שבות יעקב חלק א פ

ד"ה אי גמיר וכו': אכן במדרש פ' נשא פ"י איתא דגם בדיני ממונות אל ידין מי ששתה רביעית יין כמו לענין הוראה וכתב בכנס' גדולה בח"מ סי' ז' בהגהותיו לב"י אות ג' דס"ל לתוספת דאע"ג דהכי מוכח במדרש גמרא דידן לא ס"ל הכי מדנקט לשון אל יורה וכיון דגמרא דידן פליג על המדרש הכי נקטינן: אכן בתשובת הב"ח סי' מ"א פסק דאפי' שתוי אסור לדון ועכ"פ המחמיר תבא עליו ברכה וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה והעול' מזה נ"ל בנדון דידן ודאי מדינא מותר לדון דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים דדוקא הוראת איסור והיתר קאמר בש"ס וכדעת בעל העיטור: מ"מ לדון ביחידי ראוי להחמיר עד מ' שנין אם לא שאין גדול ממנו בעיר: משא"כ להצטרף לשלשה ודאי דלא גרע מג' הדיוטת דמותרין לדון בכל ענין אך החושך עצמו מן הדין פורק ממנו גזל וכו' כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קמא דיין שהוא שכן לאחד מבעלי דינים בשכוני גוואי אי מותר להיות דיין או לא כי טוב שכן קרוב מאח רחוק ואף אם אסור להיות דיין אם מותר להושיב דיינים אחרים לדון אותם וגם אם מותר לישב אצלם כשדני' אותו: תשובה גרסי' בזה בורר דף ך"ט ע"א אוהב זה שושבינו וכמה א"ר אבא אמר רב כל שבע' ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום הראשו' ואילך ע"כ ונראה דהלכתא כרבנ' וגם רבא בתרא הוא וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הכ"ג בהגהות ב"י סי' ז' אות טי": אכן הסמ"ע והב"ח בסי' ז' פסקו כרב ודלא כרבנן דכל שבעת ימי המשתה אסור קשה ויותר תמוה לכאורה על הטור וש"ע ושאר אחרונים שנמשכין אחריהם שפסקו לפסול אם הוא ריעו אשר כנפשו אע"ג דבש"ס קאמר דוקא שושבינו ביום החופה גם בכ"ג השיג על הב"ח בזה ולא הרגיש בזה על הטור וש"ע: ובאמת בספרי משפטי יעקב כתבתי ליישב כל זה דאין ראיה כלל לסוגיא זו דכל הסוגיא זו קאי אמתני' אליבא דת"ק דפסול אוהב ושונא לעדות ואינו פסול אלא שושבינו בימי חופתו אבל לדידן דקי"ל כחכמי' דכשרי' לעדות ואפ"ה מודים חכמים דלדיינות פסולי' וא"כ בהא ג"כ י"ל דכ"ע מודים דלעני' דיינות אף שאינו שושבינו רק ריעו שהוא כנפשו פסול לדיינות וכ"ש שושבינו כל ז' ימי החופה כי לא פליגי כי אם לעני' עדות נ"ל פשוט כוונת כל פוסקים ראשונים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור שלא הזכירו כלל פלוגתא זו דשושבינו: וא"כ בנדון שלפנינו אם שכינו הוא ריעו אשר כנפשו אסור מדינא כפסק הש"ע: אכן אם אינו אוהבו וריעו אשר כנפשו אזי מותר לדונו ע"פ הדי' אך ממדו' חסידות יכול לפרוש: ועפ"ז תליא הדבר ג"כ אם מותר להושיב דיינים אחרים דאם הוא פסול מדינא אסור להושיב ב"ד אחר וכדאיתא להדיא בש"ס ריש פ' זה הבורר ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי ב"ד אחריני: ואל תשיבני מהא דאיתא פ' שני דייני גזירות דף ק"ה ע"ב ששלח רב ענן לרב נחמן נדיינה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא לי' לדינא אמר מדשלח הכי ש"מ קריביה הוא וקשה איך עלה על דעתו דקריביה הוא א"כ איך היה רשאי לברר מי שידון אותו דהא קרוב פסול מדינא וכן האריך להתמיה בתשובת בית יעקב סי' י"ט אך בתר העיון נראה דלא קשה מידי דהתם לא בירר לרבי נחמן אלא ששלח אותו לרב נחמן שהיה דיין קבוע ומומחה לרבים ובקי בדינא וכדאיתא בפ' מי שהיה נשוי גבי שודא דדייני וכדאיתא בב"מ דף ס"ו דכ"ע לגביה דרב נחמן בדינא כדרדקי ע"ש אבל לברר דיין מי שירצה אין בידו לברר כיון שהוא עצמו פסול כדאיתא