שבות יעקב חלק א כו

נעשה הדבר אם השוחטים שותקין אסרינן לשניהם מספק ואף שראיתי בתשובת בית יעקב סי' ק"נ שהניח דברי התוספ' בצ"ע דמנלן הא דלמא איירו דוקא אם מאמיני' בלבם לדברי העד ע"ש דבריו באריכות וגרם לו שנעלם ממנו מקור דברי התוספ' שהמה מהירושלמי והוא ג"כ דעת הרמב"ם אכן ראיתי גדולי פוסקים אחרים מתנבאים בסגנון אחר לכאורה וגם התוספ' עצמם נראה שסוברים כן וכאלו סותרין לדעת עצמן וכאשר ג"כ פשוט וערוך לפנינו בטי"ד וש"ע ס"י קך"ז גבי הדין אם אמר לו נתנסך יינך דאם הבעל דבר מכחישו או אינו יודע אינו נאמן ואם שתק שתיקה כה כהודאה דמיא והוא שאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר לו ידעת ורגלים לדבר דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משו' שאינו יודע וכ"כ התוספ' בקידושין פ' האומר דף ס"ה ע"ב ובגיטין דף נ"ד ובכריתות דכ"ג וכן דעת הרא"ש והמרדכי והטור והסמ"ק וסה"ת והגהו' מיימוני ורי"ו נתיב ט"ו והאגודה והא"ז וא"כ דון מינה כל שכן היכי שהעד עצמו אומר אינו יודע איזה מכם א"כ מה זו שתיקה ודאי אין זו הודא' כלל וא"כ דברי התוספ' עצמו סתורי' למ"ש בפ' ב' נזירים איברא ראיתי בשפתי כהן בס"י קך"ז ס"ק ט"ו כתב דהרבה פוסקים חולקים על דין זה מ"מ ודאי כדי המה גדולי פוסקים שכתבתי לסמוך עליהם אף גם מ"ש הש"כ שם שדעת הר"ן פ' האומר כהחולקים זה ודאי אינו דהר"ן פ' האומר האריך לסתור דעת החולקים מכמה סוגיות ושאר כל דברי הש"כ שם אינם מוכרחים אך עיקר סתירתו דדין זה הוא מדברי הרמב"ם ספ"ט דנזירות שהעתקתי בסמוך ולא הרגיש שהתוספת עצמם כתבו כן בפ' שני נזירים נמצא דדבריהם עצמו סתורים אכן אחר שעיינתי היטב ראיתי שיש להשוות דברי התוספת בענין שאין סתירה כלל בדבריהם דגם האי דר"פ שני נזירים אפשר לפרש בדרך זה שכתבו התוספ' פ' שהעד אומר אתם ידעתם שנזרקה הטומא' ביניכם ונולד לכם ספק וא"כ כשהם שותקי' נראה ששתיקתם כהודאה כאלו הם יודעים מהספק וחוששין לחומרא כל אחד מספיקו וצריכן להביאו קרבן ועל דרך זה יש לפרש לשון הירושלמי וזה כוונת הרמב"ם אם שתק או נסתפק לו פי' שהם מודי' לדברי העד שנולד להם ספק בא' מהם אבל אם אמרו הנזירים אינו יודע שאין אנו יודעין כלל מהספק א"כ מכחישים לדברי העד שאמר אתם ידעתם ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכן היכי שהעד אינו או' אתם ידעתם שתיקתם לא הוי כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע נמצא דאין כאן סתירה לדעת התוספת לא מדברי עצמם ולא מדברי הירושלמי והרמב"ם וכיון שכן הסכמת גדולי ראשונים ובטור וש"ע סתם כן לפסק הלכה א"כ גם בנדון דידן זכינו לדין דאם העד אומר אתם ידעתם שיש ביניכם ספק בשחיטה והם שותקי' מטריפנן מספק אבל אם לא אמר אתם ידעתם אז אפי' שתקו אין בכך כלום כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מד על דבר שוחט אחד שאין לו קבל' רק מאביו שהי' שוחט מומחה אי מהני או נימא כלום יש אב שמעיד על בנו זאת ועוד אחרת בשוחט מומחה ששחט בהמה ובדק' ואמר שכשרה היא והוא עצמו לקח ממנו בשר ואחר יום או יומים אמר שהיא טריפה שעשה שהיה בשחיטה אי נאמן לאסרו או לא: תשובה עיקרא דהא מילתא כבר נשאל בתשובת ה"ל קטנות ח"א סי' ל' ומסיק דכל מקום שהעידה תורה עד אחד אפי' אשה ואפ' קרובים נאמן באיסורים ע"כ תוכן דבריו שם ובאמת אין דבריו מוכרחים דהא להדיא אית' בפ"ב דכתוב' דף ך"ג ע"ב מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ואפ"ה פליגי אמוראי שם בגמרא דף ך"ה ע"ב אי מעלין לכהונה בן על פי אביו בתרומה דרבנן ואע"ג דקי"ל הלכתא כ"ר שהעלם בן על פי אביו היינו משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה כדאיתא שם בש"ס ודעת הרמב"ן דאינו נאמן כשיודעין שהוא אביו וכמבואר וברמב"ם פ"ק מ"ה אסורי ביאה ובהמ"מ שם ועיין בא"ה סי' ובב"י שם וא"כ כל שכן לענין שחיטה דאורית' שאין האביו נאמן אך יש לדחות ולומר כיון דבלא"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן רק תקנת האחרונים ליטול קבלה וגם הוא מילתא דעבידא לגלויי אם הוא בקי או לא על כן לא משקר וקצת ראיה לזו ממ"ש תוספת פ"ק דסנהדרין דף ה' ע"א ד"ה נקיטנא רשותא וכו' דמי שהוא סמוך יכול לסמוך לאחרים והא דהוצרך ר' חייא לסמוך לרב ולרבה בר חנא מר' שמא בעירו של רבי לא היה רשאי ליתן רשות אלא רבי עכ"ל תוספ' ואם אית' מה קשה לתוספ' דלמא לא היה יכול רבי לסמוך בשביל שהי' דודם בר אחוה ובר אחתיה אלא ודאי כל כה"ג מותר להעיד על קרוביהם דהוא מלתא דעבידא לגלוי מ"מ לכתחילה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ועל דבר השאל' שניה הנה סתמת דבריך מאוד אך רוב דינים אלו מבוארי' לפניך בי"ד סי' קך"ז דאי מהימן ליה הבע"ד יש לאסו' ואפשר דאפי' מאמין לו בלבו כמבואר שם בהג"ה סעי' א' דלא מקילין באם מאמין לו בלבו רק ביין נסך אף שדעת הש"כ שם להשיג על המ"א בזה בס"ק י"ד מ"מ כבר תרצתי וישבתי כל דבריו בתשו' א' השייכ' לח"מ בסי' קס"ג והיכא שנותן אמתלא לדבריו למה לא אמר בפעם ראשונה אז יש לחוש לדבריו כמ"ש רמ"א שם בהג"ה ואל יבהלונך רעיונך לומר דכאן אף שנותן אמתלא לדבריו לא מהימן ול"ד למה דאיתא בי"ד סי' ח' וסי' קך"ז גבי טבח שעשה סי' בראש הכבש וכו' דמהני אמתלא משום דהתם אמר מתחלה שהיא טריפה מהני אמתלא אח"כ משא"כ כאן שאמר מתחלה שהיא כשרה והכשיל רבים והוא עצמו לקח ממנו ואין אדם משים עצמו רשע: אי משום הא לא תברה דכבר כתבו תוספת דפ"ק דמציאה ובכריתות ריש פ"ג אמרו דכה"ג לא מקרי אין אדם משים עצמו שמתכוין עכשיו באמירתו לטובה שלא יכשלו רבים ויאכלו טריפות ועוד