שבות יעקב חלק א ל

לכך חשו להפסד גדול והקילו ומקרוב אירע מעשה פה פראג שהיה נטרפו בשנה אחת רוב בהמות גסות ע"י סרכות הריא' ורציתי לעשות מעשה אם יסכימו עוד מורה הוראות להקל ולסמוך על הקולת אלו שבשאלינקו בימי תעניתם שאין קונין בשר מה"ט שכתב הב"י כיון דאיכא הפסד גדול כי האי וא"כ ה"ה בנדון דידן בימים אלו יש להקל ולא בעינן אחר כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נב על דבר האווז שנמצא לה שתי מרו' והורה המורה שיטעם הכבד אי טעים ביה טעם מר דאז יש להכשיר ולא ידעתי מאין יצא לו סברה זו דדין זה לא נזכר רק בנחסרה המרה דאמרינן כבד כועס ומרה זורקת בו אבל בנמצא שני מרות מאן דכר שמיה מהיתר זו ויורינו אדוני מ"ו הדרך אשר נלך בה. תשובה הנה שאלתו שאלת חכם קבלתי מ"ש ולא ידעתי מאין יצא לו סברא זו הנה אודיע לך שחדשים מקרוב באו ספר פרי חדש על י"ד וכתב כן להדיא בסי' מ"א ס"ק ח' וז"ל נמצא ב' מרות טריפה ומיהו ה"מ היכא דליכא טעם דמרירתא בכבד אבל אי איכא טעם מר בכבד בודאי כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי ופשוט הוא עכ"ל ובודאי על זה סמך המורה להורות להקל בכה"ג וזה דרכן של איזה בעל הוראה בזמנינו שלא שמש כל צרכן וגס לבם בהורא' כשמוצאין דין חדש בספרים חדשים מבלי עיון רב ושיקול דעתם וחקירת הדבר בדברי ראשונים פוסקים מהר כדבריו להראות כח דהיתרא בדין חדש אשר לא היה לעולמי' כדי להתגדר בו כאלו מאתם תצא תורה חדשה אכן אני לא כן קבלתי מרבותי הגאוני' כוחי נפש ואשר עודנה חיים לאי"ט כי אין כל חדש תחת השמ' ואין לנו לסמוך על דברי האחרוני' בדין חדש בפרט להקל אם לא שידרוש ויחקור היטב שיש ראיה ברורה לדבריו מש"ס או פוסקים ראשוני' כי לבם של ראשונים כפתחו של אולם וכו' וכל זה אחר עיון ומתון רב אף שבעל פרי חדש היה רב מובהק ואתמחי גברא ואתמחי קמיע וכיון והמצי' הרב' דברי' להלכ' ולמעש' וכמבוא' כמ' פעמי' ג"כ בספרי סול' למנח' מ"מ שגיאו' מי יבין וכן השגתי עליו כמ' פעמי' שם ובדין זה ודאי שגג ומה בכך שטועם טעם מר בכבד שראינו שמרה זרק בכבד מ"מ הרי שתי מרות לפנינו והוי כנטל דמי ואף אם נאמר דכיון שטועם טעם מר בכבד הוי כאלו יש עוד מרה מ"מ הוי כשלשה מרות דודאי טריפה וכי אמרינן דשנים הוי כנטול ושלישית יכשירו זה ודאי דבר שאין לו שחר ונשתקע ולא נאמר דכל יתר כנטול ממש דמי אף שיש מרות לפנינו ובהם טעם מר מה הוי ומה יועיל טעם מרירו' בכבד וכבודו במקומו מונח וטעמו בזה טעם מר ופגום מעיקרא היא והא לך לשון הלכות גדולות והר"א שהובא בהרא"ש בריש פ' אלו טריפות שהוא מקור דין זה דטעימא כתב וז"ל כתב הרא"ה בחבורו ואי לא טעים בה טעם דמרירותא כשהוא חיה יצלנה ואי איבלע בגויה יהב בה טעמא והיכא דמשתכחו תרי מרריה וכו' אי שפכי להדדי כשרה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול דמי עכ"ל הרי דשני דינים הללו גבי הדדי תניין ואפ"ה לא הזכיר כלל דין טעימה בכבד רק בחסרה המרה ולא בנמצא שתי מרות וכן מסתבר וכן משמעו' כל הפוסקים וכי ניים ושכיב אמר וכתב להא מילתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ובפרטות לדעת הפוסקים דיתר כנטול דמי היינו הוא ומקימו דהוי כנוקב המרה ואף גם בדין זה עצמו דחסרה המרה שטועמין הכבד חידוש הוא כמ"ש הפר"ח עצמו בזה והבו דלא לוסיף עלה (עכ"ל וע"ל חלק א"ח שאלה ך"ג בדין טעימת הכבד) לכן אל תסמוך על הוראה זו כלל כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נג בהמה שנשברה ידה במקום שאין עושה אותה טריפה