שבות יעקב חלק א לא

רחוקה כי האי לא חיישינן אך שלא רציתי לעשות מעשה עד שאשמע דברי אמ"ו שהלכה כמותו בכל מקום אשר תגזר אומ' ויקם: תשובה שאלתו שאלת חכם תשובה עושה כולה קבלתי ויפה הכרעת להלכה ולמעשה דלא חיישינן כי האי חששא ואין לך אלא מקומו ושעתו של הוראה וכן יש לכאורה להוכיח מכמה סוגיות דפ' מקום שנהגו דלא גזרינן כה"ג ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור וכיון דבמקו' שמוכר אותם אין אוכלין אותן הישראלים ומחזיקין אותם לדבר טמא תו לא חיישינן חששא רחוקה כי האי (ובפרטות לענין ספק דרוסה למכור לעכו"ם דהוי בלא"ה ספק ספיקא עיין בש"ע ס"ס נ"ז ובש"כ שם) שימכור למקום שאוכלין אותן אפי' למקום קרוב מאוד וכן ראיה ברורה לזה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כי האי דמה שפסק להדיא בש"ע ס"ס פ"ו בהג"ה וז"ל אין למכור לעכו"ם ביצה אסורה אפי' טרופ' דחיישינן שמא יערבנה עם פת וימכרנו לישראל והכי נהוג במקום דנוהגין לעשות פת עם ביצים ונוהגין בו היתר לקנותן אבל בשאר מקומות אין לחוש עכ"ל וכן הוא לשון השערים הובא ג"כ בת"ח כלל ע"ה דין ד' וז"ל דכל שהפת אסור אין למכרו לעכו"ם במקום שנהגו היתר בפת שלהם שמא יחזור וימכרנו לישראל וכן פסק הטור והש"ע בסי' קל"ד סעי' י"א ביין נסך שנפל על גבי החיטים טוחן אותם ועושה מהם פת ומוכרה לעכו"ם שלא בפני ישראל ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם אין להם תקנה למכרה לעכו' עכ"ל הרי תלתא זימנא דחזקת איסור כה"ג לא מחזיקינן רק באותו מקו' שנהגו היתר חיישינן אבל לא בשאר מקומות ולא מחלקינן בין מקום קרוב למקום רחוק לא חיישינן כולי האי שיוליך למקום אחר ויחזור וימכור לישראל הרי דאין לך אלא מקומו ושעתו כנ"ל פשוט ואמציא לך עוד היתר חדש שלא נזכר בפוסקים ראשוני' בענין הבר אווזות נקיבות אי משהה אותם עד שיולד לה שני ביצים יצאה מדין ספק דרוסה ומותר' במקום שנוהגין ויש להם מסורת לאכלם ואל תתמה על מה דקי"ל ומבואר בכל הפוסקי' דספק טריפה או ספק דרוסה בעוף שצריכן להשהות דוקא ך"א יום וכדאיתא בטור וש"ע סי' נ"ז ופ"ו יע"ש היינו דוקא בעופות השכיחים כגון תרנגולת ושאר עופות ולא דברו הפוסקים אלא בהווה כי כן זמן טעינה שלהם והפסק בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא וכדאיתא בש"ס ופוסקים משא"כ אווז הבר דטעון רק חדא ביעא בשיחלא חדא וכדאיתא להדיא בב"ק דף נ"ה אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מאי טעמא אמר רב פפא הא טעינה חדא ביעא בשחלא והא טעינה כמה ביעא בשחלא ופרשי' אווז הבר אינו טוען ביצי שניה עד שתלד הראשונה עכ"ל ולכן כל שהטילה שני ביצים יצא מכלל ספק טריפה ומותרת בכל ענין במקום שנהגו בו היתר כנ"ל ה"ק יעקב: דיני חלב ומליחה ודברים היוצאין מן החי שאלה נ"ו מעש' שהי' כך היה שנפל חתיכ' חלב טמא תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה ושתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב אי נאסר השמן או לא: תשובה אף דלכאורה אין דין זה צריך לפנים כי נראה פשוט להתי' דהרי צונן בצונן הוא בלע ולא פלט ובפרטות לדעת הרמב"ם פי"ז מהמ"א והובא ג"כ בש"ע בי"ד סי' ק"ג דשמנונית ובשר פוגם את השמן וה"ה לחלב וכמבואר להדיא בתשובת רמ"א סי' נ"ד ואף שבספרי מנחת יעקב בת"ח כלל ע"ה ס"ק ל"ד הכרעתי לחוש לדעת האוסרי' דנותן טעם לשבח מ"מ בצונן ודאי דאינו אסור אליבא דכ"ע אכן כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שדין זה צריך לפני ולפנים כי דברי התוספת הם העומדין לפני כחומה של ברזל במ"ש בפ' אין מעמידין דף