וכדאיתא בסוטה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה דמה"ט לא חלק הכתוב בין חטאת לעולה ע"ש אף שמדברי מהרש"ל בפ' החובל סי' מ"ז משמע דבכל ענין שהבושת אמת ואין קונסין אותו שכתב וז"ל ומ"מ אם טוען המחרף יש לו עדים ראובן ושמעון אין כח ביד הדיין למחות בידו דלא גרע ממוציא שם רע שמביא עדים ויצא זכאי בדין עכ"ל שותא דידיה לא ידענא דמה ענין מוציא ש"ר לכאן דהתם הבעל מוציא ש"ר כדי להפריש עצמו מאיסור לפי שזנתה תחתיו לעשות בה דינה ואסורא לבעל כמפורש הקרא להדיא בפרק מוציא ש"ר משא"כ בזה שחירף לחבירו לביישו ברבים לא לעשו' בו דיני אדם כה"ג בודאי חייב בדמי בושתו אף שהבושת הוא אמת ואולי מהרש"ל ג"כ לא קאמר אלא על דרך זה שהוציא עליו שם רע לפני ב"ד כדי לעשות בו דינו וכיוצא בזה אך שדבריו סתומים מאוד ומצאתי באגודה פ' הזהב שכתב וז"ל ויותר יש להחמיר כשהוא אומר אמת מכשהוא משקר וראיה מדאמר בבן גרים ובעל תשובה שלא יאמר זכור מעשיך הראשונים עכ"ל ואף שאין ראייתו מוכרחת כל כך די"ל דדוקא היכי דידעינן שעשה תשובה אסור לביישו וכן בתלמיד חכם אף שלא ידעינן בודאי שעשה תשובה כדאמרי' כסהו כלילה אל תהרהר אחריו כי ודאי עשה תשובה משא"כ בשאר כל אדם דלא ידעינן שעשה תשובה מצוה לשנאתו ולביישו ברבים ואין ראיה ג"כ מירבעם שנענש שהוכיח שלמה ברבים אף שעדיין לא שב מחטאו של בת פרעה כי י"ל שאני דין שמים שגלוי לפניו שהוכיח שלא לש"ש וגם כבוד המלך שאני ויש עוד לחלק בכמה גווני מ"מ עיקר נ"ל שאף על האמת יש דין בושת כל שמתכווין לביישו ולא למנעו מכאן ולהלן או לעשות בו דין וכדעת האגודה וכ"כ בפשיטות בתשובת חות יאיר סי' ס"ב ע"ש ובספר אורחת צדיקים כתב לחלק בין היכא שקראו כן דרך קטטה ומריבה לביישו ובין היכא שקראו כן דרך תוכחה ומוסר ע"ש על כן בנדון דידן יש לבקש ממנו מחילה ועל הבושת עצמו אין קונסי' כיון שכבר קבל דינו וכמ"ש לעיל בשם מהרש"ל ועל מה ששאלת כיצד שמין הה' דברים כי ראית חילוק דעות הפוסקים בזה הנה א"צ שאלה לכאורה בזה דהא מבואר בסי' א' בש"ע סעי' ב' דעכשיו שאין דנין בזמן הזה דיני חבילות רק כופי' החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם ואילו שאלתך בנוי על מ"ש בש"ע סי' א' סעי' ה' דמנדינן עד שיתן שיעור הראוי לו או לענין אם תפס מ"מ סתמת דבריך במאי קאי מסתפקא לך אע"פ כן לא אמנע ממך לכתוב איזה הכרעת להלכה מ"ש בספרי משפטי יעקב וישועת יעקב דין נזק לדעת הרמב"ם פ"ב מה' חובל ומזיק ובטור סי' תך"ד דכל שפשעה חייב בנזק אף שנתרפאת בשרו ונעשה צלקת חייב כמבואר בש"ע סי' ת"ך סעי' י"ד אלא שהב"י כתב שם בשם ההמ"מ שכתב וז"ל וסוגיא דהחובל בבתו צ"ע דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים עכ"ל וכוונת המ"מ הוא על מה דאמרינן שם בהסוגיא דאחרים שחבלו בבתו אינם משלמין לאביו אא"כ שפצעה בפניה דאז אפחתיה מכספיה אם רוצה האב למכרה או לקדשה לכך הוי של אב משא"כ בפציעה אחרת דלא אפחתיה דאז לא שייך ליתן נזק דהא נזק שיימנן כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה היא יפה (וכן משמעות הלשון בפ' וא"כ איך כתב כאן דחייב בה' דברים זה תוכן תמיהתו של המ"מ ועיין בלחם משנה שמיישב דעת הרמב"ם והטור על נכון