שבות יעקב חלק א צה

וליתן עמו וכה"ג אבל לא ע"י מלקו' ושמת' וא"כ ה"ה בנדון דידן ודאי בלא ת"כ לא הי' לנו לכופו רק בדברי' וכה"ג אך שמחוייבין לכופו מצד הת"כ ואי משום שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה גם זו אינו טענה כלל כיון דידע מתחלה שהו' עם הארץ אדעתא דהכ' קבלו עליהם שידון לפי אומד דעתו וחלה שבועתם ות"כ שלהם וגדולה מזו מצאתי ראיתי בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל שנשאל על שנים שנשבעו לדון לפני אחד ואח"כ רוצים שניהם לדון במקום אחר והאריך שם בתשובה מאוד ומסיק וז"ל ומיהו לדעתי אם הדיין הראשון הוא תלמיד חכם צריך שיעמדו לפניו ושהוא ידון ביניהם על פי התורה וכמ"ש למעלה ואפי' שלא יהי' ת"ח ראוי על צד היותר טוב שהוא ישאל ע"פ טענותיהם לחכמים בדין תורה ועל פיהם ידין ביניהם ואם ככה הם עושים אין להם שום עונש שבועה ועל כל זה לפי שהוא ענין חמור עסק שבועה ראוי והגון הוא שלא יסמכו על דעתי לבד רק אם יסכימו עמי שני חכמים עכ"ל הרי מבואר להדיא דאין לבטל חומר השבועה מצד שהוא עם הארץ וגם לא מהני צירוף עוד דיינים אחרים רק לדון ע"פ שאלה לב"ד ואפשר דהיתר זה לא קאמר התם אלא משום ששני הבע"ד היו רוצים בכך לדון בדין תור' יע"ש וצ"ע גם בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ח מבואר כן וז"ל שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליהם דיין הקהל כדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם עכ"ל לכן נ"ל פשוט דבנדון שלפנינו אין היתר לשבועתם ות"כ שלהם אף כי רוצים לדון דין תורה אפי' בשניהם רוצים כל שכן אחד מהם וכמ"ש גם מה ששאלת אם פותחין בנולד שאותו פלוני אוהב לא' מן האחין יותר זה ג"כ אינו טענ' חדא דאף דאם קבלו עליהם בלא שבועה ובלא ת"כ מהני טענה כזו וכמ"ש בכ"ג לח"מ סי' ך"ב בהגהות הטור אות ב' בשם תשובת הרא"ם מ"מ בשבוע' או ת"כ לא מהני חדא דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח וסי' רל"ב דכל מקום שיש נדנוד עבירה אין מתירי' השבוע' כלל וכאן בנ"ד שעכ"פ נדנוד עבירה לבטל קבלתם כיון דלפנים משורת הדי' מחויבי' לקיים מצות אמם ואיך יתירו שבועתם ותו דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח סעיף ך"א אחר שנשבעו יחד לעשות דבר אחד הוי על דעת רבים ואין לו התרה בלא דעתם וא"כ גם בנדון דידן איך אפשר להתיר לא' מהם בלתי רצון ודעת שאר כל האחים ואחיות אך על האופן הרביעי לכאור' היה נרא' היתר גמור דא"צ התרה כלל ולומר שכולם לא נתנו הת"כ רק שלא תטרוף דעת אמו בחליה וכמבואר בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ז בהג"ה דאשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחר מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס עכ"ל וא"כ בנדרי אונס אין בהם ממש ואף שהדין זה אינו ברור כ"כ דהמוצא הדין בד"מ שהוא מתשובת הרשב"א והיא בתשובת המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ג מבואר דוקא במעשה שהיה שם שנשבע החולה שלא תאכל עד שישבע על זה דהוי אונס גמור והצלת נפשות אך שמרא' מקום בד"מ על מ"ש הב"י בסי' רך"ח בדין אשה שנשבעה לבעלה בחליו שלא תנשא לאחר מותו או להיפך ושם קיצר הב"י מאוד בהעתקת תשובה זו וצ"ע בגוף התשובה של מהרד"ך והיא אינו תחת ידי לע"ע וכן שמעתי וראיתי דעבדי עובד' בנפשייהו ולא עלת' להם כהוגן מ"מ כיון שהדבר מבוא' בש"ע ודאי דאין לפקפק עוד איבר' נ"ל דיש לחלק דדוקא במי שאינו חייב לשמוע למצותו כלל רק מכח השבועה אז יכול לומר שעשה שבוע' שלא תטרוף דעתו משא"כ בצוואת אביו או אמו שמחויב לקיים צוואת אביו או אמו עכ"פ לפנים משורת הדין וכופי' על זה בדברים וכה"ג כמ"ש לעיל א"כ אם עשה ת"כ או שבועה על זה איך נמצא לו היתר על שבועתו או ת"כ שעשה הוא הלא אף בלתי שבועתו מחייבים אנחנו לכופו בדברים לקיים צוואתו וכדי שלא להוציא