שבות יעקב חלק א סח

לא מתרץ הש"ס ג"כ הכי בבועל את הערוה ראיתם שהבועל אינו טריפ' ותו דהתוספ' בהקושיא פתחו בתרתי עכו"ם ומחלל שבת וסיימו רק במחלל השבת לחודא. ושמעתי לתרץ דאי אפשר לתרץ כך רק במחלל השבת דבאינך אכתי אם ראו הסנהדרין עצמם שבעל ערוה וכה"ג היכי יכול להצילו דהא כה"ג לא בענין עדות שאתה יכול להזימם שהרי מה"ט הם עצמם מותרין להיות דיינים אף שלא יקבלו הזמה על עצמם מטעם כיון שהם עצמם ראו לא תהא שמיע' גדולה מראי' כיון שברור להם הדבר: משא"כ במחלל השבת שראו בשבת שאז אי אפשר להם לדון וכמ"ש הב"ח בח"מ סי' ז') דאז אינם נעשים דיינים על כן בעינן עדות שאתה יכול להזימם א"כ שפיר מתרצו התוספ' ע"כ שמעתי ושמועה זו אינו עולה יפה לדעת ר"ע עצמו דלא ס"ל הכי בפ' ראוהו ב"ד ובמכות דף י"ב דלא תהא שמיע' גדולה מראי' לא אמרינן רק בדיני ממונת ולא בדיני נפשות ודוחק מאוד לומ' שהתוספ' יכתבו כן אליבא דר"ט לבד שלא אליבא דהלכתא: ועיין במהרש"א ושאר מפרשי תוספ' מ"ש בזה: והעולה מזה דבדיני נפשות קי"ל דלא אמרינן דעד הרואה בשעה שראוי לעשות דין נעשה דיין וא"כ ה"ה בדיני נשי' דדמי לדיני נפשו' כן הי' נראה לפום ריהטא אכן כד מעיינן יראה דבנדון דידן מותר לדון בכל ענין חד' הא דדיני נשי' דמי לדיני נפשו' אינו כן משמעו' סוגי' דש"ס סוף יבמו' רוב גדולי הפוסקי' וכמבוא' ג"כ בב"י בח"מ סי' ל' ובא"ה סי' י"א ומ"ב ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' י"ז וך"ד ובר"ח שבתי בקונטרס עגונת דף ל"ד ול"ה וסי' מ"ב דף קפ"ו וקפ"ז באורך ותשובת צמח צדק סי' ע"ט ותשובת רמ"א סי' י"ב גם הכ"ג בח"מ סי' ז' השיג על הב"ח וכתב וז"ל דלפי מ"ש בסי' ל' דדיני נשים שייכי לדיני ממונת ולא לדיני נפשות ה"ה הכא עכ"ל: ובלא"ה נ"ל דאף למאן דס"ל דדיני נשים שייכי לדיני נפשות מ"מ לענין דין זה דאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות הוא מטעם דאיתא בש"ס כיון דכתיב ושפטו עדה והצילו עדה וכיון שהוא עצמו ראה הדבר תו לא חזא לי זכות ובדיני נשים לא שייך דין זה: ובר מן דין פשיטא אם העד זה חתם על הגט ואינו מיוחד להיות ג"כ עד מסירה פשיטא דמותר לתיות דיין כיון דקי"ל כר' אלעזר בגיטין דעיד' מסירה כרתי ואין עדים חותמין על הגט אלא מפני תקון עולם ובדרבנן קי"ל דעד נעשה דיין וכמסקנת הש"ס בכתובות דף ך"א דבקיום שטרות דרבנן אפי' עד המעיד נעשה דיין והוא הסכמת הפוסקים דכל בדרבנן דינא הכי עיין בב"י בח"מ סי' ז': ואף אם נימא דהן הן עידי חתימה הן הן עדי מסירה מ"מ מותר לדון בהוראה זו ואל תשיבני ממ"ש הב"י בסי' ז' וז"ל כתב ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר וכ"כ בעל העיטור בשם הרי"ף והרשב"א כתב בתשובה שיש לדון ולהכשי' אפי' עד החתום בשטר להיות דיין עכ"ל הב"י: והאחרונים כולם דרכו בדרך אחד ה"ה הט"ז בסי' ז' ומורה צדק בשם מהרש"ף ובכ"ג בהגהותיו לב"י אות י"א בשם מהרח"ש ובש"כ סי' מ"ו ס"ק נ"ז להשוות דעת הפוסקים יחד דבגוף השטר אין לו להיות דיין כלל והרשב"א דמכשיר מיירו דוקא בקיום שטר עיין דבריה' באורך ובספרי משפטי יעקב כתבתי דלכולהו אישתמיטת להו גוף ומקור לשון הפוסקים בזה וז"ל ר' ירוח' ריש מישרים וסופר החתום בשטר אינו דן באותו שטר כ"כ בעל העיטור בשם הרי"ף ז"ל עכ"ל ואחר זה כתב עוד וז"ל החשוד על אותו דבר לא דן ומכאן דקדקו כי העד החתום בשטר אין ראוי לדון באותו שטר וכ"כ בעל העיטור בשם הרי"ף עכ"ל: וז"ל העיטור בדף נ"ג ע"ד החשוד ליטול שכר דינו בטל לרב אלפס סופר החתום בעד ברוב שטרות אינ' ראוים לדון בשטר ששמו חתם עליו שחשוד על אותו דבר שנוטל שכר כתיבה עכ"ל העיטור הרי מבואר להדיא מדבריה' שלא מיירו כלל מדין עד נעשה דיין רק לענין דין חשוד ליטול שכר ואדרבא משמע דמשום עד נעשה דיין מותר לדון וכ"כ בעל העיטור בפירוש בדף ל"ד ע"ד וז"ל ועד היודע עדות ולא הגיד אפי' בדאורייתא נעשה דיין וכ"ש עד החתום בשטר וכתב ידו יוצא למקו' אחר דכשר עכ"ל: נמצא דכל האחרונים שגגו מכח קיצר לשון הב"י בזה ולא עיינו במקור הדין: (ובפרטות בעל כנסת הגדולה שם שגג מאוד במ"ש דמ"ש הב"י והרשב"א כתב וכו' הוא הכל מדברי ר' ירוחם זה ודאי אינו להמעיין בדברי רבינו ירוחם) דמבואר דעת בעל העיטור ורבינו ירוחם להיפך דעד החתום בשטר מותר לו להיות דיין בדבר: ובר מן כל דין בנדון דידן אין צריך לכל זה דלא מצינו רק דאין עד נעשה דיין אבל ודאי דעד נעשה מורה הוראה דהאדם מותר להורת לעצמו ואב ובנו והרב ותלמידו מונין להם לשנים לענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר וא"כ בנדון דידן כיון שעדיין לא ניתן הגט ליד האשה ואנו דנין רק על הגט עצמו אם הוא כשר או פסול דהו' רק כשאר הוראת איסור והיתר דהכל מצטרפין דאין זה דין בין איש לחבירו או בין איש לאשתו רק הוראה בעלמא פשוט הוא שהעד מצטרף להוראה זו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קיז תמיה' לי תמיה' גדול' וקיימ' דבא"ה סי' ך"ו סעי' ד' פסק הרב בהג"ה דדע' הרא"ש דפסק כנהרדעי דבכולהו לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה: ובסי' קל"ד סעי' וי"ו סתם כדעת המחבר שמכין מי שמסר מודעא אגיטא יע"ש: תשובה הא מילתא כבר אמורה והרגיש בו בספר בית שמואל סימן קל"ד ס"ק י"א