ל"ה ע"ב גבי סוגיא דשמן אמר שמואל זליפתן של כלים טמאים אוסרתן וכתבו תוס' שם וז"ל זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהריקו מכלי איסור כדאמרי' לקמן או מולגן במי זתים עכ"ל תו' הרי לדעת התו' מפליט ומבליע בצונן אפי' מכלי הקשה מכ"ש מדבר מאכל הרך ובפסקי תוס' שם פ' אין מעמידין סי' ע"ד כתב להדיא וז"ל שמן זית עז וחריף ומפליט כמו רותחין ואפי' צונן עכ"ל ועפ"ז מיושב גם כן תמיהת המרדכי שהביא בב"י סי' ק"ה שמקשה על דעת רש"י דסובר דאין כבישה אלא בחומץ וציר ממתני' דפ"ז דשבועות ורד חדש שכבשו בשמן ועיין בספרי מנחת יעקב כלל ג' ס"ק ד' כתבתי עוד ישוב אחר על קושיא זו איברא אף שאין אני כדאי לחלוק על בעלי התוספ' מ"מ דבריהם בזה תמוהים ויתנו ראיות עידיהן ויצדקו דהא להדיא אית' במתני' פ' כיצד צולין דף ע"ה ע"ב סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החצון וש"ס שם מקשה אם צלי הוא יקלוף בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אמטו להכי סגי ליה בקליפה משום דעילאה צונן הוא אלא שמואל דאמר תתאי גבר כיון דחם הוא מבלע בלע אמאי סגי ליה בקליפה ע"כ הרי מבואר דסתם שמן זית צונן אף כששני חם ושלא כדעת התוספת גם מדברי שאר כל הפוסקים משמע דכל צונן אינו מפליט שום דבר כל שלא נכבש מעת לעת אא"כ בדבר חריף מאוד כגון ציר וליש פוסקים אף החומץ ועיין בש"כ סי' ך"ה ס"ק ב' ובספרי מנחת יעקב כלל ך"ב ס"ק י"ד וכן מבואר מתוך דברי המרדכי הנ"ל דשמן זית דינו כשאר כל צונן וכן משמע מתוך לשון הרמב"ם בפי' המשניות פ"ז דשבועות והבאתי דבריו במנחת יעקב כלל ג' ס"ק ד' ועיקר ראיות התוס' שם פ' אין מעמידין אין ראיות מוכרחת כלל דהא דאמרינן זליפתן של כלים אוסרתן היינו נמי ע"י רתיחה קאמר ולא בצונן וכדאיתא שם בש"ס דף ל"ח ע"ב אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי גם האי דמולגן במי זתים הא פרש"י בפ' השוכר את הפועל דף ע"ה ע"א ומולגן במי זתים דרך לבשל זתים להיות רכין להוצא שומנן הרי ג"כ דברותחין קאמר אך מי יקיל ראשו להקל נגד דעת התוספ' מ"מ במקום צורך או ה"מ נ"ל להקל אף גם יש לצרף דעת הרמב"ם וסייעתו דבשר ושומן נ"ט לפגם בשמן וה"ה לחלב נ"ל ה"ק יעקב שאלה נז מהרב החכ' השל' מןהר"ר משה חאגיז איש ירושלי' בהיותו בק"ק אמשטרדם בבית הדפוס. ע"ד הניקור יהיה לו לחן ולחסד רב להשיב דעתו יען בכאן יש מי שהיה מערער על שבירת העצמות שהוא ללא צורך ומיקל בהסרת הקנוקנת ות"ל עשיתי ועלתה בידי שיצא הכרוז בב"ה שצריך לשבר אותם ויגדל נא חסדו לכתוב תשובה מספקת עכ"ל: תשובה הנה באמת אין צורך להאריך בזה שהרי הוא מבואר לפנינו בש"ע בהג"ה והוא דין פשוט מ"מ ותגזר אומ' ויקם ע"כ יצאתי חוץ מגדרי להאריך ולהעתיק דברי הראשונים דמבואר בש"ס פ' גיד הנשה פלוגתא דר' מאיר ור' יהודא אי צריך לחטט אחריה וקי"ל בהא הלכתא כר' מאיר דצריך לחטט אחריה כמבואר בכל הפוסקים וכתב בסדר הניקור לבעל העיטור ומובא בטי"ד סי' ס"ה ואחריו נמשכין כל המנקרים וקיימו וקבלו עליהם וז"ל וגררו יפה משני צדדים ואותו עצם הנתון בנתים מחתכו ומסיר כל ההגבהות וכו' וכתב הב"י על זה וז"ל זהו פשוט שהוא מטעם ששורש חלב שתחת המתנים קשור בעצם ההוא וכעין מ"ש בסי' זה בשם הגהות אשרי בעצמות ששורש גיד הנשה קשור בה עכ"ל תו כתב בסדר הניקור וחותך הזכרות והנקבות וכו' וחותך בסכין גדול קצה השני שהוא סמוך לעצם של שוק שפסק ממנו ונמצא אותו עצם אמצעי מחותך משני צדדים וכתב הב"י על זה וז"ל ומ"ש ולחתך משני צדדים הוא מפני ששרשי ג"ה קשורים בהם וכבר כתבתי כן בסי' זה בשם הג"ה אשרי עכ"ל וכוונתו על