שבות יעקב חלק א כח

לידע שחותך הסימנים מקודם ואפשר דגם דעת רש"י הוא על דרך זה שפי' דהשוחט מן הצדדים כשר אפי' לכתחל' בדלא אהדר דהא משחט הסימנים קודם חתיכת המפרקת וקשה לכאורה שהוא נגד השכל והחוש כשמניח הסכין על צידי הצואר ממש בודאי חותך תוך המפרקת קודם שמגיע לסימני' אלא ודאי דכוונת רש"י דוקא לומר כן בתורים ובני יונה שהסימנים הם מן הצדדים דמיירי מתני' מינה דקתני המולק ומצות מליקה לגבייהו נינהו או אפי' באינך כגון ששחט באלכסון ולא על הצדדים ממש דאז משחט הסימנים קודם כל זה נ"ל ברור לדעת הפוסקים ודלא כמקצת האחרונים שיש להם שיטה אחרת בזה והעול' מכל זה דאף לדע' התוספ' דמחמירין בשוחט מן הצדדים היינו בחתך גם המפרקת דאז צריכן למידע שחתך הסימנים מקודם ע"י שהחזיר סימנים דכשר רק כדיעבד משא"כ בזה שצדד אצדודי לשחוט באלכסון ואינו חותך רק הסימנים ודאי כה"ג דעת כולם שווים לטובה דמותר לכתחלה לשחוט כה"ג וזה נכלל במתני' שם כל הצואר כשר לשחיטה כיון שאינו שוחט על צדדים ממש ואינו חותך המפרקת והוא ברור ותו דאף אם יאמר האומר דכה"ג שחיטה שאינו ראויה היא לכתחילה מ"ע אין מעבירין אותו בשביל כך דהוי בדעבד כיון שכבר נתמנה לשוחט מומח' דהא אפי' בטבח שנמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו כיון שאינו אסור מדאוריית' כדאית' ברמ"בם פ"ז מהמ"א ובי"ד סי' ס"ד אלא מלמדין אותו שלא יהא רגיל בכך מכאן ולהלן חושבנא ומכ"ש בשוחט שאין עוש' כן במזיד רק שאימון ידיו כן הוא ובפרטות לפי מה שכתבו דכה"ג שאינו חותך תוך המפרקת כלל מות' לעשו' כן לכתחל' פשוט שאין מעבירין אותו בשביל כך ועל מה ששאלת בדין מיעוך בסרכות הריאה הנה ראיתי באמת חלוקי דעות בין השוחטי' ובודקים שזה אומר בכה וזה אומר כה וכל אחד טעמו ונמוקו עמו דאותן שאמרו שלא ישאר שום דלדול בריאה לכן צריכן להעביר הסרכא במשמוש סמוך לריאה ממש טעמייהו דאם ישאר שום דלדול מן הסרכא בריאה איך תהני שוב בדיקת נפיחה שהרי הסירכא סותמת הנקב וכת הסוברים הממעכין וממשמשין באמצע הסירכא היינו משום דאם ממשמשין סמוך ודבוק לריאה ע"י מיעוך ומשמוש חיישינן דתנקב הריאה ויטרף שלא כדין כיון דלא יעלה ע"י נפיחה ותבצבץ וכל מקום דאיכא ריעותא לא תלינן בידו דטבחא לכן ממעכין וממשמשין קצת רחוק מן הריאה. ול"נ לצאת ידי שניהם כי באמת המעיין בטור וב"י בסי' ל"ט במקור הדין בענין המיעוך והנענוע וכה"ג משמע מדברי הראשונים דכל שנפסקה הסרכא באמצע אף שנשאר דלדול בריאה אינה סרכא גמורה רק הפשט הליחה וסומכין על בדיקתינו בנפיחה לכן נראה דודאי יש למעך הסירכא בנחת אפי' באמצע כמשמעות הראשונים והאחרוני' ואם נפסקה הסרכא ע"י המיעוך (דהיינו שמתפשט הסרכא תחלה שיהי' כעור דק ומשמוש בו דאי לאו הכי אינו מתפסקת הסרכא כלל ע"י משמוש דאדרב' ע"י גלגול ומשמוש נעשה חזק כחבל וכ"כ שחיטות אחרונים) אזי קודם שתנפח הריאה לבדוק ע"י בצבוץ יפרק הדלדול בנחת בלי היזק מהריאה או ע"י סכין דחליש פומיה וכה"ג וכדאית' בפא"ט דף מ"ח גבי ריאה הסמוכה לדופן ואח"כ בודק ע"י בצבוץ דשוב אין כאן חשש סתימה כלל מחמת הסירכא כנ"ל לנהוג ע"ד החכמה לעשות פשר דבר בין הדעות נ"ל ה"ק יעקב: שאלה מט משוחט מומחה ממדינת מעהרין ע"ד המנהג שנהגו במדינה זו לבדוק כל הוושטין של אווזות שמלעיטין אותן על פי התקון משום דשכיח יותר מסרכות הריאה אם יש לכתחלה לשחוט רק סימן אחד בעוף דהיינו הקנה כדי שיוכל לבדוק הושט היטב משא"כ באם שוחט גם הושט איכא למיחש שמא במקום נקב וריעותא: תשובה הנה בודאי שאלת חכם היא זו שהתעורר בדבר חדש וראוי להסתפק בה גם בתשובת אמונת שמואל סי' ל"ד הרגיש השואל קצת בזו ע"ש וכדי לברר דין זה אציע תחלה לשון הש"ס ריש פ' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו. ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחל' לא ב' בבהמה לכתחל' לא עד כמה לשחוט וליזל איבעית אימא אא' בעוף ואיבעית אימ' ארובו של א' כמוהו ע"כ ל' הש"ס והנה דעת הרי"ף והעיטור דהלכתא כלשנא בתרא ובעוף הכשירו לכתחלה בסי' אחד וכתב הב"י בסי' ך"א וז"ל ובפ"ק דחולין גבי אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד כתב רש"י וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אבל אסימן שני אפי' מצוה לכתחלה ליכא וכתב המרדכי שכן דעת רבינו ברוך עכ"ל ובאמת מלשון רש"י אין הכרח שסובר כדעת הרי"ף דהא רש"י כתב בר"פ השוחט ד"ה איבעית אימא אאחד בעוף קאי השוחט דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחק' לעבירה דלמ' לא אתי למעבד רוב' דחד עכ"ל רש"י וא"כ י"ל דדעת רש"י דאע"ג דאסימן שני אפי' לכתחי' ליכא מצו' לענין הבדל' בעולת העוף. מ"מ משום הרחקה מן העבירה צריך לכתחלה שחיטת שני סימני' וכן משמע מריש פ"ק דברכות דבמקום שהטעם משום הרחקה מן העביר' אינו נכלל בלשון מצוה ובזה יש לתרץ מה שמקשה תוספות על פרש"י בפ"ק דחולין דף ך"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל בסימן א' ע"ש אכן דעת הרמב"ם פ"א מה' שחיטה והרא"ש בפ' השוח' והרשב"א פסקו דאף בעוף בעינן לכתחלה שחיטת ב' סימני' וכתב הב"י שם שכן הוא נכון. ובאמת כן נראה משמעות הסוגיא שבש"ס דהא המקשן שהקשה שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לישחוט וליזל ולא מקשה כן בעוף משמע דבעוף פשוט להש"ס דלק"מ דלכתחלה בעינן שני סימנים ועוד נ"ל ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו מהא דאיתא שם בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא ופרש"י משום דשמא במקום נקב קשחיט עכ"ל ומדקאמר ה"נ לא אכיל בשרא בלשון בשרא כולל כל מיני בשר עוף (וכדאיתא בפ' הנודר מן הירק ובפכ"ה ועיין בטי"ד סי' רי"ז וברמב"ם פ"ט מה' נדרים ובתשובת מהרי"ק סי' צ"ט וקע"ז דבשר עוף בכל מקום נכלל בסתם בשר) וקשה הלא יכול לאכול בשר עוף דהיינו ע"י שיבדוק הקנה מבחוץ וישחוט ואח"כ יכול לבדוק הושט וכדקאמר הש"ס בפ' השוחט דף ך"ח ע"ב גבי האי בר אווזא אתא כי ממסמס קועיה דמא א"ל רב יוסף נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר להפכי' לושט ולבדקיה ע"כ. אלא ודאי צ"ל דלכתחלה בעי לשחוט שני סימנים בעוף לכך שפיר מקשה הש"ס לר"מ הכי נמי דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים ודלמ' במקום נקב קשחיט ואל תתמה דא"כ איך קאמר רב יוסף נבדקה לקנה ונשחט' לקנה ולכשריה הא בעינן שחיטת שני סימנים לכתחלה. אי משום הא לא תברא דהא באמת הרגיש בקושיא זו הרא"ש בריש פ' השוחט וכתב וז"ל לכתחלה צריך לשחוט שני סימנים אף בעוף והא דאמרינן לקמן גבי האי דהוי ממסמס קועיה דמא דקאמר נבדקה לקנה ולשחטה התם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן א' עכ"ל וא"כ לכאור' נראה דבנדון שלפנינו כיון דצריכן לבדוק הוושטין נמי כדיעבד דמי ומותר אפי' לכתחלה לשחוט רק סי' אחד כמו גבי האי דממסמס קועיה דמה דקאמר נבדק' לקנה וכו' איברא כד מעיינן שפיר יראה דצריכין בנדון דידן לשחוט שני סימנים לכתחלה ולא דמי להאי דממסמס קועיה דמא דנעש' באונס ע"כ הוי כדיעבד ומותר לשחוט רק סימן אחד מה שאין כן בנידון דידן דאי אמרינן דיש לשחוט רק סימן אחד כדי שיוכל לבדוק הושט יותר טוב היה לנו לומר ולגזור שלא ילעיטו לכתחלה שום אווזא כדי שלא נעבור על דברי חכמים לשחו' רק סימן אחד וזה הוי ודאי לכתחלה גמור כיון שהוא עצמו גורם לזה ע"י הלעטה