בש"ס להדיא ונראה דאף גם מי שאינו פסול ג"כ בודאי אין יכול לברר ולהושיב ב"ד שירצה ולדון בעל כרחך כמו שראיתי רבים טעו והבינו כן מדברי תשובת מהרי"ק והרב בהג"ה סי' ז' וכן נראה שהבין כן בתשובת בית יעקב סי' י"ט יע"ש: ולע"ד זה ודאי אינו וכמו שפסק בש"ע סי' ג' דיחיד מומחה או שלשה הדיוטות אינם יכולי' לדו' בע"כ אם רוצה לדון בזה הבורר בעירו או בב"ד קבוע יע"ש: אלא פשוט דכל זה לא נאמר דמותר להושיב ב"ד מי שירצה אלא אמ"ו שהוא רב ושליט בעירו להושיב ב"ד מי שירצה גם אם הוא עצמו פסול ממידו' חסידות מותר להושיב להם ב"ד וא"צ להחמיר ממדות חסידות כמו שהחמיר שלא לדון וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ק סי' ך"א שהוא מקור הדין שמיירי בכה"ג שהיה לו כתב וחתים מגדולי חשכנז בורנקוורט בתוקף גזירתם שהוא ידין בעירו או יסדר ב"ד בעירו ועל פיו ישק וכו' ע"ש: וכן הראיה דמביא מסנהדרין דאמר רב לרב כהנא פוק דיוכה נ"כ מהאי טעמא דרב היה ראש בסירא כל זה נ"ל ברור: ולטכין לישב אצלם בשעה שדכין לכאורה היה כראה בגם בענין זה יש להחמיר שלא לישב על גביהם כלל וקצת ראיה לזו מהא דאיתא פ' כהן גדול דף י"ח ע"ב משום יקרא דכהן גדול אתא ויתיב מקבלי כיהלי לסהד תיה קאי הוא ואזיל יע"ש בפרש"י ותיספת שם ד"ה והא אין וכו' דאפי' יושב ודומם נמי לא יע"ש ומה"ט פסק בתשובת בית יעקב סי' ס"ז דשני דיינים השונאי' זה את זה אסור לישב אצלו אפי' אם אחד רוצה לשתוק ג"כ אסור אבל באמת דבריו אינם מוכרחים וברורים כלל דמשמעות לשון הפוסקים דדוקא לישב. ולדון במסור כיון שכל א' דעתו לסתור דברי חבירו מאחר שהם בוכאים זה את זה אכא"כ לישב אצלו אדרבה יותר יתאמץ הדיין לדון דין אמת כבא יהעוס אצל שונאו שדן שלא כהינן וכן משמעות המקרא והוא לא אויב לו ידינו מכנע דוקא לדון אסור והראי' מכיש כהן גדול בהא דקאמר דקאי הוא ואזיל וכו' ודאי אין ראיה דהתם לכך צריך לקום לפי שדכין לבנו של מלך לפי פרש"י לכך צריך לילך שלא לשמוע מי מחייב לבנו ומדברי תוספת דלשם ג"כ אין ראיה דשאני התם דנקט אין עושיבין עלך בסנהדרין סתם ומשנה לשון המתני' לכן כתבו תוספת דאפי' לישב ולשתוק אסור משא"כ גבי שני ת"ח השונאים זה את זה דנקט אין יושבין בדין משמע דוקא לדון ממש אסור וכן הדין בכל הפוסלי' לדו' אכן לפי לשון הטור בח"מ סימן י"ח והרמב"ם פ' ד"ב מ"ה סנהדרין שכתבו ולאחר שמקבלי' עדות יוציאו כל אדם לחוץ משמע דהכל בכלל מי שאינו ראר לדון יוציאו לחוץ משום לא תלך רכיל ועיי' בב"ח סי' י"ח שמתמיה על הרמב"ם והטור דענין זו להם דבגמרא משמע שאין מוצאי' אלא לעדים ע"ש ולע"ד דברי הרמב"ם והטור נכונים לפי הטעם והסברא שלא ליחוש להם להולך רכיל ונגמרא ודאי א"צ לומר רק שמוציאין העדים כי שאר כל אדם קאמר שם במתני' שכבר הוציאו לחוץ קודם קבלת העדים ומי הכניסן שוב משא"כ הטור והרמב"ם שלא הזכירו עדיין מזה כלום לכן כתבו שיוציאו כל אדם לחוץ ומ"מ כל אדם לאו דוקא דכל השי כים לדיינים שיכולין לזכות או לחייב כגון א' מן התלמידים א"צ לצאת לחיץ אם לא שהוא תלמיד בור כדאיתא בש"ס והוא פכוט אבר שאר כל אדם עוציאין לחוץ ודלא כב"ח כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קמב ילמדינו טעם היתר ברור בעניין נטילת שכר הדייביםם תשובה הנה בדבר זה האריכות אך למותר כי כבר האריכו וביררו וליבנו כל זה הפוסקים האחרונים כמעט שלא הניח מקום להתגדר בו וכמביאר בב"ח ובתשובתו סי' נ"א ובתי"ט פ' עד כנה ובי"ד ס"ס רמ"ו בש"כ שם ובח"מ סי' ט' בדברי האחרונים וע"ש בכ"ג בהגהותיו לטור