שבות יעקב חלק א צו

ואינו רוצה להביא חולין לעזר' יע"ש הנה בודאי לא נעלם ממני שיש מקום עיון בזה על התוספת דהרי בר"פ קמא דמכות דף ב' ע"א ד"ה מעידין אנו וכו' מקשים התוספת והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכלת חלב ולפמ"ש תוספת בכריתות ובפ"ק דמציאה אין מקום לקושיא זו לכאורה כיון דאין אדם משים עצמו רשע ול"ד לאכלתי חלב שהוא עושה תשובה כמ"ש התוספת וכבר הרגיש בקושיא זו מהרש"א ריש פ"ק דמכות והניח בקושיא ובימי חורפי ישבתי קושיא זו דהתוספת אזלי לשטתייהו דכתבו שם בדף ז' ע"ב בשגגה פרט למזיד מזיד בר קטלה הוא אלא פרט לאומר מותר ופרש"י וזה מזיד שלו וכתבו שם בתוספת ד"ה אלא פרט לאומר מותר וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם בשגגה ולא ממעטינן אומר מותר וי"ל דשאני הכא דכתיב בשגגה יתירה למעוטי אומר מותר וא"כ לק"מ דשפיר כתבו התוס' ריש מכו' דיכול לומר מזיד הייתי דהיינו אומר מותר דמקרי מזיד להיות פטור מגלות ולא קא משוי נפשיה רשע ופושע כיון שאומר מותר הוא משא"כ לענין חלב דלא מקרי מזיד באומר מותר וצ"ל דמיירו במזיד גמור ומשוי נפשו רשיעא לכן צ"ל דאינו נאמן אלא מטעם שרוצה לעשות תשובה והוא ברור וכן הובא בשמי וזכרי בספר עלה דיונה ריש מכות אלא שלבסוף כתב וקצת קשה על פירושו יע"ש ובאמת לק"מ ולא דק כלל דהא חייבי גלות נלמד מגזירה שוה דחייבי מיתות רוצח רוצח ואין לחייבו אלא בדבר ברור בודאי משא"כ היכי דיכול לפטור עצמו בשום טענה ודו"ק ונחזור לענייננו דעכ"פ בנדון שלפנינו אין לספוקי כלל דיכול אדם לחייב עצמו בממונו אף במקום שמשים עצמו רשע וכ"ש במקום שעושה כן משום תשובה ואין מקום לשאלתך שוב מצאתי בתשובה חות יאיר סי' רל"א שכת' על כיוצא בנדון כזה באח' שצוה קודם מותו וז"ל ואע"פ שטענו על כל דברי ומעשה אביהם בתשובתו כי אין אדם משום עצמו רשע ויצא הדין דאחר ששב בתשובה לא נקרא משים עצמו רשע ודבר זה צ"ע מאוד עכ"ל ובודאי מהירת הקולמס פלטתו כל זה ואין מקום עיון בזה וא"צ לפנים כלל דודאי אדם יכול לחייב עצמו וליתן נכסיו למי שירצה אף אם משום עצמו רשע ומצוה לקיים דברי המת בנכסיו כנ"ל פשוט ה"ק יעקב: שאלה קעא אחד שצוה מחמת מיתה שכל בגדיו ומלבושיו יתנו לפלוני קרובו ונמצא בתוך העזבון איזה אמות בגד צמר גמלים שקורין קעמל האר בנ"א וידוע שלקח אותו לעשות ממנו בגדיו ועתה היורשים אינם רוצים ליתן דבר זו להקרוב כיון שעדיין לא נעשה הבגד ממנו ילמדינו אמ"ו הדין עם מי: תשובה לפום ריהטא דעיונא נראה דהדין עם היורשים דכל שלא נעשה הבגד ממנו לא נקרא שם בעליו עליו ולא נקרא כלל בגדיו ומלבושיו ואפשר דאפי' כבר נעשה ממנו הבגד כל שלא לבשו פעם אחת בחייו לא נכלל בכלל מלבושיו דהא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא לענין כיס של תפילין אזמניה ולא צר ביה והאורג בגד למת וכו' וכיון דאפי' לענין איסור הזמנה לאו מילתא היא וכדאי' בש"ס פ' נגמר הדין דף מ"ז ומ"ח והכי קי"ל להלכה כמבואר בא"ח סי' מ"ב ובי"ד סי' שמ"ט וכ"ש לענין ממונא (וכה"ג מצאתי ראיתי קצת ראיה מתשובת הריב"ש סי' קך"ט ודברי ריבות סי' ת"ט ע"ש) דהזמנה לאו מילתא אך אם כבר נעשו הבגדים לשמו כמדותו אפשר לדחות ראי' זו דכל כה"ג אזלינן בתר כוונת הלשון ובלשון בני אדם מקרי בגדיו אף שלא לבשם כלל כיון שכבר עשו ממנו הבגדים כפי מדתו וכל העומד ללבוש כלבוש דמי וכמבואר בש"ס דב"ב דף נו"ן ובטח"מ סי' רמ"ח באמר נכסי לפלוני וכן בגדי כל מה שמקרי נכסי ובגד בכלל ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ד' ואע"ג דלענין איסורא הזמנה לאו מילתא מ"מ בנדון דידן אזלינן אחר כוונת הלשון איברא מ"מ גם זה לא ברירא לי כל כך אם היורשים מוחזקי' אי יכולין להוציא מהם כיון שלא לבשם כלל אפשר דלא נכלל בכלל בגדיו ומלבושיו כי עדיין לא נקרא שם בעליו עליו (וסמך לדבר ולבש בגדיו שאינם נקראים בגדים עד שלבשם) וצ"ע ועין בתשובת שער אפרים סי' א' דמסיק להלכה דלא אמרינן כל העומד וכו' ע"ש אבל היכא דלא נעשה ממנו הבגד כלל רק שלקחו לעשות ממנו ועדיין לא עשה נ"ל פשוט באין ספק דאינה בכלל בלשון בני אדם בגדיו ומלבושיו כיון שעדיין אינו עומד ללבוש כלל והוא נחזקת היורשים כמו שאר כל מטלטליו איברא ראיתי בתשובת צמח צדק שאלה ג' שפסק באשה שיש לה שטר כתובה וכתב בה שתקח כל מלבושיה השייכים לגופה יותר על כתובתה ועתה שמת בעלה נמצא בעזבונו עשרה אמות מן משי שקנה מתחלה לעשות לאשתו מלבוש ועדיין לא נעש' ופסק דזכת' האש' ומביא ראי' מהא דאית' בפ' הגוזל קמ' דף ק"ב דא' המקדיש נכסיו וא' המעריך את עצמו אין לו בכסו' אשתו ולא בכסו' בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלין חדשי' שלקחן לשמן וכן הדין בבעל חוב כמבואר בח"מ סי' ל"ז ומסיק וז"ל וכיון דהקדש ובעל חוב אין נוטלים מזה שקנה לשם אשתו משום שמיד שקנה לשמה קנתה האשה דהבעל קנה מיד המוכר והוא הקנה לאשתו ה"ה נמי אם מת הבעל נוטלת את זה כמו שאר מלבושים שכברו נעשו לשמה דלא תליא מידי שתהא עשייה לשמה אלא כשקנה לשמה דיו כיון שכתב לה בכתובתה שתטול כל מלבושיה נוטלת אלו עשרה אמות אע"ג דלא נעשה עדיין המלבוש כיון שקנה לשמה עכ"ל ע"ש דבריו יותר באורך וא"כ משם יש ללמוד ג"כ לנדון דידן ולע"ד מעיקרא דדינא פירכא כי אין הנדון דומה לראיה דודאי התם הטעם משום דכיון דקנה לשמה הקנה אותו מיד לאשתו אף שלא נעשה עדיין לכן אין ההקדש או הבע"ח יכולים להפקיע זכותה משא"כ היכא דמת הבעל כבר מסיק הש"ס בסוף פ' נערה שנפתתה דף נ"ד ע"ש דאלמנה שמין בגדיה שעליה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנ' לה והכי קי"ל כמבואר בא"ה סי' צ"ט וא"כ אין לאשה זו שום זכות במלבושים רק מכח לשון התנאי כתובה שכתב בה שתקח כל מלבושיה השייכים לגופה א"כ הולכים אחר לשון בני אדם (וכן הדין בכל לישנא דשטרי עיי' בריב"ש סי' ר"ו ובח"מ סי' מ"ב ובסמ"ע ס"ק