שבות יעקב חלק א צח

אשר לא קרב זה אל זה ובודאי תקפה עליו משנתו שנעלם ממנו מקור הדין בסי' ש"י דברי הרא"ש והטור והש"ע כי הדין ברור מצד הסברא והמופת מדברי הראשונים כמ"ש וכל דבריו שם ממילא מופרכין כנ"ל ה"ק יעקב: הלכות גניבה וגזילה שאלה קעז נער קטן שלוח ממשתה ושמחה להביא יין לשתות ונתנו לו ממון שיתן והלך הנער ומצא המרתף פתוח ולקח יין הרבה בלא מחיר וגם נשפך הרב' לאבוד ואח"כ נשמע הדבר לבעל היין ותובע לקטן אחר שהגדיל שישלם לו היזקו ודמי יינו אי חייב לשלם או לא: תשובה אף דלכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בטור וש"ע סי' שמ"ט וז"ל קטן שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל וא"כ בנדו' דיד' שאי' היין בעי' היה נראה דהוא פטור בכל ענין אכן אחר העיון היטב יראה כמה גדולי דברי ראשונים שלא לסמוך ולפסוק דין או הוראה מספר הש"ע שהוא כספר החתום וסתום מאוד וכמורה הלכה מתוך משנתו ועיקר דין זה הוא ברמב"ם פ"א מה' גניבה דין ח' וז"ל קטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל עכ"ל הרי להדיא דדוקא היכא שנאבד אינו חייב לשלם משא"כ היכי דעודו בידו ונהנ' מהממון ודאי חייב לשלם וכמבואר בח"מ סי' רל"ה סס"י ט"ו וכן מבוא' שם בסמ"ע וזה ברור וגדול' מזו נ"ל דאפי' מה שאזיל לאבוד אם רצה לצא' ידי שמי' ג"כ חייב לשלם וכדאית' בא"ח סי' שמ"ג והוא מפסקי מהרא"י סימן ס"ב דקטן שעבר עבירה בקטנותו דצריך לעשות תשובה כשיגדיל ובין אדם לחבירו עיקר התשוב' לפייס חבירו ולשלם היזקו אך שאין כופין על זה בדיני אדם ואף שראיתי בתשוב' בית יעקב סי' ג' שרוצ' להשיג על דברי מהרא"י וכתב שם וז"ל דעיקר יסודו על דברי בה"ג (ונ"ל ט"ס וצ"ל הג"ה אשר"י מא"ז בב"ק כי דברי בה"ג כדעת הפוטרים) שפסק דקטן חייב לשלם כשהגדיל מה שהזיק ולאו ראיה היא דאע"ג דלדעת ההג"ה חייב לשלם מ"מ א"צ תשובה על העבירה כמ"ש לעיל בשם התוספ' גבי גר שנתגייר דאע"ג דבידי שמים פטור משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ בידי אדם חייב א"כ מה ראי' מייתי מהרא"י לענין תשובה מדין חיוב תשלומין שהוא בדיני אדם עכ"ל וכל דבריו אין להם שחר דאדרבא בכל מקום מצינו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אבל לא להיפך ומ"ש שם שהוציא כן מדברי התוספ' בסנהדרין דף ע"א ע"ב נראה שלא ירד כאן להבנת התוספ' כלל וז"ל התוספ' שם על הא דאמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור תימא אי הוי מילתא דר' חנינא כתנאי דפליגי בהחולץ מפני מה גרים מעונין מפני שלא קיימו ז' מצות בני נח אלמא מיענשי ור' יוסי פליג התם ואמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיענשי כלל ועוד קשה דסוגיא דהכא דלא כחד דאמרינן עשה כן בישראל חייב ואי כר' יוס' כקטן שנולד דמי ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים עכ"ל כוונת התוספות לתרץ דהסוגיא דסנהדרין אתיא כמ"ד דפליג אר' יוסי דלא הוי כקטן שנולד דמי לענין זה אלא דלכך גרים מעונין ויסורים באים עליהם לפי שלא קיימו מצות בני נח לדונו בדיני שמים והא דאמרינן בהכה את חבירו או בא על אשת חבירו פטור היינו מדיני אדם אבל ודאי לר' יוסי כיון דפטור מדיני שמים מכ"ש בדיני אדם אפי' עשה כן בישראל ודלא כמו שהבין שם בתשובה כוונת התוספות להיפך גם מהרש"א שם נראה ששגג קצת בזה גם בתשובת חות יאיר סי' ע"ט לא ירד היטב לכוונת התוספות בזה ע"ש ואע"ג דלענין כמה דברים קי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ לענין דין זה קי"ל כר' חנינא וכ"פ הרמב"ם בפ' יו"ד מהלכ' מלכים וכבר חילקו התוספות כה"ג ביבמות פרק הבע"י דף ס"ב ע"א ד"ה ר' יוחנן דלפעמים אמרי' כקטן שנולד דמי ולפעמים לא אמרי' הכי יע"ש ובזה נסתלקו כמה תמיהות שתמה גם בבית יעקב בדברי הראשונים וכמה חילוקי דינים שהעלה שם גם מה שעולה על דעתו שם לתרץ קושית התוס' בדרך אחר דהא דעשה כן בישראל חייב אף רבי יוסי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי היינו מ"מ כיון דערוה לכל מסור ואי לא עביד דינ' לעכו"ם שבא על אשת ישראל אחר שנתגייר אתי למשרי נמי בישראל גמור וכה"ג איתא בש"ס דיבמות דף ך"ב ע"ש דבריו באורך מה שמפלפל עכ"ז בדברי הראשוני' ואחרונים וכל דבריו אינם מובנים לי ואיך עולה על הדעת וכי בשביל גזירה דרבנן כזו נוציא זו למיתה דעד כאן לא אמרו כן בש"ס דיבמות אלא דלא ישא ערוה בשביל גזירה זו אבל לדונו למיתה ודאי דלא עבדינן בשביל גזירה כי האי לכן אין לנו אלא דברי תוספת בזה דאע"ג דפטור מדיני אדם חייב בדיני שמים ומעתה ג"כ נסתלק הקושיא שמקשה על הש"ע בא"ח סי' שמ"ג בהג"ה שכתב טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ובח"מ סי' שמ"ט כתב דקטן פטור ובאמת לק"מ דאע"ג דבדיני אדם פטור כדעת רוב הפוסקים דלא כהג"ה אשר"י בשם א"ז מ"מ פסק דחייב לצאת ידי שמים אך נראה דאף לצאת ידי שמים אין מן הצורך לשלם הכל כמ"ש מהראי"ה עצמו שם בתשובה וז"ל טוב שתקבל איזה כפרה ואני איננו רגיל כל כך להעריך כפרה ותשובה במשקל עכ"ל וכן משמעות לשון רמ"א בא"ח שכתב שיקבל איזה דבר לתשובה על כן המוחל לא יהיה אכזרי ויפוייס במה דיפייס משום תקנה השבים כאלו שרוצים לצאת ידי שמים ובספר חסידים סי' תרצ"ב משמע שחייב לשלם הכל כשהגדיל ואולי ממדות חסידות קאמר או שהיה ממון הגניבה תחת ידו כל זה נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קעח שנים שעשו גניבה ביחד וחלקו הגניבה ואחד מהם ברח אי יכול הנגנב לתבוע הכל מהשני או לא: תשובה הנה לכאורה נראה לדמות דין זה למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"א סי' ז' והובא קצת בטח"מ סי' שמ"ה וז"ל שם ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאן מרשותו ושמעון משיב אמת כי הוצאתים אלא כך היה הענין שבקשני קרובתי כלתך להוציאם החוצה כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי הם או שלך או שלה וגם לא לקחתי והגבתי ממקומם אלא היא הגביאם ונתנם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה נ"ל ששמעון חייב להחזיר לראובן הספרים כי כל המונח בביתו הוא בחזקת שהוא שלו וגם ניכר פה שכיוון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטען שהיא הגביאם ונתנם לו מ"מ הרי טען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם ותנן בב"ק הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו וכו' אי בלאו איהו לא הוי אזיל פשיטא ובנדון זה בלאו איהו לא היתה יכולה להוציאן משם הלכך יגבם ממי שריצה מכלתו שהודית שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון הואיל דבלאו איהו לא היתה יכולה להוציאן עכ"ל הרי להדיא דוקא היכא דעשה הוא עיקר הגניבה דבלאו איהו לא היתה יכולה להוציאן חייב הוא לשלם כולו משא"כ היכי דיכול לגנוב אחד בלא חבירו או ששניהם שווים בעשייתו אינו חייב לשלם בשביל חלק חבירו וכן מבואר בהג"ה ש"ע ס"ס שמ"ח השליח חייב לשל' שהוא עיקר הגנב כו' אבל אם שניהם שווים אינו חייב לשלם חלק חבירו וכה"ג מבואר בח"מ סי' ת"י סעיף ל"ז שנים שהזיקו ואחד ברח או שאין לו במה לשלם אין חבירו פורע בשבילו ע"ש בש"כ שכן הסכמת האחרונים להלכה ע"ש וכן מצאתי ראיתי בתשובת חות יאיר סי' רי"ב שכתב כן בפשיטות אכן אחר העיון היטב נ"ל פשוט להיפך דיכול לגבות הכל ויש ללמוד דין זה מהא דאית' מח"מ סי' ע"ז בשנים שלוו כא' או שהפקידו כא' או שלקחו מקח כא' שניהם ערבים זה לזה והוא מירושלמי והסכמת גדולי ראשונים ואחרונים ויש ללמוד בזה דה"ה בשני' שגנבו יחד דודאי כיון שהם שותפים בגניבתם בודאי נעשו ערבים זה לזה מכח כ"ש משנים שלוו ותו דהא עיקר דין זה שנעשו ערבים זה לזה בשנים שלוו או הפקידו הוא נובע מהירושלמי דפ' שבועת הפקדון וכן הובא שם בהרא"ש בפ' זה ושם בירושלמי עיקר מטרין משום דכתיב וכחש בעמיתו פרט למכחש אחד מן השותפי' וגבי וכחש בעמיתו כתיב בפקדון או בתשומת יד או בגזל או בעשק וגו' ש"מ דגם בשנים שגנבו או גזלו דהוי ערבים ושותפי' זה לזה (ומזה הטעם נסתר ג"כ דברי רמ"א בתשובה סי' ך"ז והוא נגד משמעו' רוב הפוסקי' כמו שהשיב עליו ג"כ הש"כ ר"ס ע"ז ולפי טעם זה שכתבתי דברי הפוסקים מוכרחים) ומדברי הרא"ש בתשובה ורמ"א בהג"ה סי' שמ"ח אין סתירה כלל דהתם ששמעון לא היה רוצה לגנוב להנאת עצמו כלום רק לסייע לקרובתו וכן מ"ש רמ"א להג"ה בהא ששלח שליח ששליח לאו להנאת עצמו לקח לכן אי לאו מטעמא שהוא עיקר הגנב לא היה יכול להשתלם ממנו כלל וכן בשנים שהזיקו שלא עשו משום הנאת עצמן לא הוי ערבים זה לזה אבל ודאי אלו שגנבו בשותפות בהנאת עצמן