וכה"ג קשה על מה שפסק הטור בח"מ סי' א' דמאן דמצטער שליח דרבנן מכין אותו ומסיק וכתב וז"ל ויש לתרץ בטוב דראיתי בבאר שבע דף צ"ט כתב נהרדעי לא פליגי אלא בענין קידושין דאין מלקין לבר מאן דמקדש בביא' אבל בשאר דברים לא פליגי וס"ל דמלקין לכן שפיר העתיק הטור לשון הרמב"ם ורמ"א בהג"ה סתם כוותייהו ע"כ בית שמואל: והנה דבריו אינם ברורים כי מלבד שהלשון הש"ס דחוק דקאמר סתמא בכלהו לא מנגיד רב אליבא דנהרדעי וכפ' הב"י להדיא בי"ד סי' של"ד דלכך לא כתב הטור דמנגדינן אמאן דחלא עליה שמתא תלתין יום ולא תבע להתיר נידוי כיון דנהדדעי פליגי וכיון דספיקא היא אזלינן לקולא עכ"ל וכ"כ הד"מ שם סעיף ג' (ואע"ג דעיקר דבריהם של הב"י והד"מ מ"ש לתרץ דעת הרמב"ם תמוהים מאוד דאיך כתבו שהרמב"ם מסופק אי הלכתא כנהרדעי הא הרמב"ם פסק להדיא בפ' ךא' מהא"ב כרב ולא כנהרדעי וכ"כ הטור בא"ה סי' ך"ו להדיא בשמו אלא נלע"ד עיקר דטעם הרמב"ם שלא פסק דמנגדינן אמאן דחלא עליה שמתא תלתין יום לפי שסתמא דש"ס קאמר בפ' אלו מגלחין רב יהודא משמיה דרב נחמן מנדין לאלתר ושונין לאחר שלושים ומחרימין לאחר ששים ופליג אדרב לכן פסק בהא כרב נחמן בזה ודלא כרב וכה"ג כתב הכסף משנה לתרץ דברי הרמב"ם בפך"א מהא"ב גבי חתנא דדייר בי חמוה ע"ש) הרי דלדעת רמ"א עצמו נהרדעי אכולהו קאי ותו יש הרבה דקדוקים על הטור בח"מ סי' ח' כמו שאיתא שם בב"י וז"ל ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין וכו' ומה שמתרץ הב"י אינו עולה לפי סוגיא דש"ס בקדושין וכ"כ בתשובת מהרי"ט ח"ב חלק י"ד סי' ך"ט ובגידולי תרומה דף ך"ג והב"ח ובבני שמואל כתבו לחלק בין צער לביזוי אך שגם זו אינו עולה היטב לע"ד לפי משמעות הסוגיא וכמ"ש הב"ח שדוחק לפרש כן גם הסמ"ע כתב לדחות סברה זו בשתי ידים ובר מן כל דין קשה לי בדברי הרמב"ם שגבי שליח ב"ד כתב והמצערו יש רשות לב"ד להלקותו מכות מרדות וכיון שפסק כרב א"כ דינא דמכין אותו ע"פ הדין ולמה כתב לשון רשות ובפכ"א מהא"ב גבי אינך דמנגיד רב כתב מכין אותו מכות מרדות משמע דחיוב הוא לכן נלע"ד לתרץ הכל בחדא שיטה נכון ואמת דדעת הרמב"ם הא דאמרינן דר' מנגיד אמצער שליחא דרבנן היינו לומר שרב היקל בדבר אף שמדינא חייב שמתא דחמיר מנגידא עיין בב"י ובספרי חק יעקב סי' תס"ח ס"ק ב' ואפ"ה אשמעינן רב דמותר להקל עליו רק להכות וא"כ יפה עשה הטור שהעתיק כאן לשון הרמב"ם דאף דהרא"ש פסק כנהרדעי היינו משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכאן אדרבא מילתא דרב הוא קולא שרשות ביד ב"ד להלקותו ולא להחמיר עליו דוקא לנדותו לכן פסק כהרמב"ם ולהכי ג"כ סתם