מ"ש הגהו' אשרי פג"ה בשם ספר א"ז והובא שם בב"י וז"ל המנקר את הבשר ישבר ראשי העצמו' שבירך וינקר הקנוקנת וגיד הנשה כולו עם שמנה וכו' וכתב הרוקח צריך ליטול גידי הירך ויוציא כל הגיד שלא ישתייר אפי' כחוט השערה לחתוך ראשי העצמות שבירך שבהם שרשי הגיד וישליכם עכ"ל. וכתב עוד הב"י שם בשם שיבולי לקט וז"ל קולית של גיד הנשה שלא נחתך ראש העצם ובשלו מותר וכו' אבל אני ראיתי שבשלו קוליות שהשופי שבו גיד הנשה מונח עליה ולא נחתכו ראשי העצם מפני שקנוקנות של גיד עולים על ראשי עצם וכ' עוד פעם מצא רבי בקערה עצם קטן שבראש עצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידין צומתין בו עכ"ל ואע"ג דעצמות האיסור מעלין את ההיתר מ"מ נ"ל כיון דגיד הנשה בלא"ה עץ בעלמא ואפ"ה אסר' התור' גם הגידין הצמותין תוך העצם גם כן אסור הרי שלש' המ' נפלאים וגדולים ראשונים דפסקו שצריך לחתוך העצם ואחריהם נמשכו כל האחרונים מפרשי הטור והש"ע דפסקי הכי ומי ימלא לבו לחלוק עליהם ולהקל וכבר כתב המרדכי ריש פ' גיד הנשה בכיוצא בזה שאם יש אדם שמפטפט כנגד דבר זה ראוי לנדותו ונוטה לצד מינות יע"ש לכן ראוי להזהי' המפקפק לחזור מקולא זו ולומר דברי' שאמרתי טעות הן כי הא דאוקי רבא אמורא עלה ומודים דרבנן שבחייהו ואז טוב לו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נח מעשה שהפשיטו עורות מאווזות פטומות כמו ששים אווזות עם שומן של בני מעים שלהם ושכחו מלהדיחו תוך שלשה ימים מה דינו: תשובה אף דלפום ריהטא הי' נרא' לאסור השומן כדין בשר ששהה ג' ימים בלי מליח' והדח' דאין לו היתר רק לצלי ובשומן אי אפשר לצלות בשפוד שכל השומן הולך לאיבוד אכן מפני גודל ההפסד הייתי מצדד להיתרא דכבר כתבו כל האחרונים דדין זה דבשר ששהה שלש' ימים הוא רק חומרת הגאונים והבו דלא לוסיף על' וא"כ בשומן אווז דהוא לח ורך לפנינו עד שכל הנוגע בו באצבעותיו נתלכלך עד שיש בו טופח על מנת להטפיח דהוי משק' לענין הרב' דברי' אמאי נימ' דנתקש' הדם בתוכו שהרי לפנינו הו' לחורך ולא יהא השומן שהו' רך בעצמו כהדיח במי פירות דמותר בהדחה ראשונה כהסכמת האחרונים בסימן ס"ט ודלא כתשו' רמ"א סי' קל"ב דין י"א אע"ג שבספרי מנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק נ"ד עשיתי קצת סמוכות לתשובת רמ"א מ"מ בדיעבד לכולי עלמא מותר וכמ"ש שם ואף שעור החיצון הוא יבש קצת מבחוץ מ"מ היא נתלחלח משומן שבתוכו ואית בי' ניקבי ניקבי כדאית' בפ' שמנה שרצים דף ק"ח ע"א וקצת זכר לדבר מיהו איכא מהא דאיתא ריש פ' המוכר את הספינה דף ע"ג ע"ב דאמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוי קאזלינא במדברא וחזינן הני אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי משחא מתחותייהו עכ"ל וכן הדבר מורגש לחוש הראות כשחותכין בו אפי' לאחר כמה ימים זב מהם השומן ואדרבה דרך השומן אווז שע"י מים צוננין נתקש' ונקרש קצת וכה"ג ודאי אמרי' מי' מטרשי ליה ובלא"ה אין להחמיר כל כך בשומן כמ"ש הת"ח כלל ט"ו דין י"ב וכן הסכמת האחרונים בסי' ע"ה דאין השומן מוחזק כל כך בדם (ובזה יש ליישב מה שהקשתי בספרי סולת למנחה כלל ט"ו דין י"ג על הט"ז שכתב בס"ס ך"ג דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם עכ"ל ולהדיא אית' בש"ס דיומא דף מ"ז ולא מדם העור מבואר להדיא דיש דם בעור ובעי מליחה כמו שאר בשר עד כאן לשונו שם ולפ"ז יש ליישב דכוונת הט"ז אעור העוף ואווז כמ"ש שם סמוך לזה מתלישת הנוצה וכיון דעור העוף הוא רק שומנא בעלמא אינו מוחזק כ"כ בדם וסוגיא דש"ס קאי אעור בהמה וק"ל מ"מ לדינא אין לזוז ממ"ש שם) ואפשר