אכן הב"ח והסמ"ע שם סי' ת"ך ס"ק ט"ו לפי שלא ירדו להבנת כוונת המ"מ בזה לכן השיגו עליו ולא דקו בזה כלל כי כוונתו כמ"ש ועכ"פ אין לזוז מפסק הרמב"ם והטור והש"ע ולענין צער מבואר בטור דדעת ר"י דאין גובין רק צער של שעת המכה וכתב הטור שמסקנת הרא"ש כדעת רבינו משום דגובין ג"כ צער הנמשך אח"כ ובב"י שם תמה על הטור שמסקנת הרא"ש בתשובה כר"י החולק ולכן בש"ע סתם הדברים כדעת ר"י ובאמת אשתמיטיה ליה דברי הרא"ש שבפרק הכונס מסיק להדיא כדעת רבינו משולם וע"ז כוונת הטור וכן מסקנת מהרש"ל פ"ה סי' ח' גם הב"ח ומיישב שגם דעת הרא"ש בתשובה כן הוא וריפוי מבואר במהרש"ל פ' החובל סי' מ' דעיקר ליתן ליד ב"ד מה שאמדוהו וב"ד ישכור לו רופא אפי' אם יאמר המזיק אשלם לו דבר יום ביומו אין שומעין לו כי יאמר הניזק לא אטרח אותו להביאו כל יום ויום לב"ד ע"כ ובזה דבריו מסתברים אך מ"ש עוד מהרש"ל דאין נותנין שכר הרופא ליד הניזק ממש זה ודאי נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים דנקטו והרפוי והשבת נותנין מידלו משמע לידו ממש דומיא דשבת ולא קשיא מהא דאיתא בש"ס דחיישנן שמא יפשע היינו באומר שאני ארפא את עצמי אבל בשוכר רופא מומחה לפנינו וקצץ לו שכרו והרופא מהימן לו תו לא חיישנן שמא יתרשל ויפשע בנפשו כי בלא"ה פשיעה בנפשו חששא רחוקה והבו דלא לוסיף עלה ודין השבת הכל לפי מה שרגיל לעשו' אומנת ומהרש"ל בפ' החובל סי' י"א כתב וז"ל אבל אם הוא אינו רגיל במלאכה או מחמת עשירות או מחמת עצלות אינו נותן לו שבת כלל ע"ש וכתב עוד וז"ל ונראה דלא שיימנן שום שבת אלא דמלאכ' אבל שבת שהיה יכול להסתחר ולהרוויח לא שיימנן דמי יודע אם הצליח עד כאן לשון מהרש"ל ובאמת דבריו תמוהים דאם כן גבי מלאכה נמי נימא הכי כי אין האומנת מן העשירות ולא מן העניות כדאי' בקדושין דף פ"ב וע"ש במשנה ובסוגיא דש"ס דהכל נכלל בכלל אומנ' בין משא ומתן בין מלאכ' ויתפלל למי שהעושר שלו וכדאיתא בנדה דף ע' מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה וכו' ויבקש רחמים למי שהעושר שלו וכדאמרי' אשרי מי שאומנתו בושם וכו' ואדרבא משמע קצת להיפך מהא דאמרי' ביבמו' הפיך בעסק' טב מינה ומאה זוזי בעסקא כל יומא בשרא וחמרא וכן הדבר מצוי שהעשירות יותר אצל הסוחרים מהבעלי מלאכות וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנת שמין השבת לפי מה שהוא דגם הסוחרים בכלל דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס הא לך עיקר הדינים ומה שיש לך עוד לספק בהם יבאר לי אפרש עד מקום שידי יד כהה מגעת ה"ד ה"ק יעקב: שאלה קפ ראובן התפקר בשלוחו דבי דינא בפני הב"ד עד שהכה אותו והשליח ב"ד חזר והכה אותו מכות אכזריות מכות פצע וחבורה מכה טריה במקלו שבידו ובאמת לפי אומד הדעת אי אפשר לעשות הכאה כזו במקל כזה אם יש לחייב את השליח ב"ד כיון דאפשר היה להציל את עצמו בלא הכאה גדולה כזו גם אם יש לחייבו כיון שלא היה ראוי להזיק כזה בכלי זו גם השליח ב"ד אינו רוצה לדון בפני ב"ד זה רק לפני ב"ד גדול שבעיר הזאת בכן יורינו מ"ו הדין ברור בזה: תשובה אשוב על ראשון ראשון אך לא אפסוק הדין ברור לשואל לבדו כאשר כבר הזהירו האחרוני' על זה אך ורק כנושא ונותן בהלכה אם יש לחייב את השליח ב"ד