שבות יעקב חלק א נב

במכירה והביא ראיה מברייתא נתגרשה אינה כופה וזה איירו באינה מכירה כאשר כבר תמהו על זה גדולי ראשוני' ואחרוני' ומ"ש המרדכי בפרק אע"פ ע"ש הר"ש מפליזא דגרושה מינקת וכו' אע"פ מכירה וכו' אכתוב בסמוך שגם הוא מפרש לדברי הר"ש באינו מכירה ומ"ש בלחם משנה בפי"א מה' גירושין ליישב הקושי' דאמרינן מניקה דומיא דמעובר' וכו' כל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה שדבריו דחוקים וכל מעיין ישפוט בצדק שדברי ר"ת אמורים בכל ענין ומהר"מ אלשקר כתב בתשובה דלר"ת וסייעתו אסור אפי' אינה מכירה והרשב"א שהתיר באינה מכירה ס"ל כר"ש ובלי ספק שלא נעלם ממנו דברי הר"ן וההמ"מ הנ"ל אלא שס"ל דלא כוותייהו ושהרשב"א ור"ת פליגי זה על זה וכן הוא בט"ז בכתב. והנה הרמב"ם משמעו' דבריו שפוסק כר"ת כמ"ש ההמ"מ ז"ל ואינו כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת השאלתות ובודאי משמעות דברי הרמב"ם אין חלו' בין מכיר' לאין מכיר' כפי סתימו' דבריו וכן דעת הטו' דכמו דבאלמנ' אין חלוק בין מכיר' לאין מכיר' ה"ה בגרוש' וכ"נ דעת ר' ירוח' נתי' ך"ג ח"ד דלר"ת אין חילו' בין גרוש' לאלמנ' וכתב שכן עיק' דהלכ' כר"ת אלא שראיתי לספר אמונ' שמואל מ"ש הר"ש קאיידנב' וז"ל ומ"ש מוהר' שמח' לוצאטו שהתירו אשה אחת ביותר ודימו דין זה לגרושה כמו בגרושה שאינה מכיר' דאינו כופה להניק לדע' הרא"ש ולדע' הרשב"א אליבא דר"ת הכי נמי באשה אחת עשירה שהכניסה לבעלה ממון הרבה כיון שאינה יכול' לכופה להניק ע"ש והואיל שהכניסה לו ממון הרבה הוי כמו הכניס שני שפחות דאין כופין להניק. ובנדון דידן בלי ספק אותה אלמנה הכניסה לנדן ממון הרבה הוא הדין והוא הראיה ובאל"ה יש ללמו' שם להתיר לנדון דידן כיון שמשמעות דבריהם מתוך השאלה היה נראה דמשום סכנה לא הית' רוצה להניק ד' ילדים בחיי בעלה ואפשר שלא היה יכול לכופה להניקה ויש לדמות דין זה למ"ש בספר בית יעקב שמיחו לה ע"פ הרופאי' שלא להניק את הולד. אבל לע"ד דברי אמונת שמואל ומהר"ש לצא"ט אינו נ"ל כלל שרוצים לדחות דברי ר"ת ורוצי' להוכיח שהסמ"ג והרמב"ם סוברי' כהרשב"א ודבריה' אין נ"ל ואשי' עליה' בקצרה וז"ל שם בתשוב' ר"ש הזקן אומ' בגרוש' מותר' להנש' דלא משתעבדא ליה ור"ת אוסר בגרושה דתניא בפ' אע"פ מעובר' ומניק' חבירו לא תנש' קפסי' ותני ל"ש אלמנ' ול"ש גרוש' ע"כ והנ' אין ראי' שבשבילם יוסתר דעת השר כיון דקאמר תלמודא דמעוברת לאחר ג' חדשים להבחנה לא תנשא משום דלמניק' קיימא כדאמרינן בהחולץ אם שורש התקנ' היא משום דלמניקא קיימא כדאמרינן א"כ א"כ ממילא משמע כל כמה דלא קיימא לא משתעבד' ונמשך מזה שתוכל להנשא בלי שום הבחנה דזיל בתר טעמא כמורגל בתלמוד א"כ אין שום דבר נגד השר לסייענו ועוד דמפרש טעמא דמניקת ה"ט דמעוברת ולמאי דמסיק דההוא מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת הוי שייך בגרושה