משא"כ בהאי דממסמס קועיה דמא שנעשה ע"י מקרה שאירע לה בדעבד. ועוד דודאי דל"ד כלל להתם דאתילד בה ריעותא דצריכה בדיקה ואם לא בדק הוא טריפה על כן התירו לשחוט רק סימן א' משא"כ בנדון דידן סמכינן על הרוב שבחזקת כשרות הן עומדות ובדיעבד אם לא בדק ג"כ כשר כמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"א ודאי צריכין לכתחלה לשחוט שני סימנים וראי' לזה מהא שכתבתי לעיל גבי הא דמקשה הש"ס לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף בכלל ולא אמרינן דיש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים: ואם איתא דהוי כדעבד כדי לבדוק הושט אכתי קשה הא יש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו אלא ברור דלא אמרינן דהוי כדיעבד אלא במקום דאתיילד בה ריעותא כהאי דממסמס קועיה דמא דבעי בדיקה מדינא משא"כ בחששא בעלמא לא דחינן מה שמוסכם מש"ס וגדולי פוסקים דבעינן לכתחלה שחיטת שני סימנים א"כ ה"ה בנדון דידן. ובודאי לאותן הנוהגין שלא לבדוק אותן חחיכות של ושט שהם דבוקים לראש רק ממקום שחיטה ואילך וכן משמע בתשובת מהר"מ מלובלין שם בסי' ק"א שכן המנהג במדינות פולין והטעם נ"ל דלא חששו שום חשש באותן חתיכות ושט שלמעלה כיון שבאותן מקום למעלה מלעיטין אותן בתחיבת יד שמגעת לשם בנחת א"כ פשיטא שמותר לשחוט הקנ' והושט כדינו (ועיין בתשוב' צ"צ סי' י"ז שכתב טעמים אחרים לשינוי מנהגים אלו) אלא אפי' באותן מקומות שצריכן לבדוק גם אותן חתיכות ושט שלמעלה בתוך הראש כמ"ש שם מהר"מ מלובלין בתשובה מ"מ עיקר דין בדיקת הושט רק מצד התקנה כמבואר בלשון רמ"א בי"ד בהג"ה סי' ל"ג ובדיעבד אם נאבדו הושטות בלא בדיק' מכשירינן ולא דמי לסרכות הריאה וכ"ש מה שהוא למעלה ממקום שחיטה דהוא יותר קל לענין בדיקי ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ועוד דהא עיקר הטעם גבי האי דממסמס קועה דמא דאמר בש"ס לשחיטה לקנה ולכשריה משום חשש דשמא במקום נקב קשחיט וכבר פרשי' בפא"ט גבי האי ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבא דאף לבהמה אית תקנתא לספק דרוסה דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקו' נקב קשחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו וכן דעת העיטו' והר"ן בשם הרא"ה עיין בטי"ד סי' ל"ג ובב"י שם ואף לדעת החולקי' היינו משום דס"ל דאין אדמומית הארס של דרוסה ניכר מפני דם השחיטה משא"כ בנדון דידן שהלקותא ע"י הלעטה ניכר ונודע ע"י שימצא בושט בפנים כמו נגעים ובהרת וכה"ג ודאי אף במקום ששחט בו יש היכר טובא אליבא דכ"ע כידוע לכל בקיאים בטריפות זו ובלא"ה אין להחמיר בבדיקת הושט כולי האי ואולי כמבואר בט"ז ותורת חיים ואמונת שמואל סי' ל"ד והסכמת הפר"ח בסי' ל"ג דהוי רק כלקותא מפני חולי ויותר טוב שלא לבדוק ועיין בתשובת צ"צ סי' קט"ו ובתשובת שער אפרים סי' ס"א שהעלה שם ג"כ שאין להחמיר כל כך בדין בדיקת הוושטין ומכסין דמן קודם בדיקתן מהאי טעמא ע"ש לכן נ"ל גם בנדון דידן אין להחמיר כלל מכל הלין טעמי שכתבתי כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה נ מעשה שבא לפני בתרנגולת שעצם המפרקת עקום ומעוקם ועב ונרא' וניכר שנשבר העצם המפרקת עם הבשר וחזר ונקשר היטב שבר אל שבר יחדיו וחוט השדרה הוא בלי ריעותא כלל אם יש להכשיר התרנגולת או לא: תשובה לכאורה דין זה גמרא ערוכה היא בחולין דף ך' ע"ב אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה. ואי משום שחזר ונקשר היטב מה בכך כיון דחשבינן לה לנבילה גמורה מחיים עד דקאמר שם בש"ס וכי מתה עומד ומולק א"כ אף אנו נמי נאמר וכי אחר שמתה תחזור לחיותא וכשרותה (והא דזעירי ההלכתא היא כמבואר