שבות יעקב חלק א צב

להוציא עכ"ל הרי להדיא מבואר מתוך תשובה זו דהיאך שהוא עצמו אפטרופס א"צ להניח ביד ב"ד רק אם מגלה אזני ב"ד סגי והא דהצריך לחלוק בפני ב"ד או בריצוי שאר אפטרופסים היינו בחלקו סחורה דמיירי שם בלשון השואל שצריך לחלוק בשומת ב"ד או מדעת חבירו משא"כ בזוזי כמאן דפליגי דמי כהסכמת הש"ס וכל הפוסקים ואין צורך בנדון שלפנינו להניח ביד ב"ד כיון שהוא ואביו עצמם אפטרופס וגם הודיע הדבר לב"ד ומה יש לו עוד לעשות אי משום שלא הודיע לשאר אפטרופסים ויתומים הלא טעמו ונימוקו עמו כאשר הציג לפני ב"ד וביותר שהוא המוחזק בודאי אין לפקפק כלל ולחייבו ליתן מהריוח שהרויח בחלקו וכן מבואר בתשובת מהר"מ גלאנטי סי' ה' וז"ל אם מאז והלאה לא היו רוצים לעמוד בשותפות הי' להם להודיע לב"ד או לפני שלשה הדיוטות ולחלק המעות אבל כל עוד שלא הפרישו ממון של יתומים אלא הכל היה מעורב כבראשונה לית דין ולית דיין ליתן חלקם בריוח וכו' רק אם הלכו לב"ד שמאותו יום ואילך אין להם חלק בריוח אז אולי יהי' מועיל אבל בזולת זה הכל בשותפות וחייב לתת חלקם מה שמגיע ליתומים ביראת שמים לדקדק בממונם שאביהם של יתומים הוא מלכו של עולם עכ"ל הרי היכא דהודיע לב"ד כתב דמועיל לסלק השותפות מכ"ש היכא דהחלוקה הי' בממון והוא ואביו אביהן דכולהו אפטרופסים שלהם גם הב"ד ידעו מחלוקת השותפות ועסקו בממונם לטובת היתומים פשיטא דהוי סלוק גמור בכל ענין ואין שום תביעה על ראובן רק מחמת שבועת שותפות כמשמעות הקישור ושטר שותפות שלהן כנ"ל הק' יעקב: שאלה קסג ראובן נשתתף עם שמעון שמוחז' בעיניו כאחד מנאמני ארץ ירא וחרד וכל התעסקות השותפת היה על שמעון ובבואם לחשבון נמצא היזק בשותפת סך מה ובאמת אין לראובן שום חשד על שמעון שעכב אצלו ממון השותפת או שלא נתעסק בהם כראוי כי בחזקתו ראשונ' עדיין הוא עומד אך ורק שמ"מ דעתו לתבוע לב"ד שישבע לו שבועת שותפין כי אולי ע"י זה יפרוש משבוע' אפי' באמת כאשר הוא חמור מאוד בעיני הבריות וכ"ש שמעון שהוא ירא וחרד אולי יתפשר עמו לסיועת חלקו היזק אי שפיר דמי למיעבד הכי או נימא כיון שמוחזק וידוע לו שהוא נאמן אסור לעשות כן לחשוד בכשרי': תשובה הנה לכאור' הי' נרא' לפשוט השאל' מהא דמבואר בטי"ד סי' קך"ז דמלמדין אותו לומר אינו יודע אם א' אומר לו נתנסך יינך וכתב שם בב"י בשם הגהות מיימוני וסמ"ק ומרדכי בפ' האומר בקדושין בשם ר"ת דאפי' אי מהימן לו כבי תרי יכול להכחישו ולומר איני מאמינך אף שיש חוששין להחמיר מ"מ רבו דעת המתירין וכן סתם שם בש"ע כוותיה ואף שבשפתי כהן ס"ק האריך לפרש דעת ר"ת בדרך אחר מ"מ עלוב' העיס' שהנחתום עצמו בש"כ שם כתב שהוא דחוק לפרש כן דעת ר"ת ופוסקי' שהביאו אותו יע"ש הרי דאפי' באיסור החמור מותר לעשות כן וכ"ש שממון הקל דאתיהב למחיל' אכן משם אין ראי' דהרי כתב האו"ה כלל י"ג דדוק' ביי"נ שאין מדקדקי' בו כל כך בזמן הז' נהיגון כדברי ר"ת דמלמדין אותו לומר שאינו מאמינו אבל בשאר איסורי' יש להחמיר כדברי ראבי"ה דאם ידע שהוא נאמן אין לבדות מלבו לומר אינו מאמינך ע"ש וכ"פ בהג"ה שם בש"ע סי' קך"ז א"כ אף בנידן דידן אנו נמי נאמר דכיון דמהימן לו בלבו אין לבדות לומר שאינו מאמינו כדי להוציא ממנו ממון או להשביע שבועת חנם דאפשר לומר דעד כאן לא קאמר ר"ת אלא דוקא התם שהעד אומר נטמאו טהרותיך או נתנסך יינך שבקש העד לאסור עליו ועל כל העולם לכן מלמדין אותו לומר איני מאמינך אף שמהימן לו לא מהימן אכ"ע ובז' נסתלקו קצת תמיהות הש"כ שם על ר"ת דכיון שאינם מאמינים לו אכ"ע גם על עצמו אינו נאמן אם אומר איני מאמינך משא"כ בתביעות ממון שבין אדם לחבירו כיון דמהימן לו למה ילמד לשונו