שבות יעקב חלק א צג

דאין איסור לגבי עכו"ם שאינו מצווה עליו ותו דאף אי נימא דבנדון דידן הוי ספיקא דדינא אי קי"ל כהרא"ש דס"ל אף היכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן אין שליח לד"ע ולא מחייב שולחו מ"מ הא פסק רמ"א בח"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו בהג"ה דאם השליח הוחזק בכך לעשות חייב המשלחו וא"ל אין שליח לד"ע הואיל והוחזק בכך הוי כאינו שומע לדברי הרב ע"ש בב"י דברי הרשב"ץ באורך והמקרא צווח עז פנים אשר לא ישא פני זקן: ואף דגם שם לשטתו השיג הש"כ על רמ"א והרשב"ץ בס"ק ס"ה אך דגם שם אין דבריו מוכרחים ואל תשיבנו להקשות דברי רמ"א גופו אהדדי דבאבן עזר ס"ס ה' פסק כת"ה סי' רצ"ט דמותר למכור בהמה לעכו"ם אע"פ שקונה אותם כדי לסרסם אם אינו מסרס בעצמו רק נותנו לכותי אחר והטעם מבואר שם בתשובה משום דאין שליח לד"ע אין זו סתירה דסברת רמ"א כיון דקי"ל אין שליחות לעכו"ם כלל ואף דאיכא מ"ד דלחומרא חיישינן כמבואר בי"ד סי' קס"ח וקס"ט ובמקום שנהגו להקל אין להחמיר כלל והתם דבלא"ה יש מתירין בכל ענין אין להחמיר ואפשר שזה ג"כ טעם הרא"ש גבי מסור בשקר דאין להחמיר חומרא דאתי לידי תקלה לכך מותר להשתדל ביעורו ע"י עכו"ם ונחזור לנדון דידן דנראה דיש לחייב המשלחו כיון דאין העכו"ם בר חיובא וגם הוחזק לעשות ובר מן כל דין הוא בכלל מסור) שמעליל בשקר) יחשב שמוסר גופו ואף אם העכו"ם עושה הדבר מאליו מצוה להצילו מהלבנת פנים דהוא בכלל לא תעמוד על דם ריעך מכ"ש לצות לעכו"ם על זה דהוי בכלל מסור שמוסר גופו לצערו ולביישו ברבים ודינו חמור ומסור לב"ד לקנסו כפי מגדר מילתא ויקר פדיון נפשו נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קסה ראובן שמכר קרקע לשמעון ואשת ראובן לא ידע מהמכירה כלום ובסוף השטר מכירה התרצה הלוקח את עצמו נגד המוכר שאם יערער אשת ראובן על המכירה תבטל המכיר' ויחזור הקרקע ויקח מעותיו ומת ראובן ואח"כ מת אשתו ועכשיו בא בנם לוי לירד לקרקע בתורת ירושה ושמעון הראה שטר מכירה שבידו וטוען לוי כיון שאמו לא ידעה מהמכירה ואביו התנה שאם תערער אמו שיתבטל המכירה ועכשיו הוא במקום אמו קאי כי ירש זכותה ושמעון טוען כיון שאמו מתה ולא ערערה אף שלא ידעה כלל מהמכירה מ"מ אדעתא דהכי לא התנה שבנה יערער כי לא התנה רק אדעתא דידה הדין עם מי: תשובה הנה לכאורה נראה דהדין עם לוי בן ראובן מהא דאיתא בש"ס דכתובות פ' מי שהיו נשוי דף צ"א האי גברא דזבנא לכתובתה דאמו בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אם וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא אמו ולא איערערא סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמו קא א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל עליה אחריות דידיה מי לא קביל עליה הרי להדיא דאי לאו שהבן הי' עצמו המוכר וקיבל עליו אחריות דנפשיה הוי אמרי' דאיהו במקום אמו קאי ויכול לערער כמו אמו בחייה ואין לדחות ולומר דמנלן לאתויי ראי' מדסבר רמי בר חמא דלמא באמת לאו דהלכתא היא ורבא דדחי לי' מטעם זה אחריות דנפש' קבל עליו היינו משום דדחי לי' לגמרי במילתא דפשיטא לכ"ע אבל באמת בלא"ה לא אמרי' דאיהו במקום אמו קאי לערער זה אינו דהא כתבו התוס' והרא"ש וז"ל והיאך ס"ד דרמי בר חמא למימר שלא יחזור הדמים ולא מסתבר למימר דאפי' כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דלא הוי מייתי תלמודא עובדא דלא כהלכתא עד כאן לשונו: הרי להדיא מדברי התוספת והרא"ש דאף דברי רמי בר חמא דהלכתא הוא זולת במה שדחא רבא בסברתו וכן הר"ן למד ג"כ מהאי סוגיא דפ' מי שהיו נשוי וכתב ולפי זה משמע שאם מכר שלא באחריות סתם דכה"ג אפי' אחריות