חלק נ"ל להביא ראי' לחילוק זה מיעקב שהשביע ליוסף ונשאתני ממצרים אולי יאמר יוסף שעשה כדי שלא תטרוף דעת אביו בחליו ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהלא כתיב ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנך אביך חולה משמע דמעיקרא כשהשביע יעקב את יוסף עדיין לא היה חולה אי משום הא לא תברא דהלא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וגו' וישתחוו ישראל על ראש המטה ופרש"י מכאן שהשכינה שורה למעלה ממטתו של חולה מכלל דמעיקרא ג"כ היה חולה אך שאח"כ תקפה עליו חליו יות' מדאי ואפ"ה לא אמרי' שעש' שלא תטרוף דעתו וכן משמע קצת מדברי המרדכי שהובא בש"ע סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה והובא שם בסמ"ע ס"ק ס' דאפי' היכא דשתק הבן לא יוכל לומר שעשה כדי שלא להכעיסה ושלא תטרוף דעתה וכ"ש היכא שנתן ת"כ וק"ל כל זה נ"ל לפום ריהטא ה"ק יעקב: שאלה קסט מעשה שהיה כך היה באחד שהיה מוטל על ערש דוי וצוה מחמת מיתה ליתן כל ספריו לבנו ולא היה לו בן כי אם בן חורגו ובן הבן ומת מתוך חליו זו ועתה מחולק הבן חורגו עם בן הבן אודת הספרים מי הם יקח הספרים ילמדינו רבינו הדין עם מי כי לכאורה ראוי לצדד לזכות הבן חורגו שהוא צורבא מדרבנן: תשובה הנה בודאי ראוי לפתוח תחלה בזכות דהאי צורבא מדרבנן ולמשרי תגרא ברישיה וכדאמרינן תיתי לי דלא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותא וכבר כתבתי בתשובה אחת דמצוה גמורה היא ולא ממדות חסידות דלא כמ"ש הב"ח בח"מ סי' ט"ו והארכתי שהשגתי עליו בספרי ישועת יעקב על כן אמרתי להיות נאה דורש ונאה מקיים עד מקום שידי יד כהה מגעת להיות פותח תחלה בזכות דהאי צורבא מדרבנן דגרסי' בפרק הכותב דף פ"ה ע"ב האי דא"ל נכסי לטוביה אתו שני טוביה שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם (ופרש"י ת"ח קודם דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מותו דאמר מר כל הנביאי' לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו) וכן פסקו כל הפוסקים והטור בסי' רי"ג כתב וז"ל ויש אומרים דהאי קרוב מיירו שאינו ראוי ליורשו שאם ראוי ליורשו הוא קודם ולא נהירא דאדרבא כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחא טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלא"ה ראוי ליורש עכ"ל הטור וכן פסק בש"ע וא"כ בנדון דידן אי הוי הדבר שקול למי צוה הייתי אומר ג"כ דת"ח קודם אף שבן הבן ראוי ליורשו איברא דברי הטור לא ברירין כל כך להשיג על היש אומרים כי לכאורה דברי היש אומרים מסתבר טעמייהו דהא עיקר הטעם דת"ח קודם מטעם דאדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה וכפי' רש"י וכל הפוסקים ובאמת נגד הראוי ליורשו לא הוי כמצדיק מעשיו דאדרבא אין רוח חכמים נוח הימנו וכדאית' בב"ב פ' י"נ דף קל"ג ובכתובת דף נ"ג לא תהוי כעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וז"ל הטור בסי' רפ"ב אין להעביר הירושה מהיורש אפי' ממי שאינו נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה עכ"ל ומה שהקשה הטור בסי' רי"ג דאדרבה כשהוא ראוי לירש איכא הוכחא טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלא"ה ראוי לירש אין זו קושיא כלל דמי לא מיירו שיש עוד אחרים שג"כ ראוין ליורשו והוא צוה הכל לאחד מהם (גם יש לתרץ בפשיטות כמו שתירץ הר"ן בפ' מי שמת גבי האי דאמר נכסי לבני וז"ל וא"ת א"כ ל"ל למימר הכא דממילא ברא קאי ירית ליה י"ל דלמא כתב נכסיו דייתקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה דקי"ל דייתקי מבטלת דייתקי עכ"ל והובא ג"כ בב"י סימן רמ"ז ע"ש ותמה אני שלא הרגיש על הטור בזה) מ"מ ודאי אמרינן שצוה על מי שראוי ליורשו שנקרא טוביה ולא להעביר הנחלה מכל יורשיו ולעזוב לאחרים חילו גם הש"כ בח"מ כתב שדעת הריא"ז ג"כ כדעת יש אומרים שהביא הטור