דבר שקר לומר איני מאמינך וכן יש להביא ראי' ברור' ממ"ש הרי"ף והרא"ש סוף פ' כל הנשבעים בהא דאמר רב נחמן השותפים והאריסים ואפטרופסם נשבעין שלא בטענה והוא שיש ביניהם כפירת טענ' שני כסף וז"ל שחושדו שעיכב משלו שתי כסף אבל אם חושדו בפחות לא תקנו בזה שבועה וכ"כ הטור בסי' צ"ג סעי' ד' הרי דדוק' קתני אם חושדו אבל כל שמהימן ליה ואינו חושדו אינו יכול להשביע וכן יש לכאורה ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"ב מ"ה מלוה והובא בטח"מ וש"ע סי' צ"ט סע' ד' מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו (פי' שבועת תקנת אין לי) והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מהכותים או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו אסור לדיין להשביעו שבועה זו עכ"ל אך משום הא אין ראי' כלל דהתם במוחזק לב"ד ודאי אין משביעין משא"כ בנדון דידן אבל מ"מ ממ"ש הטור בסי' צ"ג ופוסקי' שכתבתי לעיל יש ראיה וכן משמעות המרדכי פ' המפקיד ופ' המוכר את הספינה והובא בש"ע בהג"ה סי' רל"ב סעי' י"ח במכרו לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל וכו' ואם אינו מאמינו וכו' משמע דוקא כשאינו מאמינו ודאי אבל לומר שאינו מאמינו והוא באמת מאמינו אך כל זה אין ראי' לנדון דידן דודאי אם רוצה לעשות שבועה או להשביע באמת צריך שיאמן הדבר בפיו ולבו שווין משא"כ לפי לשון השואל אינו רוצ' להשביע לגמרי רק להפחידו כדי להתפש' עמו ובזה אפשר דשרי אף דבסי' צ"ט שכתבתי לעיל משמע דאף כה"ג אין לדיי' להשביעו משם אין ראי' דמוחז' לב"ד שאני וכמ"ש לעיל אכן יש להביא ראיה מהא דאיתא בתרומת הדשן סי' ש"ו והובא לפסק הלכ' בש"ע סי' י"ב סעי' וי"ו וז"ל מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצ' הלוה לעשות עמו פשר' וימחול לו על השאר ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו ע"כ ודון מינה דאם אמרי' כן על הנתבע מכ"ש על התובע דלעולם אזלינן בתר קולת הנתבע וחומרת התובע כדי שלא להוציא ממון מיד מוחזק אכן דין זה בעצמו אכתי צ"ע דהוא לכאור' להדיא נגד משמעות התוספ' בב"ק פ"ד דף מ' ע"ב ד"ה הוי מערקינא לאגמי יע"ש אף שבתרומת הדשן שם בתשובה האריך לדחות ולחלק בכמה גווני שלא יהי' תוספ' מתנגדים לדין זה אכן אין דבריו מוכרחים וברורים כל כך וכמו שהאריך בים של שלמה שם סי' י"ח לדחות כל דבריו ולפי מה שמחלק מהרש"ל שם בין היכא דיש עליו תערומת או לא א"כ גם בנדון דידן דאין עליו תערומת כלל והוא מוחזק לנאמן בעיניו שעסק בשותפת כראוי ודאי דאסור לעשות כן אכן גם דברי מהרש"ל דחוקים להמעיין שם ובספרי ישועת יעקב סי' י"ב כתבתי לחלק בענין אחר דודאי אם מבקש הנתבע תואנה בידי' כדי לפשר אסור משא"כ התם קאמר דהוי מערקינא לאגמי דזה הוי רק שב ואל תעשה שלא לשמור שור שעבודו של חבירו כדי לפשר דזה לכ"ע שרי ומ"ש תוספ' תחלה דהוי גזל היינו אם רוצה לאכלו או למכרו כמ"ש תוספ' תחלה אבל לבסוף מסיק התוספ' דבדעתו היה רק לערקינהו לאגמי ועי"ז יפשר חבירו דשרי וא"כ לפ"ז בנדון דידן שאינו בדרך שב ואל תעשה רק שתבעו בדין ליטול עליו שבועה כדי לפשר להוציא ממנו ממון זה ודאי דאסור אי מהימן ליה כי מדבר שקר תרחק וה' ימלא חסרונו ממקום אחר כנ"ל ה"ק יעקב: ה"ל שלוחין ומקח ממכר ואונאה שאלה קסד אחד שתבע לחבירו ששלח שליח עכו"ם לביישו ברבים והלבין פניו ברבים ומברר הדבר בעדים אם קונסין הנתבע כאלו ביישו בעצמו כי שלוחו כמותו או אין שליח לדבר עבירה: תשובה לכאורה היה נראה לפום ריהטא דיש לחייב המשלחו: ואע"ג דקי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלחו פטור משום