ך"ח) דעכ"פ לא נקרא מלבושיה אא"כ שכבר נעשו והוא מוכן ללבוש אבל לא מה שלקח לשמה היינו אדעתה למיקם קמיה ולא למשקל ולמיפק דאדעתא דהכי לא קנו ואינו נכלל כלל בלשון מלבושיה וה"ה בנדון דידן הולכין אחר לשון המצוה כנ"ל פשוט ה"ק יעקב: שאלה קעב על אודו' ירושת בן הבכור אי נוטל פי שנים בשטרי עסקות או נימא דהוי בכלל שאר מלוה שאינו נוטל בראוי כבמוחזק: תשובה לא ידעתי מאי קא מסתפקא לך דהא לפי מה דקי"ל האי עסקא פלגא מלוה פלגא פקדון בהאי פלגא דהוי פקדון פשיטא דבכור נוטל פי שנים כמו כל פקדון דעלמא אלא אפי' בהאי פלגא דהוי מלוה ג"כ נראה דנוטל פי שנים וראיה ברורה לזה מהא דאיתא בש"ס פרק המקבל דף ק"ד ע"ב אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה פלגא פקדון אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו רבא אמר להכי קרי ליה עסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו ופרש"י וז"ל ולהכי קרו להו עיסקא שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תנתן להוציאה ואם מת לוה יגבו ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכותו עליה כמקרקעי דטעמא דלא קא משתעבדא מטלטלי דיתמי לב"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלא למגבי מינייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו עכ"ל הרי להדיא מפרשי' לפי דברי רבא דהלכתא כוותיה וכן פסקו כל הפוסקים כמבואר בטי"ד סי' קע"ז וגדולה מזו כתב הרא"ש ונ"י בשם רב האי דכל היכא דאיתא להאי עסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה והמרדכי כתב דאפי' מיתומים קטנים נמי שקיל הרי דכל עסקא הוי כדבר מוחזק ועומד כמו קרקע לפרש"י וגבי אפי' מיתמי דהא ב"ח אינו גובה מטלטלין דיתמי אע"ג שגובה במלוה דהוי ראוי לענין בכור כמבואר בח"מ סי' ק"ד וק"ז ועיין בא"ה סי' ק' אם כן מכ"ש דעסקא דהוי כקרקע ומוחזק לענין ירושת בכורה אכן בתשובת חוט השני סי' א' פסק בפשיטות דאין הבכור נוטל פי שנים בעסקא וכתב וז"ל וראיה לזה מהא דאיתא בפ' יש נוחלין דף קך"ה דפריך אביי לרבא מ"ש מעות דלאו הני מעות שבק אבוהן קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהן וכן הקשה לר"נ ואסיקנא דרבא ורב נחמן טעמא דבני מערבא קאמר וליה לא ס"ל והלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה היינו משום טעמא דלאו הני מעות שבק אבוהן ולאו האי קרקע שבק אביהן והך טעמא שייך נמי בענין השטרות של עיסקא עכ"ל ובודאי נעלם ממנו מקור סוגיא זו שהבאתי מפ' המקבל אף שזוכר שם תחלת הסוגיא מ"מ הרי להדיא מבואר שם מסוגיא דש"ס ופרש"י והסכמת הפוסקים דסמיכת בעליה עליה שלא תינתן להוציא כמקרקע ממש לכן נ"ל פשוט שלא להפקיע ירושת בנו הבכור משטרי עסקא כמו שהוכחתי כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קעג מה"ה מוהר"ר דוד מאייבשין על אחד שצוה לפני מותו לתת לאחד מבני בניו נכדיו