אכן כיון ששאר כל גדולי ראשונים לא חלקו כלל בין ראוי ליורשו או לא כיון דלא מחלק כן בש"ס גם בש"ע ושאר אחרונים סתמו כדעת הטור לכן לא מלאני לבי לדחות דברי הטור מהלכה וכ"ש למעשה אך מעיקרא דדינא פרכא דבנדון שלפנינו נראה דאין להסתפק כלל ולומר שכוונתו על בן חורגו דמהיכא תיתי לומר שבן חורגו יקרא בנו ואפי' בבן בנו לא מקרי בנו לענין זה וכדאיתא בב"ב דף קמ"ג ע"ב מר בר רב אשי אמ' לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים והכי קי"ל כמבואר בי"ד סי' רי"ז סעי' ל"ז ובטח"מ סי' רמ"ז וסיי' וז"ל וכתב הרמ"ה ומיהו אי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר וכתב הב"י וז"ל הנ"י והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבני מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראוין ליורשו ועומדים במקום בנים עכ"ל ודון מינה דאם נגד הבנות יש לבן הבן קדימה כיון דהוא ראוי ליורשו כ"ש בבן חורגו דהוא אחר ממש שאין לו שום קורבה עמו מהיכי תיתי דאמר ברא על בן חורגו דדוקא בבני בנים דקי"ל לענין הרב' דברים בני בנים כבנים כגון לענין פריה ורביה ביבמות ובא"ע סי' א' יע"ש וכן לענין נחלה (אך לענין גואל הדם קי"ל דלא הוי כבנו ונעשה גואל הדם נגד אבי אביו אם הרג לאביו וצ"ל משום דיותר חייב בכבוד אביו מאבי אביו ע"ש במכות דף י"ב ע"א בפרש"י וברמב"ם פ"א מה' רוצח ושמירת נפש וכדאיתא בפ' עגלה הערופה דף מ"ט רחמי דאב אבני רחמי דבני אבני ע"ש בפרש"י) מ"מ בלשון בני אדם אינו נכלל בכלל בני היכא דיש לו בן וכמ"ש בתשובת הרא"ש כלל פ"ב הובא שם בב"י סי' רמ"ז אך היכי דאין לו בן ודאי כוונתו אבן הבן ולא אבן חורגו דלא מקרי כלל בנו והוא אחר ממש וכדי שלא להוציאך חלק בלי ראיה כלל אעתיק לך לשון התוספת שכתב כן בפשיטו' בפסחים פ' מקום שנהגו דף נ"ד ע"א ד"ה אלה בני שעיר החורי וכו' ועוד לא מצינו בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו ע"כ וע"ש בפסקי תוספ' שכתבו וז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו בן בנו קורא אותו בנו עכ"ל וכ"כ מהרש"א בב"ב דף קט"ו ע"ב בפשיטות הרי להדיא דכוונתו אבן בנו ולא בן חורגו ומובטח אני בהאי צורבא מדרבנן שאם ת"ח הגון הוא ויראה תשובה זו שכתבתי שהוא עצמו לא ירצה ליהנות ממה שאינו שלו ולא יתן בכיס עינו בשל אחרים וכנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קע אחד מקציני ארץ שצוה לפני מותו שיתן לפלוני מאתים זוז עבור שגזלו כל כך והיורשים אינם רוצים ליתן כלום באמרם שאין אדם משים עצמו רשע ואין אביהם נאמן בזה: תשובה הנה לא ידעתי מאי קאי מסתפק לך דודאי על כיוצא בזה אמרו דהני יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואין להם בזה טענה וחזקה דגזלן ובן גזלן לומר דאין אדם משים עצמו רשע לחייבו ממון ע"פ הודאת עצמו ויש על זה ראיות חבילות כי כתיבה ותנינא כתיבה והתוודו את עונם ותנינא בכמה סוגיות הש"ס כדאיתא בכתובות דף מ"א ומ"ב אנסתי ופתיתי את בתך וכן הא דאיתא בב"מ האומר גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי וכן האומר לשנים גזלתי ממכם מנה וכה"ג טובא דיוכל אדם לחייב עצמו בהודאת פיו אף שמשים עצמו רשע וכן מבואר בש"ס דמכות פ"ק ופוסקים באומרים העדים עדות שקר העדנו דחייבו ממון ע"פ הודאת עצמן וכ"ש זה שצוה לפני מותו כדי להצדיק מעשיו ולקיים שוב יום אחד לפני מיתתך ואין זה משים עצמו רשע בכך רק להשיב את הגזילה אשר גזל ובמקום שבע"ת עומדי' אפי' צדיקי' גמורי' אינ' יכולי' לעמוד והמקרא צווח והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה דמיירו בהודא' עצמו עיי' בפרש"י בחומש) וכ"כ התוס' פ' אמרו לו ובפ"ק דמציא' גבי שני' אומרי' אכלת חלב דאמרי' דיכול לומ' מזיד הייתי אע"ג דאין אדם משי' עצמו רשע לפי שאינו משי' עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה