שבות יעקב חלק א ק

אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על ההכאה שאין בה שוה פרוטה שאע"פ שהוא עבדו כיון שהו' חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפי"ו מה' סנהדרין לא הזכיר לשל אחרים עכ"ל ובאמת גם בפ"ו מה' סנהדרי' מיירו בחובל עבד כנעני של חבירו סתמן כפרושן שהרי כתב שם אבל אם יש בו שוה פרוטה הואיל והוא חייב לשלם וכו' ובעבד שלו פטור לכ"ע מתשלומין כדאית' להדיא במתני' דפ' החובל ועל עיקר הקושיא שתמה הב"י ראיתי שהב"ח והסמ"ע טרחו מאוד ליישב דעת הטור והרמב"ם ולע"ד כולם שגגו ברואה ונתעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ושמירת נפש דין י"ב מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד ך"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת מכה לא יוקם כי כספו הוא עכ"ל הרמב"ם הרי להדיא מבואר מדברי הרמב"ם דבעבדו שלו פטור מתשלומין וממלקות וטעמו דהרמב"ם דהא עיקר דין המלקות במכה חבירו אפי' ילפינן מק"ו כמ"ש הרמב"ם פ"ה מ"ה חובל והטור סי' ת"ך והוא מסוגיא דש"ס דסנהדרין דף פ"ה שנאמר לא יוסף להכותו אם הזהירה התורה להוסיף בהכאת חוטא ק"ו למכה את הצדיק וא"כ הכאת עבד עצמו ליכא ק"ו דאיכא פירכא כי כספו והמקרא צווח לא יוקם כי כספו משמע דלא יוקם כלל אע"ג דנקימה זו חרב מ"מ פשטא דקרא משמע דבכל ענין לא יוקם מדלא כתיב לא יומת ומקור דברי הרמב"ם הוא ממכילתא ומספרי כדאיתא בההמ"מ ומגדול עוז נמצא דדברי הטור והרמב"ם נכונים בלי שום קושיא כלל והצעתי דבר זה לפני כמה גדולי חקרי לב והסכימו לדברי אך בשם הגאון מהר"ר רפאל ממאהאליב זצ"ל מירושלים תוב"ב וכן תלמידי חביבי הרב מהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינות דייטץ השיבו קצת על דברי דמ"ש הרמב"ם שעבדו יש לו רשות להכותו היינו כשמתרשל מעבודתו אבל אם מכה חנם יש לחייבו מלקות והאריכו בזה והשבתי להם דא"א לחלק כה"ג בלשון הרמב"ם דכתב סתמא עבדו יש לו רשות להכותו ואחריו נמשך הטור ואי רצינו לחלק בין שומע לקול רבו או אינו שומע א"כ גם לענין יום או יומים ג"כ צריך לחלק כה"ג וזה דבר שאין לו שחר כלל דהלא כתיב סתמא לא יוקם כי כספו הוא יהיה ענין ההכאה מפני איזה טעם שיהיה והוא פשוט א"כ גם בזה שכתב הרמב"ם אין לחלק כיון שסמך אקר' דלא יוקם ואף דמצד המוסר לכתחלה אין לו להכות עבדו חנם אף דכספו הוא דלא יהא אלא בהמתו דאסור משום צער בעל חיים מ"מ ודאי דאין לו להכותו כלל מלקות בשבילו דהא כתיב לא יוקם ולא חייבו התורה אלא כשהימת או כשהכה א' מראשי איברים דיוצא לחירות משום קנס וזה כוונת רש"י במסכת גיטין דף ך"א ע"ב ע"ש בד"ה לא אפשר למקייצה וכו' וכן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם סוף ה"ל עבדים דין ח' וז"ל מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדות חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק וכו' וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים יע"ש הרי להדיא אף דלקתה מדת הדין שיש לו רשות להכותו מ"מ מצד המוסר אין לעשות כן וכן מסיק להדיא בירושלמי וז"ל אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת הרחמים עכ"ל העולה מכל זה דדברי הטור והרמב"ם נכונים בלי פקפוק וכל האחרוני' שגגו בזה ה"ק יעקב: שאלה קפב אף שאין כאן מקומו מ"מ כדי לסיים בדברי הגדה ודבר טוב כתבתי כאן מה שנשאלתי כשנסעתי על שמח' בני הרב המופלא מהר"ש נר"ו יפרש לי מ"ו האי סוגיא דנדרי' דף נו"ן ע"ב רבי פב ליה הלולא לר' שמעון ברי' כתב על בית גננא עשרי' וארבע אלפין ריבואן דינרי נפקי על בי גננא דין ולא אזמינה לבר קפרא (פרש"י לא אזמניה לבר קפרה לפי שהיה איש בדחן ומתירא שמא יעשה דבר שישחוק) אמ' בר קפרה אם לעוברי רצונו כך לעושו רצונו על אחת כמה וכמה אזמני' (ופרש"י אמר בר קפרה לרבי אם לעוברי רצונו משפיע לו טובה כל כך לעושי רצונו וכו' שהיה מגנהו על שלא זימנהו) ותמה תמה אקרא וכי בשביל שלא אזמניה יגנהו כולי האי לרבי שהיה רבינו הקדוש שזקף עשר אצבעות כדאיתא בפ' הנושא ומ"ש מהרש"א בחידושי אגדות שם לא נייח לי: תשובה הנה בודאי סוגיא זו תמוה מאוד ואוסיף תמיה על תמיהתו מלבד שהוא דבר תמוה מצד המתבייש שהוא רבינו הקדוש אלא גם מצד המבייש הדבר תמוה דהלא גם בר קפרא היה גדול בדורו ועשה משנ' בר קפרא איך יעלה על דעתו להוציא ש"ר על רבי ולקרותו עוברי רצונו אפי' דרך שחוק והיתול קשה הדבר לאמרו ותו כיון שמתחלה לא אזמניה כדי שלא ישחק א"כ אחר שאמר דבר זה למה אזמניה ואדרבא היה לו לכעוס עליו ביותר ואף שרבי היה עניו ביותר וכדאיתא בסוף סוטה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא מ"מ מצינו שהקפיד משום כבוד התורה וכדאיתא במועד קטן דף י"ו ע"א ר"ש ב"ר ובר קפרה הוי יתבי וקגרסי קשיא להו שמעתתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך לרבי אמר בר קפרה לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל אמר לאבוה איקפד אתי בר קפרה לאתחזויי לי' א"ל בר קפרה אינו מכירך מעולם ידע דנקט מילתא בדעתי' נהג נזיפותא בנפשיה ע"כ הרי דאיקפד עליו על דבר קטן כזה וכ"ש שקרא ליה עברו רצונו ואיך אזמניה אדרבא ולא חושש לדבריו כלל וגם אולי ישחק כמו שלא מזמניה תחלה בשביל טעם זה לכן נ"ל להבין דברי חכמים וחידותם ועלהו לא יבול דאיתא בא"ח ס"ס תק"ס אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז וכתב שם הט"ז בס"ק ז' דבנוסח הטור כתב בגלות הזה ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היתה היתר בזמן שב"ה קיים וכולו ובזמן הגלות ערבה כל שמחה אפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא שחוק פיו כנלע"ד נכון עכ"ל הט"ז ונראה דה"ט דרבי שהיה מתירא שישחוק לפי שרבי היה בזמן הגלות אחר החורבן וכפרש"י ג"כ בפ"ק דחולין דף וי"ו ע"ב ד"ה את בית שאן ע"ש ואית' בגמרא סוף מכות ר' גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושוע מהלכין בדרך ושמעו קול המולה והתחילו הם במכין ור' עקיבא משחק וכו' א"ל לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה וא"כ לר"ע מותר לשחוק מטעם זה דאם לרשעים כך לעושי רצונו על א' כמ' וכמה א"כ זה הי' פלפול של ר' ובר קפר' דר' לא אזמניה לבר קפרה כדי שלא ישחק בזמן הגלות א"ל בר קפרא אם לעוברי רצונו כך לעושו רצונו על אחת כמה וכמה כסברת ר' עקיבא א"כ מותר לשחוק עכ"פ בשמחה של מצוה ולשחוק אמרתי מהלל על כן אזמניה ודוק ותמצ' נכון ואמת נ"ל ה"ק יעקב: סליק תשובת ע"פ סדר ארבע טורים בעזרת אל יוצר הרים השופט צדק ודיין מישרים