רק שהאבר עצמו אסור כדין אבר המדולדל אי חלבה מותר או נימא דחלב שלה אסור כיון דבאה מכלל האיברים: תשובה לכאורה דוגמא שאלה כזו קמבעי' הש"ס פרק בהמה המקשה דף ס"ט ע"א בעובר שהוצי' ידו שאותו אבר אסור מבעיא מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסור' בשחיטה תיקו ופסקו הפוסקים לחומרא וא"כ ה"ה בנדון דידן כיון דלית תקנתא לאיסורא בשחיטה יש לאסור החלב אך אפשר לחלק ולומר דדוקא התם בדין אבר היוצא דאסור מדאורייתא כדכתיב ובשר בשדה וגו' לכן אזלינן בתיקו לחומרא משא"כ בנ"ד דהוי רק איסור דרבנן ואזלינן להקל וכה"ג מצאתי ראיתי בתשובת בית יעקב סי' יו"ד בתרנגולת שנשתברו אגפיה רחוק מן הגוף אם ביצתה מותרת וכתב ג"כ להקל מהאי טעמא דהוי איסור דרבנן ע"ש. אכן כד מעיינין שפיר אכתי צ"ע למעשה דהא לדעת הרמב"ם בפ"ה מהמ"א גם אבר המדולדל הוי איסור דאורייתא וראוי להחמיר בספיקא ועיין בפר"ח ס' ס"ב סעיף ז' מסיק וז"ל ולענין דינ' אע"פ שרוב הפוסקים פליגי אהרמב"ם מ"מ נקטינן כוותיה לחומרא ורהטא דשמעת' אזלא כוותיה וכן הוא בתוספתא להדיא ואזלינן לחומרא כדין כל ספק דאורייתא ע"כ תוכן דבריו שם. ועוד דאף אם הוא דרבנן מ"מ דעת גדולי פוסקים דבתיקו דאסורא דרבנן לחומרא וכמ"ש בספרי תורת השלמים בקונטרס הספיקות במחודשים סעיף ט' וע"ש בס"ק י"ח אכן נ"ל דבלא"ה אין ענין נדון דידן למאי דמבעיא בש"ס כי בנדון שלפנינו פשוט להיתר מטעם אחר כיון דמה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחתוך וא"כ איך נאסור החלב בשביל אבר זה שכבר הוא כחתך וכה"ג כתב הש"כ בסי' נ"ה ס"ק י"ג לענין איסור דבוק דיש להתיר משום דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי דכיון דאסרינן אותו אבר משום דהוי כחתוך לגמרי וא"כ איך נאסור משום איסור דבוק יע"ש וא"כ ה"ה בנדון זה כיון דאסרינן אותו אבר המדולדל דהוי כנחתך מן הבהמה וא"כ איך נאסור החלב משום דבא מכלל האיברי' הרי זה האבר כבר נחשב כחתוך לגמרי ולא דמי כלל למאי דבעי' בש"ס דהתם האבר אסור מתורת אבר מן החי לא משום דחשבינן ליה כחתוך אלא לפי שאין לו תקנה בשחיטה שכבר נאסר ביוצא משא"כ באבר מדולדל החלב פשוט להתיר וכן הביצה ודלא כתשובת בית יעקב כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נד דורס שנכנס לדיר ונמצא צפורן תחוב' בא' מהם ועובר' בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נדרסה ילדה והולד מותר או לאחר שנדרסה ילדה א"כ גם בולד חשש דריסה: תשובה הנה לע"ד נראה אף אם היינו יודעין בודאי שאחר שנדרסה ילדה ראוי להסתפק מאוד אם יש חשש איסור בולד הנה ידוע מה שמוסכ' בש"ס ופוסקים והובא בטי"ד וש"ע סי' ע"ט דולד הטריפ' מותרת וכתב שם הב"י דהכי משמע בפ"ק דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה וכן בפ' בהמה המקשה גבי בן פקועה ע"ש בב"י: ובפר"ח שם כתב עוד שורש ומקור לדין זה מסוגיא דחולין בפלוגפ' דר' אלעז' ור' יהוש' בולד הטריפ' בדף נ"ח ע"א וכן הו' בתמור' והלכת' כמאן דשרי. ולי נרא' דהב"י נשמר מדעת רש"י והרע"ב בפי' המשניות בתמורה שפירש דדוקא לגבוה פליגי משא"כ להדיוט דברי הכל שרי וכסתמא דש"ס דביצה פ"ק ופ' בהמה המקשה לכן הוצרך הב"י לומר דמקור הדין הוא מש"ס דביצה ובהמה המקשה ולא קא מיירו בפלוגתא דר"א ורבי יהושע. ואף דמשמעות הש"ס בחולין משמע דר"א ור"י אף בהדיוט פליגי כבר הרגישו התוספ' בתמורה ומקשים על דעת רש"י בזה יע"ש. והעולה מזה דמוסכם בש"ס וכל הפוסקים להלכה דולד הטריפה מותרת ולא מצינו לחלק אחד מהן