כיון דאפשר היה להציל את עצמו בלא הכא' כזו דין זה לכאורה פשוט בש"ס פ"ג דב"ק דף ך"ח ת"ש וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר לא שיכולה להציל ע"י דבר אחר פטורה וקתני סיפא ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד דפטור ש"מ דאף דיכולה להציל על ידי דבר אחר ג"כ פטור וכ"כ הב"י בח"מ ס"ס ח' בשם רבינו ירוחם נתיב ל"א ח"ב וכ"כ הסמ"ע שם ובסי' צ"ז ס"ק ט' אכן מהר"ן פ' המניח לא משמע כן שכתב וז"ל מאה פנדי אם אין יכול להציל ע"י דבר אחר אלא ע"י הכא' אפי' יתן לו מאה מכו' פטור וממיל' שמעינן דשליח ב"ד נמי הכי דינא בהדי מאן דלא ציית דינא עכ"ל משמע דוקא היכי דאין יכול להציל ע"י דבר אחר אבל ביכול להציל חייב בהיזקו ויש ליישב סוגיא דש"ס אליבא דר"ן דמסיק שם בש"ס אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כשליח ב"ד דה"ק דאם אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר א"כ הוי כשליח ב"ד דפטור בודאי אם אינו יכול להציל בענין אחר כי ברשות ב"ד הוא עושה אבל ביכול להציל ס"ל מכח סברא דגם שליח ב"ד מתחייב ועי"ל דהתם קאי דוקא על הבושת משא"כ בהזיק ס"ל דחייב וצ"ע ועל דבר אם יש לחייבו כיון שלא היה ראוי לעשות לו היזק כזה דבר זה פשוט בש"ס פ' החובל דף צ"א ובטח"מ סי' ת"ך ובש"ע שם סעי' ך"ח אכן מהרש"ל בפ' החובל סי' ל"ח כתב וז"ל ועל יתר ההיזק נראה בעיני דחייב בדיני שמים דלא גרע מהמבעית את חבירו דלקמן ושאר דיני גרמא עכ"ל ובספרי משפטי יעקב השגתי עליו כי מאין יצא לו סברא זו דלא דמי כלל להמבעית את חבירו דה"ל לאפוקי אדעתיה שדרך בני אדם להיות נבעתין כשמבעתין אותן משא"כ בזה לא ה"ל לאפוקי אדעתו כלל להזיק, יותר ממה שאפשר לעשות בכלי זה וכן יש להביא ראיה מסוגיא דש"ס פ' הכונס דקתני ד' דברים העושה אותן חייב בדיני שמים ומקשה הש"ס שם ותו ליכא והאיכא וכו' ומשני הש"ס איכא טובא והני איצטרכא ליה הכופף קומתו מה דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא לחייב קמ"ל ואם איתא דכה"ג מחייב בדיני שמים ליתני רבותא טפי דעל כל פנים אש דרכו לילך ולהזיק משא"כ כאן דודאי לא ה"ל לאסוקי דעתו שיוכל לעשות היזק יותר מן האומד אלא שהשטן קטרג בשעת הסכנ' ואונס הוא כמ"ש מהרש"ל עצמו שם ואפ"ה חייב בדיני שמי' אלא ודאי דכה"ג לגמרי פטור בסתימות לשון הש"ס וכל הפוסקים דסתמא קתני פטור ולא הזכירו כלל שחייב בדיני שמים ומה שהשליח אינו רוצה לדון בפני ב"ד זה נראה פשוט כיון שנעשה הדבר לפני ב"ד זה בשעה שראוי לדון אינו יכול לדון לפני ב"ד אחר וכמ"ש התוספ' פ' יש נוחלין דף קי"ג ע"ב ד"ה אורעה וכו' דאותן הדיינים העומדים שם בשעת צוואה עושין דין ולא מצי האי למימר אינו רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד שבעירכם יע"ש וכ"כ שם הרא"ש וכ"פ הטור ח"מ והש"ע סי' רי"ג וא"כ ה"ה בנדון דידן כיון שנעש' הדבר בפני דיינים אלו אינו יכול לומר לדון לפני ב"ד אחר כנ"ל הק"י: שאלה קפא דבר תימא שראיתי בדברי אחרונים והוא מ"ש הטור בח"מ סי' ת"ך ואפי' הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מה' סנהדרין וכתב שם הב"י וז"ל ותמהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של האחרים דאפי'