דאין זה משים עצמו רשע כיון שנותן אמתלא לדבריו כגון שאומר ששחט עוד בהמה כשרה ונתחלפה לו בזו ועכשיו הכירה שאינה זו וכה"ג: וגם דברי רמ"א שכתב שם בסי' קך"ז סעיף א' בהג"ה באמר לו אמתלא למה לא אמר לו בראשונ' יש לחוש לדבריו דמיירו ג"כ שמחמיר עכשיו באמירתו ודוקא באומר אמתלא ברורה כמ"ש אבל אם טוען אמתלא כאמתלא שבש"ס דכתובות למה אמר תחלה שקר ואפשר דזה לא מהני כאן רק לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שעביד מעשה בגופו ולקח בשר דכה"ג לא מהני אמתלא כדאיתא בירושלמי גבי לבישת בגדי נדה וזה ודאי דגרע מעשה סי' בראש הכבש עיין בט"ז בסי' ק"ב ס"ק א' ובש"כ סי' קכ"ז ס"ק י"ח וסי' קפ"ה ובספרי תורת השלמים סי' קפ"ה ס"ס וי"ו דלכ"ע לא מהני אמתלא ואף דלכאורה י"ל דלחוש לחומרא מהני כה"ג אמתלא זה אינו דלענין נאמנות קי"ל דעד אחד נאמן להיתר ולא לאיסור כדאיתא בסי' קך"ז סעיף ג' ש"מ דלענין היתר יותר נאמן מלענין איסור ולהיות שרוב דברים בזה פשוטים ומבוארים קצרתי כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מה בחזרי על לימודי תמידין כסדרן על מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה דין יו"ד וז"ל או שפרס מטלית על הסכין ועל הצואר הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבילה וכתב הכסף משנה שם מדמבעי' בש"ס תחת מטלי' מהו משמע סתמא אפי' פירש טליתו משמע ויש לחוש לדבריו עכ"ל ותמה תמה אקרא הלא להדיא קאי מיבעיא בש"ס פ' בהמה המקשה דף ע"א בעי ר' אושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי תבעי לר"מ תבעי לרבנן תבעי לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ בן פקועה טען שחיטה הני מילי היכא דיצא לאויר עולם אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה או דלמא אפי' לרבנן ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ואם איתא לדעת הרמב"ם מה קא מבעיא ליה הלא אסור משום חלדה עכ"ל השואל: תשובה מה שתמהת תמיהא קיימת על הרמב"ם עיקר התמיהא הוא של כת הקודמין שהרגיש בתמיהא זו הט"ז בי"ד סי' ך"ד ס"ק ד' והניח בצ"ע והפר"ח שם ובספר נה"כ רוצין לתרץ הקושיא אך שלא העלו בזה דבר ברור לדעתי וכדי שלא אוציאך חלק אכתוב מה שנלע"ד בישוב קושיא זו בדרך הפשוט דבלא"ה לכאורה קשה על הרמב"ם בפ"א מ"ה מאכלות אסורות על שהשמיט האי אבעי' דאבעיא בש"ס בנשחט העובר במעי אמו ודרכו שלא להשמיט שום דין שהוזכר בש"ס להדיא וספק איסורא לחומר' לכן היה נ"ל לומר דדעת הרמב"ם דהאי אבעי' דר' אושעי' לא קמבעיא אלא לרב דאמר בפ' השוחט דף ל' ע"ב תחת העור כשר' וכ"ש תחת מטלית דכשרה אבל לבי רב דאמר שם תחת העור אינו יודע וה"ה תחת מטלית נשאר בתיקו א"כ תו לא קאי מבעי' בהא דהושיט ידו למעי הבהמה דפשיטא דאסור משום חלדה לכן