שבות יעקב חלק א צז

בנך ובן בנך וקאי אף לכל הדורות הבאין אח"כ אי משום הא לא תברא דהתם לא ליוצאי מצרים לבד קאמר רק לכל הדורות הבאים שכל אחד יספר כן לבנו ולבן בנו ובר מן כל דין אף אם נאמר דבלשון תורה אף בן בן בנו בכלל בני בניו מ"מ בצוואה וכה"ג דאזלינן בתר לשון בני אדם אין בכלל אלא מה שבפרט בן בנו ותו לא וגדולה מזו דאפי' בני בנים שהם לענין כמה דברים כבנים אפ"ה לענין לשון בני אדם אינם נכללים בכלל בנים וכדאיתא בב"ב פ' מי שמת דף קמ"ג ע"ב ובי"ד סי' רי"ז ובח"מ סי' רנ"ז וכ"ש בזה שצוה ליתן לנכדיו בני בניו דאין בן בן הבן בכלל כנ"ל ה"ק יעקב: הלכות שכירות ופועלים שאלה קעד בעל הבית אחד ששכר שפחה עבריה לשמשו ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית אם הבעל הבית יוכל לחזור בו או לא כיון שהיה יכול' לשכור במקום אחר ויש עליו תערומת או לא: תשובה הנה בודאי לא נעלם מאתו מה דאית' בח"מ סי' של"ג דאם הבעל הבית חוזר בו אין לו עליו אלא תערומת ובשהיו יכולין להשכיר במקום אחר הרי זה כדבר האבד ונותן להם שכרם כפועל בטל אכן בנדו' שלפנינו דאיכא מום וחסרון גדול כזה כי אי אפשר להשתמר ממנה כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וגדולה מזו מצינו בש"ס דב"ק פ"ג דף ך"ח ע"א בעבד עברי מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה דפטור וקאמר בש"ס הכא במאי עסקינן בעבדא דגנבא ופרש"י דאיכא פסידא ובשביל כן יכול לחזור בו והא דאיתא בש"ס דסמפון בעבדים ליכא והכי קי"ל כמבואר בטח"מ סי' רל"ב סעי' י"וד וז"ל אבל אם נמצא גנב או חוטף וכו' וכיוצא בדברים אלו אינו יכול לחזור שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל רעות אא"כ פירש כל זה היינו בעבדים כנענים משא"כ בעבד או שפחה ישראל שכל ישראל בחזקת כשרות והוא פשוט וברור להמעיין בש"ס ופוסקים דלא כדמשמע בתשובת חות יאיר סי' רי"א דאף בעבד ישראל אמרינן אין סמפון בעבדים ולא דק ואף אם רצינו לדחוק בדבריו אף שלשונו שם אינו סובל כלל פי' זה ולומר דכוונתו ג"כ בעבד ושפחה כנענים מ"מ מתוך שאר דברים שבתשובה זו מוכח שכתב דבריו שלא בהשגחה כד ניים ושכיב שמשמע מדבריו שם דזונה הוי מום גבי שפחה כנענית ובזה בודאי לא דק דמבואר בש"ס ופוסקים דסמפון לגמרי בעבדים ליכא ותנינן להדיא מרב' שפחות מרבה זימה וכמה משניות הגיורת והשבויה והשפחה שנשתחררה פחותה מבת שלש דיותר מכאן היא בחזקת זונה וצריכה להמתין ג' חדשים ואסורה לכהן כן הוא פשוט בש"ס והסכמת כל הפוסקים וכמבואר בא"ה סי' וי"ו משום שהיא בחזקת זונה ועל כל פנים בישראל ודאי דהוי מום גמור אי איכא עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קעה ראובן תבע לשמעון שהשכיר לו בית באייר בעד עשרים זהובים לשנה זו ורוצה שיצא מן הבית בחדש תשרי שכבר כלתה שנתו ושמעון משיב לו ששכירתו וכוונתו היה על שנה שלימה שהוא י"ב חדש מיום ליום והדמים ראיה על זה שאין דרך ליתן בשביל חצי שנה עשרים זהו' אם לא שדעתו הי' על שנה שלימה: תשובה דין זה גמרא ערוכה היא בפ"ק דראש השנה דף ז' ע"ב ת"ר המשכיר בית לחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע יום א' בניסן עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה שאני הכא דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין ואימא תשרי סתם כי אגר אינש ניחא לכולהו ימות הגשמים אגר ותנא קמא דברייתא ותנא דידן בניסן נמי משכח שכיחי קיטרי והנה לכאורה נראה מסוגיא זו דהלכתא כתנא דידן ותנא קמא דברייתא וכן מבואר מדברי הרשב"א הובא בטור וב"י סי' שי"ב דתשרי הוי ר"ה לשכירות בתים וכן משמעות הרי"ף והרא"ש ושאר גדולי פוסקים וכ"כ להדיא השפתי כהן בח"מ סי' שי"ב ס"ק י"ג ואף דלכאורה יש לפקפק ולומר הא דקאמר בש"ס דלתנא קמא ותנא דידן בניס' נמי משנה שכיח קטרי לכן לא הוי ראש השנה שלו ניסן אבל לעולם תשרי ג"כ לא הוי ר"ה מטעם סתם כי אגר אינש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר וכסתמא דמתני' פ' השואל המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציא מן החג ועד הפסח מה"ט ותדע שכן הוא דאל"כ אכתי תקשה לתנא דמתני' ות"ק דברייתא אמאי לא קחשיב תשרי ראש השנה לשכירות כמו דקשה על ניסן אלא צ"ל דלדידהו ליכא ר"ה כלל ומונין י"ב מיום ליום אכן נראה לאחר העיו' דדברי הראשונים אמת להלכ' דאף אי נימא דליכא ראש השנה כלל לשכירות בתים מ"מ מן הסתם אם אמר שנה זו במקח וממכר ושכירות וכה"ג מה שבין אדם לחבירו הולכי' אחר לשו' בני אדם ותשרי הוא ר"ה לפי לשון בני אדם וכדאיתא להדיא שם בדף י"ב בהמודר הנאה דאם אמר לשנה זו כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ומקשה הש"ס ואימא בניסן בנדרים הלך אחר לשו' בני אדם ע"כ ואל תשיבני מפני מה לא תנא התנא דיד' תשרי ר"ה לשכירות אי משום הא לא אריא דבהפסקה לא קמיירו כמו דלא חשיב לעבורין כמו שמתרץ הש"ס שם דף וי"ו ע"א וכ"כ שם התוספת דמה"ט לא תני נדרים וכ"כ התוספ' בדף י"ב ע"א והא דלא משני הש"ס הכי גבי שכירות בתים דבהפסקה לא קמיירו ואמאי הוצרך לשנות משום דבניסן משכח שכיח קטרי יש לומר משום דהש"ס רוצה לתרץ אף לת"ק דברייתא דקחשיב לעבורין וכן לתנא דתני נדרים אמאי לא קחשיב לשכירות בתים להכי הוצרך לתרץ דבניסן נמי משכח שכיח קטרי משא"כ לתנא דמתני' בלא"ה לק"מ דבהפסקה ) לא קמיירו ולעולם ר"ה שלו תשרי דלכלהו ימות הגשמים אגר וכסתמא דמתניתי' דפ' השואל וגם אזלינן בתר לשון בני אדם כמו דקי"ל לענין נדרים וכמבואר בי"ד סימ' ר"ך ובזה אתי שפיר שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין דשכירות בתים דממילא נלמד מדין נדרי' דהולכין אחר לשון בני אדם ועל דבר מה שטען שמעו' שהדמי' ראי' לדבריו שאין דרך ליתן כל כך בשביל חצי השנה אין בדבריו ממש כלל כי כבר נשמרו התוספת בר"ה מזה בדף ז' ד"ה עלתה לו שנה ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי המעות מתנה או פקדון עכ"ל ואע"פ שבענין המעות לא הכריע התוספ' אי צריך להחזיר או לא גם בדברי הטור ושאר פוסקים והאחרונים בסי' שי"ב אינו מבורר דין זה מ"מ יש ללמוד דין זה ממה דאית' בפוסקים ובטח"מ סי' ר"ך ובש"ע שם סעי' ח' במכר את הצמד לא מכר את הבקר דבכל אלו הדברים אין הדמים ראיה שאם טעה בכדי שהדעת טועה יש לו אונאה או ביטול מקח כדין כל מוכר או לוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא נתבטל המקח שזה מתנה נתן לו הרי מסקנת הפוסקים להלכה דלשם מתנה נתן לו וא"צ להחזיר המעות דלא חיישינן לפקדון (ודין זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בקידושין דף מ"ו ע"ב בהמקדש את אחותו והלכתא כוותיה דשמואל בדינא דמעות מתנה הוי כמבואר בא"ה סי' נו"ן) ובנדון דידן אין לחלק דאפי' טעה בפחות מכדי שהדעת טועה לא הוי די' אונאה לקרקעות אפי' לשכירות קרקע כמבואר בח"מ סי' רך"ז סעי' ך"ט ול"ב נמצא דגם הדמים אין ראיה ואם יאמר האומר דהרי להדיא מבואר בסי' שי"ב בב"י והובא בהג"ה ש"ע סעי' א' לפסק הלכה והוא הסכמת הב"ח וסמ"ע לפסק הלכה דאם לא קצב לו זמן אפ"ה מסתמא שכרו נגד מעותיו הרי להדיא דלענין שכירות אמרינן דהדמי' ראי' אי משום הא לא תברא חדא דאף אי נימא דהני תרי דינים סתרי הדדי ביותר היה לנו לתפוס דין זה שמבואר להדיא בש"ס ותוספת וכל הפוסקים דאין הדמים ראיה ולדחות דברי הב"י והגהות רמ"א בש"ע כאשר באמת כתב הש"כ שם בס"ק ד' ועוד דאחר העיון