דנפשיה לא קביל עליה בזכות שיבא לו מיום זה ואילך ע"ש ואם איתא דהאי דרמי בר חמא לאו דהלכתא היא מה ראיה מייתי דלמא לעולם אף בסתם אחריות דנפשיה לא קביל עליה ורבא דקאמר נהי וכו' היינו לדחוי לגמרי וכמ"ש אלא ודאי דאף דברי רמי בר חמא דהלכתא היא וכן בש"ע ח"מ סי' רך"ו סעי' ג' פסק להאי דר"ן שכתב שם וז"ל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב באחריות דנפשי' ודוקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל אם בא לו זכות לאחר מכאן חוזר עליו ובדברי הסמ"ע שם ס"ק ח' ראיתי תמיהא נפלאה שכתב שם וז"ל אבל אם היה חייב שמעון לאבי ראובן שהוא יעקב ואחר שמכר ראובן לשמעון השדה מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטרפו מיד שמעון דזהו זכות הבא לו מאחר מכאן עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דבנדון כזה אפי' מת יעקב קודם שמכר ראובן לשמעון את השדה יוכל אח"כ לטרוף ממנו שזה היה פקח שמכר לו את השדה וכדאיתא לעיל בח"מ סי' פ"ה והוא מפ' שני דייני גזרות ובודאי הסמ"ע אגב רהיטא לא עיין במקור הדין שהוא הר"ן דפ' מי שהיה נשוי שהעתקתי גבי האי דזבין כתובת אמו בטובת הנא' וקאי אם השעבוד על השדה עצמו כמו אלמנה דזבין אחריות איתמי מ"מ אין יכול לטרוף שדה זו בכתובתה ע"ש בהר"ן ונחזור לנדון דידן דעכ"פ האי דרמי בר חמא דהלכתא הוא אי לאו דאחריות דנפשי' קביל עליה איברא המעיין היטב יראה דמשם אין ראי' כלל לנדון שלפנינו דהתם לא אמרי' דאיהו במקום אמו קאי אלא היכא שאביו לא היה ביכלתו למכור בלתי ידיעת ורצון אמו כגון קרקע שמשועבד לה בכתובתה וכה"ג וא"כ אף בלא תנאי המכירה בטל כשתבא אמו לגבות כתובתה ואיהו דבמקום אמו קאי יורש אותו זכות כהאי מעשה דזבין כתובתה דאמו כמבואר שם משא"כ אם אין לאמו שום זכות על קרקע זו רק מכח התנאי שהתנה עם אביו בשעת מכירה בודאי אמרי' בכה"ג לה ולא ליורשיה קאמר והאריכות בזה אך למותר כי כבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובתי בספר תורת השלמים שאלה ז' דאין להוציא בכה"ג מיד לוקח המוחזק בקרקע שוב נדפס תשובת חות יאיר סי' צ' האריך ג"כ בשאלה זו שכתבתי שם בתורת השלמים ומסכים לדברי לדינא ע"ש ומשם תלמוד ג"כ לכאן דאין להוציא הקרקע מחזקת הלוקח כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קסו שנים ושלשה שותפים שקנו טבעת אחד בעד חמשה זהו' והסתחרו עם שמעון בתורת חליפין על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהו' וכשהראה שמעון הטבעת לתגר ולקרובו נערך בעד ששה זהו' ולא יותר ובקש שמעון לחזור בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין דין אונאה בחליפין מה דינם: תשובה עיקרא דהא מילתא דאין אונאה לחליפי' אינו מבואר בש"ס דידן ואדרבא קצת משמע לכאורה בש"ס דידן דגם לחליפין יש אונאה וכדאיתא בפרק הזהב דף מ"ז ע"א אמר רבא אטו חליפין ושופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מקפד קפדי וקנה וע"ש בתוספות ד"ה כל חליפין מקפד וכו': אכן מקור הדין הוא מהרמב"ם פי"ג דין א' וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון או טלה בכוס אין לו הונאה שזה רוצה במחט יותר מן השריון ועיי' שם בההמ"מ והכ"מ שמקור הדין הוא מהירושלמי וכ"פ הטור וב"י בסי' רך"ז ולכאור' נרא' שמדיוקא לשנא דהרמב"ם יש לפשוט ג"כ שאלתינו מדקתני המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה משמע אבל החליף כלים בפירות יש בו דין אונאה אכן אי משום הא לא אריא דאדדייק מרישא הכי נדייק מסיפא איפכא דקתני שם אבל המחליף פירות בפירו' יש להם הונאה משמע אבל כלים בפירות אין בהם דין הונאה אלא מהא ליכא למשמע מינה ובאמת אין