שבות יעקב חלק א פב

מ"מ הא פרש"י שם בד"ה מאתים זוז נתונים לך במתנה ותה' רשאי לעכבן ואעפ"כ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך ויש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשות הפקר עכ"ל: וא"כ התם דוקא משום מגדר מלתא שלא יטעו הצדוקים כלל ישראל בתקון המועדת קנסו כן: משא"כ בנדון דידן דליכא מגדר מילתא דאם הוא הוחזק לשכור עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו: ועיין בתשובת שער אפרים בסי' ע"ב דלא שייך מגדר מילתא אלא היכא דיש לחוש לקלקול רבים שהדור פרוץ: ואף שבספרי פסקי האחרונים ומשפטי יעקב העלתי עיקר בסי' בי"ת דאף כשהיחיד רגיל בדבר עבירה או שעשה דבר עבירה בפרסום במידי דשכיח גם כן מקרי מגדר מילתא ורשות לב"ד לקנסו וכמבואר ג"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ח מ"מ בנדון דידן שלא עשה העבירה מתחלה כלל בפרסום וגם אינו מוחזק לכך מי יימר דאיכא מגדר מילתא לקנסו בכך כמו התם גבי בייתוסים: ותדע שהתם עיקר טעמא משום מגדר מילתא של הבייתוסים דאל"כ איך אמרו והשוכרך ימתח על העמוד והלא קי"ל בכל התורה דאינו לוקה ומשלם אלא ודאי דהתם קנסא בעלמא משום מגדר מילתא: ואין לחלק ולומר נמי דהתם שפיר קאמר מאתים זוז נתונים לך במתנה לפי שעשה טובה שהציל החכמים שלא להטעותן עוד פן ישכרו עוד בייתוסם אחר להעיד שקר כדאיתא שם אבל בנדון שלפנינו שלא עשה שום טובה רק בשב ואל תעשה שלא אמר עדותו א"כ אף אם אנו נאמר שיקנוס להשוכר מ"מ למה יתנו להעד דאפשר שעלה מתחלה בדעתו ומחשבתו כשלקח המעות להעיד בשקר הלא אפשר לקנוס להשוכר ולחלק לעניים וכה"ג לשאר דבר מצוה ויד כל העניים שוה בזה אי משום הא לא אריא דודאי אם רוצין לקנוס העובר מניחין אותו לנתבע ואין מוציאין ממנו וכדאית' בש"ס דב"ק דף ל"ו בב"מ דף ע"ב ובב"ב דף צ"ד ע"ב שטר שיש בו רבית אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר"מ הרי דהנתבע מרויח אע"ג דהוא ג"כ חוטא ונשכר (והטעם כמ"ש התוספ' שאין זה קנס ללוה אם ישלם שמתחלה ע"מ לפרוע הלוה) אע"ג דקי"ל הלכתא כחכמים דגובה את הקרן ולא את הריבית וכמבואר בי"ד סי' קס"א ובח"מ סי' נ"ב מ"מ היכא דכלל הקרן עם הריבית גם חכמים מודי' דאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ואף דרבו החולקים לומר היכא דחייב מודה גובה את הקרן וכמו שהעלה הש"כ בח"מ ובי"ד שם שכן עיקר מ"מ הא גם בריבית שאינו גובה מרויח הלוה במה שהרוויח במעות המלוה ולא אמרינן דיקנסו לחלק לעניים והטעם נ"ל כדאיתא בש"ס דב"ק דף ל"ח ע"ב בהא דמתיב ר' זירא ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו' ואי ס"ד קניס ר"מ ממונם ה"נ נקנס כדי שלא יטמעו בהם אמר אביי כדי שלא יהא חוטא ונשכר וניתבה לעניים אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעין ע"כ וכ"כ בפשיטות בתשובת מ"ב סי' ל"ד אין לקנוס להלוה ולחלק הריוח לעניים אא"כ היכא דאיכא מגדר מלתא בדבר יע"ש כללא דמילתא בנדון דידן אין בידינו לקנסו כלל אף שעשה עבירה כי אין לנו לדמות גזרות וקנסות חכמים זו לזו רק היכא דמצינו דקנסו חכמים בפירש כהאי דשטר שיש בו רבית וכדומה ואדרבה מצינו בש"ס דב"ק פ' הקונס השוכר עדות שקר פטור מדיני אדם והכי קי"ל כמבואר בח"מ סי' ל"ב (ועיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ו) אף דאפשר לחלק ולומר דאף שאין קונסי' להוציא ממנו ממון ואין אנו דנין דיני קנסות כי האי מ"מ היכי דתפס הנתבע לא מפקינן מינה מ"מ כיון דלא מצינו קנס זו בש"ס ופוסקים אין בידינו לקנסו אם לא דאיכא מגדר מלתא בדבר וכהאי דבייתוסים דר"ה אז ביד ב"ד רשות לקנסו לפי ראות עיניהם והכל לש"ש והיכא דליכא מגדר מלתא כנרא' בנדון שלפנינו מחויב העד להחזי' ולשלם המעות ואם כופר בכל צריך לישבע היסת נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קמו