דדברי הרב ודברי תלמיד מי שומעין מ"מ היכי דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו כדאיתא בש"ס פ"ק דמציאה דף יו"ד רבינא דמוקי הכי והכי פסק רמ"א בהג"ה בח"מ ר"ס קפ"ב אף שראיתי בשפתי כהן שם בס"ק א' השיג על רמ"א והאריך שם אך אין דבריו ברורים כל כך איברא מדברי הרא"ש פ"ק דמציעא מבואר כדבריו שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרבי סמא דאמרו קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתק רבינא וקבליה והדר ביה ממאי דהוי אמר איהו וקבליה מה שאמר משמיה דרב אויא הלכך לא משכחת שליח לד"ע אלא וכו' עכ"ל אכן אחר העיון גם דברי הרא"ש אינם מוכרחים חדא דבכל הנוסחת וגרסות שלפנינו לא גרסי' דאמר רב סמא הכי קמא דרבינא רק סתם הוא הגרסא שלפנינו א"ר סמא ועוד דאף לפי הגרסא שלפניו אינו מוכרח דרבינא חזר מסברת עצמו רק שקיבל גם לתירוצו כי אפשר דשני התירוצים אליבא דהלכתא אמת וכן הסברא נותנת כיון דמבואר כמה פעמים בש"ס דעיקר הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לכן אין שליח לדבר עבירה והיכא דשליח לאו בר חיובא או היכי דבעל כרחך מותיב בה לא שייך טעם זה וכן מבואר מתוספ' פ' המרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו' דמיישב תוספ' לשני התירוצים שבש"ס וזה נראה דעת האגודה פ"ק דמציאה והמרדכי שם והג"מ פ"ב משלוחים ודלא כמ"ש השפתי כהן שם ובודאי אשתמיטנא ליה דברי התוספת הנ"ל וגם דעת רי"ו שהובא בש"כ שם הכי הוא ויותר תמיה לי על השפתי כהן שבי"ד סי' ק"ס ס"ק ך"ב פסק הש"כ עצמו דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו וכתב כן בשם המרדכי ואף שהש"כ בח"מ בתראי ואפשר שחזר ממ"ש בי"ד מ"מ ה"ל להזכירו בח"מ ונראה דזה ג"כ דעת מהרש"ל בב"ק פ"ז סי' ל"ג שמעתיק ג"כ דברי התו' הנ"ל להלכה וכתב שכן דעת המרדכי ועפ"ז יש לתרץ ג"כ כוונת מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' נו"ן שהשיג על הרא"ש שכתב גבי מסור שמעליל בשקר) שאע"פ שאין להורגו בידים מותר להשתדל מיתתו ע"י עכו"ם וכתב מהרש"ל שם וז"ל דהוי כאלו הורגו בעצמו וגבי עכו"ם אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה ואף שאין שליחות לעכו"ם לקולא אבל לחומרא הוי כאלו הורגו ממש עכ"ל כוונתו ג"כ על דרך זה כפשוטו דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו דוקא שהשליח בר חיובא וא"כ אף דעכו"ם מצווה על שפיכת דמים היינו דוקא לאינש דעלמא משא"כ בזה שהוא מסור להעליל בשקר שמותר אף לישראל להורידו לבור (ואף גם לדעת הרבה פוסקים מותר להורגו בידים) וא"כ העכו"ם עכ"פ אינו מצווה עליו שלא להרגו וא"כ יש שליח לד"ע ושלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הורגו בידים כנ"ל כוונת מהרש"ל ועיין בתשובת בית יעקב סי' ב' שמדחיק בזה) אך הרא"ש אזיל לשטתו שפסק כרב סמא דאפי' היכא שהשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה) וכ"פ הסמ"ע בח"מ סי' רצ"ב ס"ק יו"ד כרבינא וכרב סמא ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר מנא לן דבנדון דידן השליח לאו בר חיובא הוא הלא כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים כדאיתא בש"ס דב"מ דף נ"ח ע"ב ושפיכות דמים הוא אחת מהמצות שנצטוו עליהם בני נח זה אינו דאף על גב דהוי כאלו שופך דמים מכל מקום לא הוי שפיכות דמים ממש כדי לחייב עליה בני נח ואף שלכאורה אין הדבר צריך ראיה מכל מקום נראה פשוט ראיה לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"ז ע"א כיוצא בו דשפיכות לא תניא יע"ש ואם איתא הא איכא כיוצא בו דהיינו הלבנת פניו אלא ודאי