שמפקפק הרבה על טעם המנהג ול"נ עוד טעם ליישב המנהב שקלקלתם תקנתם כדאית' בירושלמי הובא בדברי אחרונים בח"א סי' י"ב דלית דידע האידנא למידין דין תורה וכיון שאין דכין דין תורה הוי כמו פשר דמיתר ליטול ממנו שכר כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים (ואפשר לומר דלזה אמרו בש"ס מכוער הדיין שנוטל שכר בטילה דלא מוכח הכוונה כיון שאין לו היתר ליטול שכר אלא א"כ שאומר שאינו יוד לדון דין תורה רק פשרה והוי מדייני דחצצתא לפי' אחד לכך קאמר מכוער הדבר) וכמה הוי ככר בטינה דמוכח זה פשיט בש"ס וכל הפוסקים ה כא דהת ה מתחלה עם הבעל דין צריך ליתן לו כל שכרו משלם כמו שהתנה כמבואר בח"מ סי' ט' וע"ש בסו"ע ס"ק י"ד שכתב דאם כא התנה עכ"פ צריך ליתן לי כשיעור שאדם רוצה ליקח ולישב בטל מאותו מלאכה שנתבטל ממנו ודבריו נכינים. אף שראית בט"ז שם שהשיג על הסמ"ע בזה וכתב וז"ל ולא נלע"ד כן דהא איתא בסי' קד"ח בכורע חובו של הבירו שפטר הלוה מטעם דיכול לומר הפייס הייתי למלוה בלא דמים ק"ו כאן שיכול לומר הייתי הילך לדיין אחר שהוא פנוי ממלאכה ותו דכתבו התוספ' פ' הכונס דף כ"ח בפירוש דכל מישכושה טובה לחבירו שלא מדעתו אפילו אית ליה פסידא א"צ לשלם דה"ל מבריח ארי דמצוה קעביד ה"נ ל"ש ומה שמביא הסמ"ע ראיה מאבדה לא דמי וכו' ותו לפי דברי הסמ"ע היה לי להרמב"ם הטור לכתוב ומכאן דמשלם כפיעל בטל כמו גבי אבדה עכ"ל בקצרה: וכל דבריו אינם ברורים וכ"ש שאינם מוכרחים כלל דלא דמי כלל לפורע חובו ולמ"ש התוספ' פ' הכונס דהתם פרע או עשה לו טובה שלא מדעתו: משא"כ כאן שבאו לפניהם הבעלי דינים וכיון שבטלו עמלארה עלייהו דידיהו רמיא בשלם אם לא התנו בפי' שלא לשלם: ומ"ש ותו לפי דברי הסמ"ע וכו' נראה שנעלם ממנו סוגיא דש"ס פ' עד כמה דף ד"ט והתיספת והרא"ש והטי"ד סי' שי"ב לענין שכר ראיות בכור שנתנו לו שכר כפועל בטל וע"ש בש"ס ותיספת והרא"ש דאף בשכר לדון או להעיד הכי דינא וטעם אחד לכולן כע"ש (אכן בב"י שם בי"ד כתב דדעת הרמב"ם אינו כן יע"ש) ודברי הסמ"ע ככינים ובפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי הוי כהתנה בפי': אכן מ"ש עוד שם בסמ"ע ס"ק ט"ו לחלק אם אמר שמא יזדמן לי שכר בקכוית סחורה בין אם הוא בעל מלאכה וכה"ג מחלק מהרש"ל פ' החובל סי' י"א: אבל כבר השבתי עליו בטוב טעם בתשובה אחת להל' כזקים ע"ש אלא דהכל נכלל בכלל אומנת מה שדרכו בכד: ואבר בטילה דלא מוכח בין ממשא ומתן או ממלאכה אין דיניו בטילין רק דמכוער הדיין כמשמעות הש"ס להדיא פ' שני דייני גזרות ומדברי הרא"ש בתשובה אין הכרח כלל כמ"ש הסמ"ע עצמו שם וגם אין לדיין ליטול שכר שכי פעמים מדי' אחד אפילו הביא ראיה לסתור דינו וכמבואר בי"ד סי' סי"ב לענין קבלת שכר מראיות בכור וכ"כ הב"ח בתשובה סי' נ"א ע"ש וכנ"ל ה"ק יעקב: ץ שאלה קמג יש בי דעת לשאול בשני דברים בענין הכוגע לדיינות והם מילתא דשכיח שלפעמים אין הנתבע רוצה לבא לפני ב"ד באמרו שהתובע יודיעו לו אופן תביעתו והסני מסרב וממאן בזה: גם אי מותר להסתלק מן הדין אחר שיודע להיכן הדין נוטה ולפי שיש חילוק דעות בכל זה בין האחרונים על כן באתי ללעוד מאע"ו הלכה לנעשה: תשובה על דבר השאלה ראשונה כבר נתבאר בבאר שבע דף קי"א ע"ד דאין כיפין לתובע על זה וכדאמרינן בש"ס פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"א דעביד אינש דלא מגלי נוענתיה אלא לבי דינא כדי שלא ילמד עצמו להשיב מענות של שקר: אף שרא תי בש"כ בסי' י"א ס"ק א' השיג עליו אין דבריו מוכרחים כי מצד הטעם והסברא נראים דברי הבאר