ראובן שתובע לבן אחיו שחייב לו חמשים זהו' בעל פה והלה מודה שחייב לו אך כי זמן מה שהיה לו תביעה עם אחיו וקבלו עליהם שניהם והכשירו את ראובן דודם להעיד ביניהם ע"י ק"ס שעשו להכשירו וראובן כבש עדותו ועל ידי כן הפסיד כל מה שחייב לו אחיו ורוצה לתפוס באלו המעות וראובן טוען אף שהם הכשירו מ"מ הוא לא היה רוצה להעיד כיון שאינו מוטל עליו להעיד משום קורבה ומה לו לתפוס ממנו ילמדנו אמ"ו הדין עם מי: תשובה דין זה מתחלק לשני אופנים אופן בתוך אופן האחד אי חייב ראובן להעיד כיון דקבלו עליו והכשירהו ואם לא העיד אם יש בו נשיאות עון דאם לא יגיד ואת"ל דיש בו נשיאות עון וחייב בדיני שמים כיון שכבש עדותו עדיין צריך חקירת חכם אם יכול זה לתפוס ממונו: האופן הא' היה נראה לפום ריהטא פשוט דאינו מחויב להגיד וכן מצאתי ראיתי בתשובה הל' קטנות סי' ק"ך וכתב וז"ל והכי דייק לשון הטור כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעיד וכו' וקרא נמי דייק והוא עד או ראה שיהא ראוי להיות עד מטעם ראי' עכ"ל, אכן כד דייקינן שפיר נראה דחייב להגיד כיון שהכשירהו מקרי ראוי להעיד אם לא יגיד כיון שגרם להפסיד ממונו ומ"ש הטור וראוי להעיד היינו לאפוקי קרוב או פסול שלא הכשירהו שפסול להעיד דאפילו אם יגיד אינו מחייבו ממון וכ"כ הב"י בסי' ך"ח להדיא על מ"ש הטור וראוי להעיד היינו לאפוקי קרוב או פסול כיון דאפי' יגיד אינו מחייבו ממון אינו בכלל נשיאות עון עכ"ל וה"ק אביי פ' שבועת העדות לענין קרבן שבועה וכן משמעו' לשון כל הפוסקים דכל שאם יגיד מחייבו ממון הוא בכלל נשיאות עון דאם לא יגיד וראיה ברורה לזה דאם איתא דבכלל מה שאמרי' וראוי להעיד נתמעט ג"כ היכ' שהכשירהו קרוב או פסול א"כ מה מקשה הש"ס פ' שבוע' העדו' דף ל"א ע"א על הא דאמר שבוע' העדות אינו נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ור"א בר יעקב לאפוקי משחק בקוביא ולא קאמר לאפוקי קרוב או פסול אע"פ שהכשירהו והיה המעוט דומה למתני' בכל ענין אלא ודאי פשוט כל שהכשירהו מקרי ראוי להעיד ובר הגדה הוא ומחייב קרבן שבועה גם כן: וכן נ"ל ראיה מהש"ס פ' הכונס דף נ"ו תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך הש"ס במאי עסקינן אלימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ופרש"י דאורייתא הוא דאם לא יגיד בתרי משתעי דקפיד אהגדה שהם מגידים מתחייב זה ממון ע"כ וקש' למה קאמ' אלא בחד ולא קמוקי בשני' שהם קרובים או פסולין והכשירהו ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלא ודאי שזה ג"כ נכלל בכלל עונש התורה דאם לא יגיד וכפרש"י כיון שאלו העידו היה זה מתחייב ממון וק"ל: ועוד ראיה ממה שאות' בב"י סי' ל"ז בשם תשובת הרא"ש והרשב"א שבענין הסכמו' ותקנו' הקהל מקבלין עידי העיר אפי' לקרוביהם דהוי כקבלו עליהם קרוב או פסול ואם איתא דלא יענשו בעונש אם לא יגיד אכתי מה הועילו חכמים בתקנתם כיון שאם לא ירצו להעיד אין שום עונש שמים עליהם אלא ודאי פשוט כמ"ש: ומה שמדקדק שם בתשובת הל' קטנות מקרא דהוא עד או ראה או ידע שיהא ראוי להעיד מטעם ראי' לא ידעתי דהלא הרבה דרשות נדרש על לשון פסוק זה וכדאיתא בשבועו' דף ל"ג ע"ב יע"ש: אך על אופן השני עדיין צ"ע אף דהכובש עדותו חייב בדיני שמים מ"מ כיון דבדיני אדם פטורים אפש' דאף אי תפס מפקינן מיניה וכמבואר בי"ד סי' קס"א בש"ע דאבק רבית אינו יוצא בדיינים ולצאת ידי שמים חייב להחזיר ואפ"ה אי תפס מפקינן מיניה והוא דעת הרא"ש פ' איזהו נשך וכן דעת כל גדולי הפוסקים והגאונים ושלא כדעת הראב"ד כמבואר שם בב"י וכ"כ הריב"ש סימ' שצ"ב בשם הרמב"ן בפ"ק דמציעא דבמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אף שחייב בדיני שמים אי תפס בעדים מפקינן מיניה (משא"כ בתפס בלא עדים שיש לו מגו נשבע שיודע בודאי שחייב לו וזכה במה שבידו) והסכים עמו וכ"כ מהרש"ל פ' הכונס סימ' וי"ו וז"ל ונראה דכל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה אפילו לפי פרש"י שפי' בפ' השוכר את הפועלים לגבי חוסם פי פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מינה ואפ"ה חייב לצאת ידי שמים והיכ' שתפס הניזק לא מפקינן מיניה מאחר שמחייב לצאת ידי שמים וכ"פ הא"ז מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה בשלמא בקים ליה בדרבה מיניה חייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן לי' החומרא הלכך היכא דלא עבדינן עבדינן החומרא כגון בשוגג או בלא התראה או בז"ה א"כ נוכל לומ' שהסבר' נותנת שאי תפס לא מפקינן דהא ס"ס חייב הוא אבל היכא שגרמה בניזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה ומש"ה ה"נ לא תירצו דהתוספת אהא דמקשים לעיל וא"ת גלוי וידוע וכו' ומה קושיא דלמא מיירי בתפיסה אלא ודאי אף דתפס מפקינן מיניה עכ"ל הים של שלמה הנה ודאי הראיה שמביא מהתוספת ראיה ברורה היא למעיין וכן העתיקו הש"כ בח"מ ריש סי' ך"ח דברי מהרש"ל לפסק הלכה ודלא כחות יאיר ס' מ"ד שהשיג על מהרש"ל בראיה זו ולא דק דכוונת מהרש"ל דאם אית' דמהני תפיסה אי חייב בדיני שמים לא מקשה התוספת שם בדף נ"ו ד"ה כסוי כסיתה וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכווין אם נתכווין לטובה אם לרעה ולמה קאמר בד"ש נמי לא נחייב דלמא ה"ק הש"ס מ"ד יכול לומר אנא כסוי כסיתה וכוונתי היה לטובה ובד"ש לא לחייב לענין זה דאי תפס מפקינן מיניה אף דקמי שמיא גליא אנן לא שבקינן ליה לתפוס אלא ודאי דכל מקום שחייב בד"ש ג"כ לא מניחין לו לתפוס ולא מהני תפיסה ובאמת מעתיקן שם במהרש"ל נוסחא מוטעת לשון נ"מ מה שלא הוזכר לפנינו בתוספת ועכ"פ דברי מהרש"ל נכונים להמעיין לראיה זו ובקל חות יאיר שגג בדבריו: אכן מ"ש מהרש"ל שם והעתיק לשון רש"י וא"ז שכתבו והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיניה מאחר שמחויב לצאת ידי שמים: מלשון זה משמע דלא כמו שמחלק מהרש"ל אלא כל לצאת ידי שמי' אי תפס לא מפקינן מיני' מלבד שחילוקו בעצמו דחוק מאוד: ומהרש"ל עצמו כ' בלשונו נוכל לו' ולא להחליט החילוק גם בתשובת מהר"מ מינ"ץ סי' ק"א פסק בפשיטות והאי דרש"י פ' האומנין והא"ז דכל חייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה ולא הרגיש בסתירת גדולי פוסקים הנ"ל ובספרי משפטי יעקב בכללי קים לי דין ט"ז (והוא בדפוס בספר לקט הקמח בי"ד הל' ריבית בקצרה יע"ש) הכרעתי כהכרע שלישי להשוות דעת כל גדולי פוסקים אלו בלי מחלוקת כלל דודאי באבק רבית דרבנן וכן בכל הני גרמא בניזקין דפ' הכונס שמן התורה פטור גם בדיני שמים אך שחכמים אמרו דחייב לצאת ידי שמים בזה ודאי אף אם תפס מפקינן מיניה: משא"כ בכובש עדות דחייב בדיני שמים ד"ת כדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו וכן היכא דפטר מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מיניה דחייב מן התורה בדיני שמים ודאי דעת רש"י והא"ז עיקר דאי תפס לא מפקינן מיניה: וזכינו לדין בנדון דידן כיון שהכשירו להקרוב בק"ס והוא כבש עדותו שחייב בדיני שמים ד"ת אי תפס אין להוציא ממנו וזו היא שקשה בדיני ממונות להוציא מיד מוחזק וכל זה כשראובן מודה שהעלים וכבש עדותו אך אם הוא כמתנצל לומר כיון שהיה קרוב ולא רמיא עליו לאסהודי וכל מילתא דלא רמיא עלה דאינש לאו אדעתיה לכן לא היה יכול לכווין להע"ד עדותו אפשר דיכול להוציא ממונו ע"י שבועה כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קמז ראובן שתובע לעכו"ם בפני ערכאות שלהם שחייב לו והעכו"ם כפר לו והביא עד אחד ישראל שאינו חייב לו ופטרו על פיו ואח"כ נתברר מפי אחרים ומפי עצמו ששקר העיד וראובן אין יכול להוציא ממונו מיד עכו"ם אי העד מחויב לשלם או נימא כיון