והתעסקו בשותפות לגנוב ודאי נעשו אחראין וערבאין זה לזה כל זה נ"ל פשוט ודלא כתשובת חות יאיר ה"ק יעקב: הלכות נזקים וחובל בחבירו שאלה קעט ראובן שתבע לשמעון שהכה אותו ופצע בו והביא עדים שהעידו שראו שהכה אותו ושמעון משיב שלכך הכה אותו לפי שראובן קרא אותו גנב ומחמת חימום לבבו הכה אותו כי יש בוטה כמדקרת חרב וראובן משיב אמת שקראתי אותו גנב ורוצ' להראות עדים שגנב יורינו מ"ו הדין ברור אם יש לחייב ראובן מה שהכה את שמעון או לא ואם נחייבו יבאר כיצד שמין הה' דברי' כי ראיתי חלוק דעות הפוסקים בזה יורינו איזה דרך נלך: תשובה הדין זה צריך לחקור בכמה דרכים אופנים אופן בתוך האופן ואשיב על ראשון ראשון מה שכתבת והביא עדים שהעידו הנה לכאורה נראה שאי' גובין עדות בז"ה לחבלות כמ"ש הרא"ש ספ"ק דב"ק וז"ל יראה לי שאם בא הניזק לפני ב"ד ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס ממונו היום או למחר שלא יוציאני מידי שאין ב"ד נזקקי' לקבל עדותו כיון דאין אנו דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקי' לקבל עדותו לזכותו כדאמרי דאי' מועד בבבל דאין ב"ד נזקקי' לקבל העדאה אע"פ שאין בו עתה הוצאת ממו' עכ"ל וכ"כ הטור סי' א' בלי חולק אכן לאחר העיון אין ראיה מדברי הרא"ש והטור כלל שהם אזלי לשטתייהו שחולקין על הראב"ד והרי"ף וס"ל דאין לנדות לחובל עד שיפייס הנחבל אבל לפי מה דקי"ל כמנהג ותקנת הגאונים לפייס הנחבל ולקנסו וכפי' הנראה להם וכ"כ בש"ע סי' א' סעי' ב' ודאי לא מנדינין בלתי עדות וראיה לדבריו כי בודאי אין לדחוק ולומר דמיירו דוקא במודה מפי עצמו או שהב"ד בעצמו ראו ובר מן כל די' לדעת הרמב"ם וכמו שפסק הב"י בש"ע סי' א' דדנין שבת וריפוי ודאי שצריך לגבות העדות ובאמת בטעם הרמב"ם דגובין שבת וריפוי כבר האריכו כמבואר בלחם משנה ובני שמואל וגידולי תרומה דף שמ"א שהשיגו על הב"י ובספרי ישועות יעקב כתבתי דנ"ל דעיקר הטעם דהרמב"ם דאע"ג דנזקי אדם באד' אין דנין בז"ה מ"מ שבת וריפוי דבא לאח' מכאן ע"י גרמתו דהוי דיני דגרמי וכיון שדיני דגרמי דנין בזמן הזה גם זו בכלל ודני' וכיון שדני' עליו ע"כ המנהג פשוט לגבו' העדו' ובגוף הנדון ששמעו' טוען שלכך הכה אותו לפי שראובן קרא אותו גנב ומחמת חימו' לבבו וכו' הנה גדול' מזו מצינו שדברי הרא"ש פ' המניח ופסק כן בש"ע סי' תך"א סעיף י"ג דאפי' מי שהתחיל להכות חבירו וחוזר המוכ' אחר שהציל את עצמו והכה לראשון מכת פצע מחייב השני במותר נזק שלם כל שלא עשה כדי להציל את עצמו ולא פטרינן מטעם דכי יחם לבבו ועיין בתשובת מהר"מ סי' ך"ח שכתב טעם הרא"ש דמחייב על כל פנים משום שוגג ואפי' על הבושה מחייבו הרא"ש דהוי כמו נפל מן הגג ונתהפך ונפל על האדם אכן מדברי מהרש"ל פ' המניח סי' ך"ו משמע דעכ"פ מהבושת פטור (ועיין עוד שם הרבה חילוקי דינים בזה) ובלא"ה דברי מהרי"ו עצמו תמוהים שהוא