בין טריפה לטריפה יהיה מה שיהיה אפי' מחמת דריסה כן היה נראה לכאורה. וכן מצאתי בתשובת בית יעקב סי' ח' שפסק כן לענין דרוסה ובפרטות לפי הטעם שאית' בתוספת עיין בסנהדרין דף פ' ע"ב והרשב"א הובא בב"י הטעם דאע"ג דלענין שאר דברים קי"ל עובר ירך אמו הוא ע["מ לענין טריפות שאני דעיקר טעמא דטריפה אינה חיה ועובר זו חי היא בפני עצמו ואינו תלוי בחיות הבהמה א"כ גם בדרוסה שייך האי טעמא ואף שבתשובת בית יעקב שם הניח דברי הרשב"א אלו בקושיא וז"ל וקשיא על דבריו דא"כ אמאי לא מוקי הש"ס בחולין דף נ"ח פלוגתא דר' אלעזר ור' יהושע בהני דכ"ע עובר ירך אמו הוא ופליגי אם טריפה חיה או לא דאם טריפה אינה חיה א"כ העובר חי שרי אבל אם טריפה חיה א"כ כשם שאמו אסורה אף על פי שהוא חיה אף הולד אסור עכ"ל אי משום הא לא תברא דאין כאן אפי' קצת קושיא כלל ובודאי אישתמיטת ליה סוגיא דש"ס דתמורה דף ל' דמבואר דפלוגת' דר' אלעזר ומחלוקתו הוא ג"כ לענין רובע ונעבד וכל האסורים לגבי מזבח אי ולדותיהן מותרין או לא ושם על כרחיך צריך אתה לומר דפליגי בחדא מהנך תרתי אי עובר ירך אמו הוא או בזה וזה גורם על כן הוצרך הש"ס לפרש דגם בולד הטריפה בהא פליגי נמצא דדברי הרשב"א והתוס' נכונים ועיין שם בתוספ' בסנהדרין באורך לפי זה זה היה נראה בנדון שלפנינו לכאורה להתיר בלי פקפוק אכן בט"ז כתב בס"ס ע"ט וז"ל ומצאתי כתב למהר"ר פייבש ז"ל וצ"ע אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עכ"ל ולכאורה סותר דעתו למשמעו' הש"ס וכל הפוסקים דסתמו בכל ענין דולד הטריפה שרי וכן השיג עליו בתשובת בית יעקב שם ומוטל עלינו להפך בזכותיה דמהר"ף שהי' גדול בדורו ולא להשוותו לטועה בדבר משנה ובפרטות שהט"ז והפר"ח הביאו דבריו להלכה להחמיר על כן נ"ל לתרץ ולומר דעד כאן לא קאמר הש"ס והפוסקים להתיר ולד הטריפה אלא דאין חשש זה לא אמרינן כיון דבולד עצמו אין חשש טריפות בגופו אבל בדרוסה שחשש שארס הדריסה פגע בולד עצמו מז' לא מיירי דזה נכלל בכלל כל שאר ספק דרוס' לכן יש לאסור כשהצפורן תחוב בגבה (נגד החלל של הגוף מקום שכיבת הולד וכ"כ הפר"ח דאי לאו הכי אין חשש איסור) נמצא דדברי מהר"פ נכונים וא"כ גם בנדון שלפנינו יש לאסור ואין לומר דהא איכא כאן ספק ספיקא מלבד ספק דרוסה חדא שמא ילדה קודם שנדרסה ואת"ל אחר שנדרסה דלמא אין דריסה בולד שבתוכה זה אינו דמלבד שספק שני הוי כספק חסרון ידיעה אלא גם ספק ראשון הוא חשש איסור כיון שצפורן תחוב בגבה של אחד מהם חוששין לכל השוורים שבדיר כמבואר בטי"ד ובש"ע סי' כ"ז סעיף י"ד א"כ עוברה שבצדה בכלל זה ואדרבא בעובר זה יש לחוש יותר שאפי' המקום רחב שיכולין לברוח דאין חוששין לדריסה בשאר בהמות מ"מ בעובר זה שהוא ולד בן יומו דאי אפשר לו כח לברוח ולהפריס ע"ג קרקע כולי האי ואולי נדרס הוא מצדה גופו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נה מבני הרב המופלא מהר"ש נר"ו אב"ד ונ"מ דק"ק רוזניץ: מעשה בא לפני באחד שהיה לו תוך ביתו אווזות הבר שקורין וויללי געז וכפי החקיר' לא נהגו פה לאכלו אף שע"פ הדין היה נראה דטהורים הם מ"מ אין לאכלם אלא במסורת וכמ"ש בתשובת צמח צדק ובא עליהם הדורס בענין שאסורים ג"כ משום ספק דריסה אם מותר ליתן או למכור אותם לעכו"ם כשהן חיים משום דליכא למיחש שימכור לישראל כיון שנהגו פה איסור בהם או ניחוש שימסור אותם לישראל שממקום רחוק או קרוב במקום שיש להם מסורת ונהגי בהם היתר על כן ימיתנו תחלה כמו שפסק בסי' נ"ז בהג"ה דאפי' אחד העומד בספק ימיתנו תחלה ודעתי מכרעת דחששא