כמו באלמנה. ואע"ג דהדר ביה מהאי טעמא מהא מילתא לא הדר ביה דאסר אפי' בגרושה ע"כ הנה גם זאת טענה חלושה היא כיון דטע' אמיתי הוא דלמניקא קיימ' ואין טעם ראשון מספיק וקאמר תלמודא אלא נ"ל דטעם ראשון נסתר לגמרי ולא נשאר לנו לומר שהנמשך מהטעם ראשו עומד בתקפו והוא ידוע כי בהתבטל הסיבה יתבטל גם המסובב עכ"ל. ואשתומם על המרא' ומה ראו על ככה לדחות לדברי ר"ת בגילא דחטתא ומ"ש לסתו' ראיו' ר"ת דכיון דקאמר תלמודא לאחר ג' חדשים לא תנשא משו' דלמניקה קיימא א"כ משמע כל כמה דלא קיימא למניקה לא משתעבד הרי הרמב"ם והסמ"ג כתבו הטעם דגבי מעוברת משו' דחסא וטעמם שהיה להם גרסא אחרת בגמרא כמ"ש הכסף משנה או כמ"ש שם בתירוץ הב' או כמו שאכתו' בסמוך ולדבריהם ודאי הברייתא לענין מעוברת איירי בכל ענין בין באלמנ' בין בגרושה והברייתא בחדא מחתא מחתינהו מעוברת ומניקה ובמעוברת ל"ש אלמנה ל"ש גרושה ה"נ במניקה ולפי תירוץ הב' מ"ש הכ"מ שם דטעמא דדחסא עיקר וה"מ לשנויי בגמ' דידיה חייס ודלאו דידיה לא חייס אלא דבלא"ה הוצרך להאי שינויא דמיעכר חלבא משום מניקה ואפשר שזה כוונת ר"ת ג"כ וס"ל דההוא טעמא דדחסא עיקר שמחלק לענין מניק' בין דידי' ללאו דידי' ה"ה לענין דחס' אלא שצריך להאי טעמ' כמ"ש הכסף משנה משום מניקה צריך להאי טעמא וכיון דטעמא דדחסה עיקר ע"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה לענין מעוברת והברייתא קפסיק ותני ל"ש גרושה ולא אלמנ' כלומר כי היכי דבמעוברת אין חילוק בין אלמנ' לגרושה ה"ה למינקה ואף אם נאמר דר"ת ס"ל דלא אמרינן טעמא דדחסא במסקנא מ"מ הוכיח שפיר קפסיק ותני ל"ש אלמנה ל"ש גרוש' דע"כ גרושה ג"כ אסו' דאל"כ ה"ל לבריית' לפרושי דהא איכא לטעו' ולומ' טעמ' דדחס' וא"כ איכ' למימ' דידי' חייס דלאו דידיה לא חייס ולאסור אף בגרוש' אלא ודאי דהאמת במעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה למניקה והנה לכאורה עלה על רוחי להוכיח מן הגמרא דלא כר"ת מדפרש טעמא דמעוברת למניק' קיימא ולא קאי בהאי טעמא דדחס' ולחלק בין דידי' ללאו דדי' כפי גרסת הרמב"ם באמ' אלא שס"ל להש"ס במניקה טעמא דמעכר חלבה וזה אינו שייך אלא באלמנ' ולא בגרושה ואם יאמר במעוברת טעמא דדחסא ע"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה והברייתא כללינהו כהדדי מעובר' ומניק' וזה אי אפשר להיות דמעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה ובמניקה יש חילוק בין אלמנה לגרושה ולכך מסיק הגמר' דטעמא מעוברת ומניקה שווים ובשניהם דוקא אלמנה ולא גרושה אבל חלילה לדחות דברי ר"ת בדברים כאלו בדקדוק קל כזה ובלא"ה אין דקדקנו דקדק כי נוכל לומ' דס"ל להש"ס דוקא לענין הוצא' יש חילוק בין דידיה ללאו דידיה אבל לענין דחסא אין חילוק ובפרטות שנוכל לומר דס"ל לר"ת כמ"ש הכ"מ כמ"ש לעיל ויותר נ"ל לומר ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו טעמא דדחסא ס"ל טעמא דדחסא עיקר וקושי' הגמר' ודאי לאו קושיא דהכי ה"מ לשנוי דידיה חס וכו' ודאי צריך ישו' אמאי לא משני הכי לכן לבי אומ' דה"פ דהרמב"ם מפר' דס"ל להש"ס ודאי טעמא דדחסא עיקר ולהכי במעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה אבל במניקה ודאי יש חילוק בין אלמנה לגרושה כמו שס"ל להר"ש וה"ה במכניסה ב' שפחות וצריכן לומר דגזרינן מניקה אטו מעוברת אלא שאין טעם לגזירה זו דבשלמא מעוברת דטעמא משום דחסא אין חילוק בין אלמנה לגרושה אבל מניקה דגרושה ובמכניסה לו ב' שפחות ה"ל לברייתא להתיר במניקה והברייתא כללינהו בחדא מעוברת ומניקה להכי מסיק סתם מעוברת למניקה קיימא ולהכי מניקה גרושה אסורה אטו מעוברת דאם נתיר לו גרושה והכניסה לו ב' שפחות במניקה נתיר אף במעוברת דהא איכא למימר טעמא דמעוברת למניקה קיימא כלומר דאי הוי קאי בהאי טעמא דדחסה תקשה הברייתא למה כללנהו יחד מעוברת ומניקה הלא במניקה גרושה מותרת ובמעוברת גרושה אסורה ואין מקום לגזירה מניקה אטו מעוברת דהא לא דמיא אלא כאוכלא לדנא דמעובר' הוי טעמא דדחסא ובמניקת הוי טעמ' משום מעכר חלב ולה"ק הגמרא דמעוברת איכא נמי טעמא דמעכר חלבה דסתם מעובר' למניקה קיימא והיינו טעמ' דדחסה וטעמ' דמעובר' למניקה קיימא ומש"ה אתי שפיר דאסרינן בין במעוברת בין במניקה בין באלמנה בין בגרושה ואף דבמניקה היה להתיר בגרושה כיון דמעוברת גרושה אסורה משום טעמא דדחסא אסור אף במניקת גרושה דאי לא הא לא קיימא הא כלומר דאי נתיר גרושה יתיר אף במעוברת דיאמר האומר דטעמא דמעוברת משום דלמניקה קיימא וכיון דבמניק' שרי גרושה ובמעוברת נמי קיימא למניקא וג"כ שרי גרושה ולכך אסרו חכמים אף במניקה בגרוש' אבל באמת עיקר הטעם דמעובר' משום דחסא אלא דהגמרא מיישב למה כללנהו ביחד ובשניהם אסור בין בגרושה ובין באלמנה והא דמניק' ליכ' למגזר אטו מעוברת דהא האי טעמ' לחוד והאי טעמא לחוד ולכך קאמר הגמרא דהאי טעמא דמניקה איכא למימר נמי במעובר' וא"כ ודאי אם נתיר במניקה בגרושה אתי להתיר מעוברת בגרושה הואיל ואיכ' למימר שניהם בחד טעם אבל אליבא דאמת ודאי במעוברת טעמא דדחסא עיקר דאלת"ה אמאי אסרה במעוברת גופא בגרושה דאי משום דלמניקה קיימ' דבגרוש' לא כפינן אות' להניק אלא טעמ' דמעובר' טעמא דדחסא עיק' ולהכי אסו' אף בגרוש' וזה נ"ל ברור לדעתי ובז' אדחי מ"ש בתשוב' הנ"ל דאי אמרינן טעמא למניקה קיימא לא הוצרך הברייתא לחלק בין אלמנה לגרושה דעל כרחך זה ליתא דא"כ מנ"ל לרמב"ם וסמ"ג דטעמא משום דחסא דלמא באמת גרושה בין במעוברת בין במניקה וטעמה דמעוברת משום דלמניקה קיימא ולהכי לא איצטריך לחלק בין אלמנה לגרוש' דזיל בתר טעמא אלא ודאי כדכתיבנא דאף אי טעמ' דמעוברת למניקה קיימא מכל מקום ה"ל לברייתא לפרש להדיא ולחלק בין אלמנה לגרושה ודברי ר"ת שרירין וקיימין ובזה נדח' מ"ש בתשוב' הנ"ל וז"ל אמנם