מנכסיו סך מה אי יתנו ג"כ לבן בן הבן שהוא דור רביעי ממנו או לא ואין זה הדבר חדש כי כבר נסתפק בזה בתשובת מבי"ט הובא בש"כ לח"מ סי' רנ"ז ס"ק ג' וז"ל ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ך' אי דור רביעי הוי בכלל בני בניו ע"ש על כן יורינו אדמ"ו הלכה למעשה בזה: תשובה הנה עיינתי בגוף התשובה של המבי"ט על מה אדני ספיקותו הטבעו וראיתי שכתב שם וז"ל עוד אני אומר כי אפשר שיהיו נכללים דור רביעי ג"כ בבני בניו וכמ"ש בירידת יעקב למצרים בניו ובני בניו אתו וכתיב ויהיו בני פרץ חצרון וחמול והם דור ד' נכללים בכלל כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש וגו' וכתיב בניו ובני בניו אתו משמע דלאו דוקא בני בניו אלא בניהם ג"כ ולא תאמר דדור ד' בכלל במ"ש וכל זרעו שהרי כתיב וכל זרעו שני פעמים ונוכל לדרשם וכו' עכ"ד שם הנה בודאי מהמקרא זו אין הכרע כלל דלעולם אין דור רביעי נכלל בכלל בני בניו והתם ריבוי דכל נפש וכל זרעו ודאי לרבוי קאתי וכתוב ג"כ כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו והכל בכלל ואם באנו להביא ראיות על דין זה מהמקרא נראה להביא ראיות מכמה מקראות להיפך חדא מהא דכתוב פ' וירא פ' ך"א פסוק ך"ג אם תשקור לי ולניני ולנכד' ופרש"י וכן איתא במדרש ילקוט עד שלש דורות רחמי האב על הבן ולכך ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב שבועתו של אבימלך שעדיין נכדו קיים וכן איתא ביואל א' ג' לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר ש"מ דדור ד' חשיב דור אחר (ומה"ט נ"ל דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הובא בטא"ה סי' רי"ש אניסא דיחיד מברך איהו ובריה ובר בריה ותו לא וכן מבואר בטח"מ סימן ל"ג לענין פסולי קורבה דפסול עד דור ג' ותו לא) וכן יש להביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי פאה א"ר יצחק בר מריון בשם ריש לקיש החסד היא מעולם עד עולם אבל הצדקה עד שלש דורות שנאמר וצדקתו לבני בנים עכ"ל הרי דבני בנים הוא עד ג' דורות ותו לא וכן מבואר בסוגיא דש"ס דקדושין דף יז עד היכן חייב אדם ללמוד את בנו תורה אמר רב יהודא אמר שמואל כזבולן בן דן שלמדו אבי אביו ופרש"י שם לפי המסקנא דה"ק עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותינו אמר ר"י לבנו ולבן בנו וכדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך הרי להדיא הא דכתיב ולבני בניך הוא דוקא כזבולן בן דן שלמדו אבי אביו ולא יותר וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' ת"ת) וכן נראה שם מלשון הכ"מ שכתב וז"ל נ"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו ה"ה לבן בנו דלא הוי מצי למכתב והודעתם לזרעך דהוי אמינא בנות בכלל עכ"ל משמע דאי ה"מ למכתב לזרעך הייתי אומר בן בנו דוקא ותו לא אך דברי הכ"מ עצמו בכל זה אינם מוכרחים כל כך) ואל תשיבני מהא דכתיב ריש פ' בא למען תספר באזני