שבות יעקב חלק א פא

שבע נכונים ואין לחלק וכן השגתי עליו בספרי ישועת יעקב וכן מצאתי בתשובת באר עשק סי' ס"ז בשם כמה גדולים והטעם שכתב הש"כ כי אולי אחרי שאדע תביעתך אעשה כרצונך קשה מה בכך הלא גם לפני ב"ד יוכל לעשות כן (ואי גברא רבה הוא דזילא ביה מילתא לילך לדין הלא יש תקנה להעמיד מורש' וכמבואר בח"מ סי' קך"ד) וכן עמא דבר להזמין לדין בלי הודעא כלל וכן משמע קצת פ' חזקת הבתים דף נ"ח גבי אלא מעתה אתי אינש מעלמא ומזמין להו לדינא ע"ש ועל דבר הסתלקות לבתר ש שידעת להיכן הדי' נוטה: הנה שאלתו סתומה מכל צד מאיזה טעם רוצה להסתלק אי כפשוטו שרוצה למנוע עצמו מן הדין לפרוק ממנו איבה וגזל וכו' הלא כבר כתב הג"הת אשרי פ"ק דסנהדרין והובא בב"י סי' י"ב וז"ל נראה דג' שישבו לדון וא' מהם רוצה להסתלק אינו רשאי אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה עד כאן לשונו והב"ח האריך להשיג שם על הב"י ותוכן דבריו וז"ל ותימא שהרי לא כתבו ההגהות אשר"י לשם אלא אם סלק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולין לגמור אלא יוסיפו דיינים אבל אם ידעו להיכן הדין נוטה מותר לגמרי בשני' עכ"ל דבריו בקוצר אכן בספרי תמהתי עליו כי לא ירדתי לסוף דעתו כלל דמה בכך שיודע להיכן הדין נוטה מ"מ כיון שרוצה להסתלק קודם שנושא ונותן לגמר דין ממש איך יוגמר הדין בשנים כיון דמעיקרא אדעתיה דתלתא יתיבי ובש"ס וכל הפוסקים בסי' י"ח בטח"מ לא הוזכר חילוק זו גם לדבריו תמוה למה קבע הג"ה באשר"י בפ"ק ה"ל לקבוע בפ' זה בורר גבי דינים אלו דאחד אומר אינו יודע כי שם מקומן של דינים אלו אלא ודאי דכוונת הג"ה זו וכדעת הב"י דלאחר שיודע להיכן הדין נוטה אסור לו להסתלק יהי' מאיזה טעם שיהי' קרינן ביה לא תגורו מפני איש: ואם ספק שאלתו משום שיש חשש שאחד מן הבעלי דינים אלם מאוד בענין שיש לך חשש סכנות נפשות או אפי' היזק ממון וכתב הב"ח בסי' י"ב כי נ"ל פרש"י עיקר דהיכא דאיכא סכנות נפשות והיזק ממון לא איירי קרא דלא תגורו ומותר להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה גם בזה השגתי עליו שם כי אין דבריו מוכרחים כלל לפרש דעת רש"י נגד דעת הספרי והרמב"ם וסייעתו. (דא"ל דגם רש"י מודה דכה"ג אין לו להסתלק כדעת הספרי והא דלא פי' כן רש"י בש"ס היינו לפרש אף אליבא דעת דרב חנן דמפרש לא תגורו היינו לא תכניס דבריך משום זילותא דבי דינא: או דלשון רודפו שבש"ס דוחקו ומשמע ליה הכי ע"ש) ומ"ש הב"ח דאין לך דבר שעומד בפני ספק פקוח נפש או היזק ממון זה אינו דהא מבואר ביו"ד סימ' קנ"ז דלהעביר על מצות לא תעשה מחויב למסור נפשו בפרהסיא ושלא לעבור אך שאין זה שייך כאן כיון שאינו מכווין להעבירו על דת והו' ישראל רק להנאת עצמו קמכווין ואפ"ה ס"ל להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין אף שמוחזק לרשע מ"מ לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין אבל במוחזק למועד בכך ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולהעבור על מצות לא תעשה דלא תגורו ומ"ש הרב רמ"א בהג"ה שם בשם מהרי"ו נהגו שלא למחות בעוברי עבירה היינו דוק' במצות עשה דהוכיח תוכיח שא"צ לקיימו כשיש חשש סכנה כיון שהוא שב ואל תעשה: משא"כ במצות לא תעשה דלא תגורו וכמבואר חילוק זה ביו"ד סימן קנ"ז וכן מבואר ומשמע שם להדיא בתשובת מהרי"ו וכל זה נעלם מהב"ח לכן נכנס בדוחקים לפרש דברי מהרי"ו: ובאמת הדברים ברורים ופשוטים כמ"ש: גם מ"ש הב"ח שם שדעת התוספת דבשניהם חזקים א"צ ליזקק להם אף קודם שיודע להיכן הדי' נוטה: ומ"ש