צריך חקיר' אם דעת ר"ת ראוים לקבלה בזה דנראה דאין להרבות בגזירות וכמו שאמר רב ספרא בפ"ג דיבמות היא גופיה גזירה ולא עבדינן גזירה לגזיר' וכן מצינו בכמה דוכתי תקנתא לתקנתא לא עבדינן ודי לנו בגזירת ותקנ' שתקנו כבר חז"ל מלבד זה הטעם הכולל בפירש אתמר בזה הענין שאין לנו להרבות בגזירות וראיה מדברי הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל גמלתו בחיי הבעל נראה דמותר להנשא דליכא למגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו וכה"ג לא גזרינן דא"כ היאך שרי לדבי ריש גלותא לגזור אטו לא נתנו למניקה אלא לא גזרינן אלא שלא תחזור בה המניקת או שתמהר לגמלו דודאי מינכר בין נתנה למניקת ובין לא נתנה בין גמלתו ללא גמלתו ע"כ ודבריו דחוים בעיני דודאי אמת הדבר דלא גזרינן בענין זה גזירה דאי גזרינן ה"ל למגזר אפי' דבי ריש גלותא אלא היינו טעמ' דאסרינן אף בגרוש' כיון דאיכ' למימר מעוברת ומניק' חד טעמ' הו' ועל שניה' הו' אומ' טעמ' דמעובר' למניק' קיימ' ובאמ' טעמ' דמעובר' משום דחס' ולכך צריכן לאסור שניהם בגרושה דאי לא הא לא קיימא הא משא"כ בשאר גזירו' דלגזור ריש גלותא אטו שאר אינשי דעלמ' מת אטו לא מת ודאי לא גזרי' ודלא כמהרש"א שכ' בפ' אע"פ בתוספ' ד"ה והלכתא וכו' דטעמא דר"ת משום גזירה וזה ליתא ועם דברינו נ"ל ברור עוד ישוב נכון ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו טעמא דדחסה ובגמרא דחו טעם זה וקאמר אלא וכו' ואומר אני דהפ' דודאי ביבמות דחו טעם דדחסה ולא רצו הש"ס לדחות לענין דחסא ולומר עליה דידיה חס ודלאו דידיה לא חס דהא מצי לתרץ ברווחא סתם מעובר' למניקה קיימא כמו שמשני התם וליכא לאקשויי דא"כ דלא אמרינן טעמא דדחסא אמאי אוסר הבריית' סתם ולא מפליג בין גרושה לאלמנה ואי לא אמרינן טעמא דדחסא אלא טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא ה"ל לברייתא לחלק בין אלמנה לגרוש' ולהתיר בגרושה איכא למימר אף דטעמא משום דסתם מעוברת למניק' קיימא מ"מ לא מפליג הבריי' ואוסר בין באלמנה בין בגרושה דגזרינן גרושה אטו אלמנה אבל למאי דמסיק בכתובת דר"נ התיר דבי ריש גלותא וצריכין לומר כמ"ש התוספ' דלא גזרינן שום גזיר' דאי גזרינן ה"ל לאסור אף דבי ריש גלותא אלא ודאי לא גזרינן ומעת' אי אפש' לומר כמו שמשני ביבמו' סתם מעוברת למכיק' קיימא א"כ קשה למה לא מפליג הברייתא בין אלמנה לגרושה וה"ל להתיר בגרושה דהא לא גזרינן גרושה אטו אלמנה אלא ודאי צ"ל לרב נחמן דהותר דבי ריש גלותא וסבר דלא גזרינן לא סבר להאי שינוי דסתם מעוברת וכו' אלא במעובר' טעמא דדחסא עיקר ומדינא אסור אף בגרוש' גבי מעוברת ולהכי צריכין לאסור אף במניקה בגרושה דאי לא הא לא קיימא הא ומעתה צדקו דברי הרמב"ם וסמ"ג מראוים הדברים למי שאמרן אף דבימות ת' מסיק טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא ואדחי טעמא דדחסא