נראה פשוט דאין כאן סתירה כלל ולתפוס דברי שניהם להלכה ודלא כהש"כ שם שבקש לדחות דין זה והשיג על הסמ"ע דודאי היכי שנתן לו שכירות ולא קצב לו זמן הוא נגד הסברא דלא שדי אינש זוזי בכדי איך לא יפרש השוכר או המשכיר איזה זמן קצוב אלא ודאי סמכו אשכירות כנגד מעותיו משא"כ היכי ששכר לזמן שאמר לשנה זו רק שאנו מסתפקין איך היה כוונתם וכן במכר את הצמד אף דאיכא דקרי לצמד בקר ולבקר צמד מ"מ אין הדמים ראיה ואמרינן ששכר או מכר לו הפחות והדמים מתנה ובחנם השיג בזה הש"כ על הסמ"ע וזכינו לנדון דידן שצריך לילך שמעון מהבית אם לא שיש מנהג בענין שכירות הבית כמבואר בש"ע סי' שי"ב סעי' י"ד יע"ש: שאלה קעו אחד ששכר סוס ממי שדרכו להשכיר בעד כל יום זהו' ריינש ושכרו לרכוב בו מהלך שני ימים ושכרו ליתן לו שכירות על עשרה ימים כי אולי יתעכב שם ונתעכב שם באונס גדול שנפל למשכב שם כמו עשרים יום אי צריך לשלם שכרו של כל יום יום משלם או לא: תשובה דין זה לכאורה מתבאר להדיא בטור ח"מ ס"ס ש"י ובש"ע שם והוא מתשובת הרא"ש וז"ל ראובן השכיר בהמתו לשני ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביום השני גדל הנהר עד שהוצרך לעכב יום אחד אם שכרה לימים פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום ואם שכרה למקום פלונית ולחזור או ששכרה לשני ימים והזכיר המקום שרוצה לילך שם וידוע שהוא מהלך שני ימים ועכבו נהר אם לא היה רגיל להתגדל פסידא דבעל הבהמה ואם היה רגיל להתגדל והשוכר מכיר הענין הכה ולא המשכיר פסידא דשוכר ואם שניהם ידעו פסידא דבעל הבהמה ומזונת הבהמה והשכירות דין אחד להם ע"כ והנה לכאור' נראה לדמות דין זה לבבא אמצעית שאם שכרה למקום פלוני' וכו' אם לא הי' ראוי להתגדל פסיד' לבעל הבהמה א"כ גם בנדון דידן הוי אונס' דלא שכיח ופסיד' דבעל הבהמ' איבר' כד מעיי' שפיר יראה דדין זה דמי ממש לבבא דרישא אע"ג דשכרו לרכוב בו מקום מהלך שני ימים מ"מ כיון ששכרו על עשרה ימים כי אולי יתעכב שם יותר ודאי דהוי כשכרו לימים וכל מה שנתעכב שם צריך ליתן לו ותו דלא דמי כלל לנדון דהרא"ש דהתם גדל עד שהוצרך להתעכב הוא והסוס משא"כ כאן אם הוא נתעכב הלא היה יכול לשלוח סוסו ע"י איש אחר נאמן דאזלי מהכא להתם והוא עיכב הסוס משום טובתו לחזור עמו לביתו ודאי דצריך לשלם ומ"מ אינו נותן לו שכר רק כפועל בטל וכמ"ש הסמ"ע בסי' ש"י ס"ק י"א וכן נראה מסקנת הב"ח והיכא דתפס המשכיר משל שוכר נראה דאפי' בבבא תניינא ממש פסידא דהשוכר דהא מקור הדין נובע מהא דאיתא בפ' האומנים דף ע"ז אמר רבא האי מאן דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומיה אי לא עביד דפסוק פסידא דפועלים וכתב הרא"ש וז"ל ואי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים דכל אונסא דלא מבעי ליה לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעל הבית אי נמי תרווייהו אבעי לאסוקי דעתייהו דהמוצי' מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה עכ"ל הרא"ש וכן מבואר בב"י סי' ש"י וסי' של"ד ובב"ח וסמ"ע שם וכיון דלהכי פסידא דבעל הבהמה משום דהוא המוציא ממילא היכי שהוא מוחזק פסידא דשוכר ואל תשיבני ממ"ש הרא"ש והטור והש"ע דמזונות הבהמה כדין השכירות דהיינו שצריך המשכיר לשלם להשוכר דמי המזונות שנתן להבהמה וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ג הרי דאף להוציא מבעל הבהמה אמרינן דהוא פסידא דידיה אי משום הא לא תברא דהתם ג"כ השוכר מוחזק בשכירתו ומנכה לו דמי מזונות וגם תפיס הבהמה כל זה נ"ל פשוט וברור אכן ראיתי בתשובת חות יאיר סי' קנ"א שנשאלה לפניו שאלה כזו והמשכיר היה תפש משל השוכר ואפ"ה פסק שהוא פסידא דמשכיר ודימה דין זה בדמיונות רחוקי'