התוספת השני היה מסייע קאי היכא שיודע להיכן הדי' נוטה ע"כ לא ידעתי מי דוחקו לכל זה לעשות מחלוקת חדש בין פרש"י ותוספת כי אדרבה משמעות הגהות אשרי דפ"ק דסנהדרין בשם ריב"א שכתב דבשניהם חזקים צריך ליזקק להם נרא' שהיא דעת התוס' להדיא וכ"כ הב"י וגם המעיין בתוס' יראה להדי' כתבו השני הי' מסייע אאינו יודע להיכן הדין נוטה ע"ש גם בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קך"א: ומ"ש עוד שם דרך אחר בכוונת התוספת הוא דחוק ורחוק נגד משמעות כל הפוסקים ע"ש כלל דברי הב"ח שם נ"ל תמוהים ולאחר שיודע להיכן הדין נוט' נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש כמ"ש נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קמד הא דאמרינן שצריכין להקדים דין של ת"ח אם גם בזמן הזה יש דין ת"ח לענין זה או דלמא דאין בזמן הזה לענין זה דין ת"ח כמו לענין ליטרא דדהבא: תשובה האי דינא לאו בפירוש אתמר אלא מכלל' אתמ' דעל מה שפסק הטור והש"ע בסי' ט"ו דמצו' להפוך בזכות תלמיד חכם וכתב הסמ"ע שם ס"ק ד' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה: אכן הב"ח פסק דלענין זה חבת התורה והמצוה במקומו עומד להפך בזכותו ולזה נוטה דעת הש"ך שם בס"ק א' וכן נ"ל קצת ראיה מהא דאיתא בפ' כל כתבי דף קי"ט והוא מקור הדין בב"י שם אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מדרבנן לדינא קמאי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה ע"כ וצורבא מרבנן פירש"י פ"ק דתענית דף ד' ע"א היינו בחור חריף וא"כ אף דבזמן הזה אין דין תלמיד חכם ממש עכ"פ יש להם דין בחור חריף וק"ל: (אף דלא נעלם ממני שהב"ח השיג על הב"י בזה וכתב שאין מסוגיא זו ראיה כלל דאם יהיה מקור הדין מהאי סוגיא א"כ ליכא אלא מדות חסידות ככל תיתי לי דהתם אבל מצוה לא שמענו עכ"ל: אבל כבר השגתי עליו בספרי ישועת יעקב חדא דהא חד מהני תיתי לי דקיימתי שלש סעודת בשבת והתם ודאי מצוה איכא כדאיתא בא"ח סי' רצ"א ועוד דאף אי נימא דממדות חסידות קאמר היינו בהא דלא מזגינא רישא אבי סדיא אבל להפך בזכותיה ודאי מצוה איכא אפי' בזמן הזה דלא גרע מבחור חריף וכמ"ש: וכיון שכן הוא לענין מהפך בזכותיה א"כ גם בהא דינא דאקדומי דינא הכי שהרי הטור והש"ע בר"ס ט"ו מדמו אלו הדינים להדדי שהרי כתבו וז"ל צריך להקדים דין ת"ח אפי' בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותיה הרי דשניהם שקולים הם ובפרטות לפי מ"ש הב"ח דהטור הוציא דין זה מדתני רב יוסף ר"פ שבועת העדות בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ומצות השתדל לדינו יפה יפה וכך היא גירסת הסמ"ג יפה יפה כפל חד יפה למשרי תגרא וכפרש"י אידך יפה להפך בזכותיה מה שיכול עכ"ל לפ"ז גם הש"ס מדמי שני הדינים להדדי וכל דין זה דאקדומי נלע"ד היינו דוקא אם הת"ח תובע אבל אם הו' הנתבע אין לאקדומי דאדרבה כל כמה דמאחרי' להוציא מידו טפי עדיף לי' וכ"כ בתשוב' חות יאיר סי' ך' וכן נ"ל ראיה מפרש"י פ' נושאין על האנוס' דק"ך ע"א ד"ה שרי תיגר' בריש האשה תובע בעל דינ' נזקקין לה ברישא ע"כ ועפ"ז כתבתי ג"כ בספרי ישועת יעקב סי' ך"ד הא דאמרינן בש"ס נזקקין לתובע תחלה ונתחבטו כל הראשונים ואחרונים ואמרו בו הרבה פירושים עיין בש"כ שם ס"ק א' ולפמ"ש נ"ל לענות חלקי אף אני דאם יש כאן שני תובעים ונתבעים באחד האשה תובע ובאחד נתבעת או כה"ג ביתום ותלמיד חכם או מי שבא תחלה לעולם הולכין בזה אחר התובע דהקדימה הוא טובת התובע ולא הנתבע אם לא היכא דזיילי נכסי דנתבע וזה פי' נזקקין לתובע תחלה וק"ל: ועוד נ"ל דכל זה דדין קדימה הוא דוקא לתלמיד חכם עצמו ולא בשביל קרוב של תלמיד חכם שאין בו דין קדימה כלל: אף שהרמ"א בריש סי' ט"ו פסק דגם קרובו של ת"ח בכלל דין קדימה והוציא כן מהריטב"א שהובא שם בב"י (ועיין בתשובת חות יאיר סי' ך"א וך"ג) אכן באמת הב"ח וכנסת הגדולה השיגו על רמ"א בזה ואף שלע"ד עיקר השגתם אינו השגה כלל כי רמ"א נמשך אחר נוסחת ספרי הב"י דפוס קראקא שגורס וז"ל לשון הריטב"א ז"ל אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר סבר דמחניף ליה ואסתתם טענתיה עכ"ל וכוונתיה לפי נוסחא זו דבאמת התם לא היה קרובו ורב ענן לא היה רוצה לדון כיון דאקדמיה במתנה רק רב נחמן היה סבר דקריביה הוא ובכל דינו שהיה יודע האמת שאינו קרובו לכך אסתתי' טענתיה אבל בקרובו פסק כחילוק שמחלק רבו של הריטב"א וא"כ נסתלק תלונת הב"ח ונ"ג גל רמ"א כי נוסחא שלפניהם כדברי הריטב"א וז"ל אבל הכא דלא חבר (אלא) קרובו של חבר וכו' לכן השיגו על רמ"א: אך באמת לפי נוסחת רמ"א אין זו השגה כלל: מ"מ לדינא נ"ל דבריהם עיקר כי לא מצינו בש"ס וכל הפוסקים שיהא חיוב בשום כבוד לקרובו של תלמיד חכם וגם בדין קדימה לא הוזכר ברמב"ם ורי"ף ושאר פוסקים דין קדימה לקרוב של תלמיד חכם: ורב נחמן שהיה רוצה להקדימו היינו לפי ששלח ליה רב ענן להודיע שקרובו הוא גילוי בדעתו שחפץ להקדימו לכך משום יקרא דרב ענן לעשות רצונו וחפצו לכן הקדימו: והשתא שפיר קאמר הש"ס האי עשה היינו יקרא דרב ענן לשמוע דבריו לעשות רצונו ולכך נענש רב ענן דעביד הכי אבל אם אין הת"ח עצמו חפץ להקדים לקרובו ודאי אין להעלות על הדעת כלל שיהא עשה בהקדמתו לקרובו של חכם ואף אם חפץ הת"ח כזה אין לעשות כן שלא יסתתם טענתו שהרי לכך נענש רב ענן מכלל דלא שפיר עביד: אך דבן ת"ח אפשר דיש לו דין קדימה וכן מצינו בש"ס דגיטין לענין קריאת ס"ת ואחריהם בני ת"ח: וגם לענין סעודה אמרינן מושיבין הבנים בצד זקנים משום כבוד אביהם ועיין בב"י בי"ד סי' רמ"ד ובט"ז שם ס"ק ט' כל זה נ"ל עיקר בדינים אלו ה"ק יעקב: הלכות עדות שאלה קמה אחד תובע לחברו שנתן לו שכר עשרה זהוב' להעיד לו עדו' שקר ולא העיד לו אותו עדות בכן יחזיר לו היו"ד זהובים והלה כופר בכל אי יכול להשביע על זה או לא: תשובה הנה לכאורה היה נראה אפי' הלה מודה שקבל העשרה זהו' אינו מחויב להחזיר: וכהא דאיתא בש"ס דר"ה פ"ב דף ך"ב ע"ב ת"ר פעם אחת בקשו בייתסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם וכו' ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לו בסדיני אמרו לו מי הזקיק לכך אמר להם שבקשו בייתוסים להטעות את החכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינן מהוגנין ויטעו את חכמים אמרו לו מאתים זוז נותנין לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד עכ"ל: אך משם אין ראיה חדא דאיכא למימר דשאני התם שהממון היה של הבייתוסן שהם כאפוקרסים וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות רפ"ק דחולין ומותר להרגן אפי' א"כ גם ממונם הפקר ואף דגבי מסור בשקר קי"ל דאע"ג מאן דס"ל דמותר להרגו מ"מ אסור לאבד ממונו משום דלמא מפיק מינה זרעי מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש כדאיתא בח"מ סי' שפ"ח סעי' י"ב ועיין בתוספת פ"ב דעכו"ם דמה"ט ג"כ מחזירין אבידתו: מ"מ הא מבואר בי"ד סי' קנ"ט בש"כ שם ס"ק וי"ו בשם גדולי ראשונים ואחרונים דהבייתוסים מותר ליקח מהם ריבת וממונם אבד שאינם מחוייבם להחזיר אבידתו וע"ש בתוספ' דתליא זה בזה: ועוד דאף את"ל דאסור לאבד ממונם