כאן דיוק דהרמב"ם לשון הירושלמי נקט ושם קאי לענין דנעשה חליפין וכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפי' וזה דוקא בכלים אבל פרות אין קוני' בהם חליפי' אך שהם נקנים בחליפי' כמבואר בטח"מ סי' ר"ג וכן י"ל לענין הונאה דהרמב"ם נקט מילתא דפסיקא דיש אונאה משני צדדים דהיינו פירות בפירות וברישא ג"כ נקט מילתא דפסיקא דאין אונאה מב' צדדים היכי דהחליף כלים בכלים משא"כ בהחליף כלים בפירות איכא חד צד דיש בו אונאה דודאי אם נתאנה לוקח של הכלי אפשר דאין בו דין אונאה לפי טעם הרמב"ם כיון שזה רוצה בכלי זה משא"כ בנתאנה המוכר שלקח פירות יש בו דין אונאה כן היה נרא' לכאורה אכן עיקר טעמא דהרמב"ם אינו במוסכם לכאורה כי הרמב"ן חולק וסובר דגם בחליפי' אם מקפיד עליהם יש אונאה ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נרא' עיקר שאין אונא' לחליפי' לעולם אלא במכר דממכר כתיב הרי נרא' דתלמידי הרשב"א פסקו כהרמב"ם כהלכתא ולא כטעמו דאינ' סברי דמגזירת הכתוב אתמעט וא"כ לפי דבריהם עדיין הדבר מסופק בשאלתינו ואין הכרע די"ל דכל דאיכא צד חליפי' אין בו דין אונא' או י"ל להיפך דכל דאיכא צד מכר יש בו אונא' ויש עוד נפקא מינה בין שני הטעמים דאלו לטעם תלמידי הרשב"א דנתמעט מגזירת הכתוב כמו הקדשות וקרקעו' וא"כ לאותן הפוסקי' דסוברי' התם דדוקא עד פלגא אין אונא' אבל אם הטעה בכפל יש אונא' א"כ ה"ה בנדון דידן יש בו אונא' אכן לטעם הרמב"ם אפי' הטעה בכפל כפלים אין בו אונא' וזה שכתב אפי' מחט בשריון וכו' אף שמדברי הרמב"ם עצמו אין ראיה לשטתו שהוא פסק שם גם גבי הקדשות וקרקעות אפילו שוה מנה באלף אין אונא' אכן רמ"א בהג"ה בסי' רך"ז סעיף ך' סתם כדעת הרמב"ם דאפי' מחט בשריון אין בו אונא' ובסעי' ך"ט גבי קרקעות והקדשות הביא דעת ר"ת דעד פלגא לא הוי אונא' אבל ביותר הוי אונא' נרא' דסובר טעם הרמב"ם עיקר ולא כתלמידי הרשב"א וכן נרא' לי עיקר כטעם הרמב"ם ודלא כטעם תלמידי הרשב"א שכתבו דנתמעט מגזרת הכתוב דממכר כתיב ואתי למעוטי חליפי' דזה אינו דהא עיקר חליפי' הוי דרך מקח וממכר וכבר האריך בזה בתשובת מהר"מ ב"ב והובא במרדכי פ' המקבל מכמה סוגית הש"ס דחליפי' מקרי מקח וממכר ובתשובת שער אפרים דף מ"ד ע"ב מוסיף עוד ראי' ממתני' דפ"ב דמעשרו' גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ה מביא ראי' לזה מפסיקתא ופרש"י יע"ש ולא ידעתי איך נעלם מכולם סוגיא דריש פ"ק דמציאה דף י"א ע"ב דקאמר להדיא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ואדרבא עיקר קניה במקח וממכר הוא ע"י חליפי' וכדכתיב בקרא לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' ועיין בח"מ סי' קצ"ה ור"ג מדין חליפין ומה"ט שפיר נתמעטו מתנות כהונה מנתינה ע"י חליפי' (ועיי' בקידושין פ"ק דף וי"ו ע"ב בתוספ' ד"ה לבר מאשה וכו' שצ"ע קצת ואולי כוונת התוספ' ג"כ על דרך זה אלא שקיצרו בלשו' יע"ש) דהוי ע"י מקח וממכר ואף שבתשובת עבודת הגרשוני שם רוצה לתרץ דעת התלמידי רשב"א דמיתורא דממכר אתמעט חליפי' אף שבמקומות אחרים מצינו דמקרי מקח וממכר הנה מלבד שהדבר דחוק מהיכי תיתי למעטו יותר מכל מיני קניה ומכח וממכר אלא דבלא"ה אין כאן יתורא דקרא כלל דאצטריך ממכר אדרבא להרבות כל מיני מקח וממכר וכדאיתא בתורת כהנים פ' בהר והוב' ג"כ בילקוט השמעוני שם גם מ"ש שם בתשובת עבודת הגרשוני להשוות טעם הרמב"ם וטעם תלמידי הרשב"א לטעם אחת לא נ"ל דיש כמה נפקותות ופלוגתא ביניהם לדינא כמ"ש לכן נ"ל דטעם הרמב"ם עיקר לפי שזה רוצה במחט יותר מבשריון ולפ"ז בנדון דידן אם נתאנה לוקח הכלי לכאורה ג"כ אין בו דין אונא' די"ל דמחל על אונאתו כיון שחפץ בכלי זה מאוד אכן כד מעיינן שפיר יראה