רמ"א כוותיה כנ"ל נכון וברור ליישב דעת הרמב"ם והטור וניצולו מכל קושית של האחרונים (ולהכי ג"כ בקיצור פסקי הרא"ש פרק ר"ג כשכתב כל הני דלקי עליהם רב ולא קי"ל כוותייהו לא כת' האי דמצער שלוחא דרבנן והיינו מטעם שכתבתי (אכן צ"ע קצת דבפ"ק דקדושין העתיק בקיצר פסקי הרא"ש גם האי דמצער שלוחא דרבנן וצ"ע) כנ"ל הק' יעקב: שאלה קיח ע"ד הגט שנשלח מארץ מרחק וכתבו תיבת רשאי ביוד לבסוף לפי שנמצא כן באיזה דפוסי ש"ע בסדר הגט שבק"ק קראקא דהיינו בש"ע דפוס הענא וכן בספר בית שמואל נדפס רשאי ביוד לבסוף ובאמת בשאר כל נוסחות הגט כתב רשאה בה"א לבסוף על כן ילמדינו רבינו איזה מהם ישכון אור לנהוג אחריו ואם הדין לכתוב דוקא רשאה בה"א לבסוף אם נפסל הגט שנכתב רשאי ביוד אף בשעת הדחק וחשש עיגון מה: תשובה הנה בודאי אין להסתפק כלל דיש לכתוב רשאה בה"א לבסוף דהוא לשון נקיבה ומה שנמצא באיזה דפוסי ש"ע הוא טעות דמוכח טעות הדפוס באותו ש"ע עצמם סי' קך"ו סעיף ך"ב בהג"ה וז"ל י"א דאם לא כתב דיתיהויין רשאה וכו' ואת תהא רשאה כלו' בה"א לבסוף גם בבית שמואל בסדר גיטין של מהר"מ מקראקה סעיף קל"ז כתב כן וכן הוא בכל נוסחי גיטין הישנים בהרא"ש והמרדכי והאגודה והעיטור גם חדשים הכל בה"א לבסוף: ונראה דאפי' בדיעבד פסול כי רשאי ביוד לבסוף הוא לשון זכר וכן נמצא בכל הש"ס רשאי גבי זכר ולא אצל נקיבה רק בה"א לבסוף ויעיון מכ"ת במועד קטן דף ך' ובפ"ק דכתובת דף ד' ע"ב תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת וכו' וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוסקת ע"ב וכן נמצא הרבה פעמים בש"ס דגבי דידיה נקט רשאי לשון זכר וגבי דידה רשאה לשון נקיבה נמצא דהוי שינוי לשון כאלו עדיין הרשות בידו: אע"ג דשאר לשון הגט יוכיח מ"מ הלא הרבה דקדקו חז"ל וכל הפוסקים ישינים גם חדשים אפילו בחסרון ותוספת יו"ד או אפי' קוצו של יו"ד לפסול הגט וכ"ש כה"ג: אכן אם הוא שעת הדחק ועיגון אפשר לצדד להקל בדיעבד ועיקר הדין תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי דהרמב"ם פ"ד מ"ה גירושין פסק וז"ל הרי שכתב בנוסח זה ולא כתב היודין היתרים וכו' הרי זה הגט פסול עכ"ל ודעת הראב"ד והעיטור (וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א ורב האי) והובא בהרא"ש בפ' המגרש והטור סי' קך"ו דכל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד וצווח ומערער משא"כ היכי דנכתב בטעות ואין הבעל מערער אין לפסול. והמ"מ סיים ואין בידי להכריע בין הדעות: והב"י בש"ע סי' קך"ו סעיף ך"ב כתב דעה ראשונה דעת הרמב"ם בסתם שאם שינה בדקדוק הגט