השמיט הרמב"ם האי אבעי' וניצל מקושית הט"ז וגם עפ"ז הלבוש ניצל מהשגת הט"ז ס"ס י"ד במ"ש על הלבוש שכתב בדין דאה שחט עובר במעי' אמו לא מקרי שחיטה מטעם חלדה ולא ראה מקור הדין והיא שגגה עכ"ד שם ובאמת לפי מ"ש אין כאן שגגה דהלבוש נמשך בזה אחר דעת הרמב"ם וזה ברור בישוב תמיהתך והשגת הט"ז על הלבוש אך עדיין תמיהתי תמיהא קיימת אף דהרמב"ם השמיט האי אבעי' מטעם שכתבתי לפי שטתו והלכתו מ"מ עדיין תמיהתי על הרי"ף והרא"ש והטור ושאר גדולי חקרי לב דלא ס"ל כהאי דרמב"ם בדין חלדה ואפ"ה השמיטו האי אבעי' דשחט עובר במעי אמו זולת הר"ן והרשב"א בחודושיו שפסקו לחומר' והובא בהגהה ש"ע בי"ד ס"ס י"ד לפסק הלכה וצ"ע למה השמיטו גדולי ראשונים האי דינא. לכן נ"ל ברור דלכך השמיטו הפוסקים האי אבעי' דר' אושעיא דלפי מה דקי"ל כי האי דרב ורב חסדא דד' סימנים אכשר ביה רחמנא כדאיתא שם בחולין דף ע"ה ע"ב א"כ אזלי לן האי אבעי' דר' אושעיא ובכל ענין כשרה אם שחטה במעי אמו ושלא כדעת הר"ן ואף שהתוספ' פ' בהמה המקשה דף ע"ה ע"א ד"ה לדברי המתיר וכו' כתבו וז"ל ואפי' לרב דאמר הכי ד'סימנים אכשר בי' רחמנא איכא למבעי לעיל דדלמא שאני התם דלא יצא לאויר עולם עכ"ל תו' מסקנת התו' להלכ' אינו כן וכן מצאתי להדי' בתו' דביצ' ד"ו ע"א ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד וכו' ותימ' דהא מוכן הוא דאמרי' בחולין דבן פקועה ניתר בד' סימנים בשחיטות אמו או בדידיה וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהא מוכן כה"ג וי"ל דקאמר הגמרא אליבא דר' אושיעא דקמבעי' לן התם בחולין אם ניתר בן פקוע בד' סימנים אי נמי יש לומר הואיל ולכתחלה אין לשוחטו כה"ג שאינו יכול לראות מידי דהוי אשחוט בלילה דאסור לכתחלה לא מקרי מוכן עכ"ל הרי דלתירץ שני מסיק התוספ' להדיא על פי מה דקי"ל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ניתר אם נשחט במעי אמו רק לכתחלה אסור לעשות כן דהוי כשוחט בלילה ותירץ שני בתוספ' הוא עיקר להלכה שכן העתיק בפסקי תוספ' שם וכמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל ל"ו סס"ק ל"ט יע"ש (וגם לתירץ ראשון לא כתבו רק דלר' אושעיא אסור אבל לפי מה דקי"ל דד' סימנים אכשר מבואר מהתוספת שם בהקושיא דגם כה"ג כשר וק"ל) לכן יפה עשו גדולי ראשונים שהשמיטו האי דינא וכל גדולי אחרוני' שלא הרגישו בדבר זה הניחו מקום להתגדר בו ורמ"א שסתם כהר"ן לא הרגיש בזה ולא ראה דברי התוספת הנ"ל דאלמלא כן לא היה סות' נגד דבריהם כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מו מתלמידי ידידי הרב המופל' מוהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינות דייטץ ז"ל אגב אעורר לנגד עיניו עיני פקיחין מה שלא אוכל להבין דעת הט"ז בסי' ק"י ס"ק ט"ו דפסק דהיכא דאיתחזק