שבות יעקב חלק א כה

כלל משא"כ בנדון שלפנינו שהוא בר חיובא ביומו וראוי לקרות אף ביום זה אם יתן דעתו שלא לחזור וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ובפרטות לסברת התוס' בברכו' דף מ"ח ע"א ד"ה עד שיאכל כזית דגן ע"ש שכתבו וז"ל אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפי' לא אכל ומוציא אחרים ע"ש וכן משמע מפרשי' ריש פ"ק דמגילה דבני עיר יקראו לבני הכפרי' אך הר"ן חולק בזה וכן משמע בירושלמי עיין בפר"ח לא"ח סי' תפ"ט ס"ק ח' מ"מ למנין הקרואים נראה דכ"ע מודו ע"ש ומתשובת מהרי"ק שם בשורש ט' אין ראי' כלל שכתב וז"ל ועוד יש להביא ראי' ממנהג שנהגו בכל קהלו' צרפ' להתענו' בו בה"ב אחר פסח ואחר סוכת ואין זה אלא מנהג בעלמא ואפ"ה מעשים בכל יום שדוחין כבוד הכהני' כדי לקיי' המנהג זה כשאין הכהן מתענה באותן תענית יצא הכהן מבי' הכנס' ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה ואע"ג דפשיטא דאי לאו משום התענית לא היה הכהן רשאי למחול על כבודו אפי' בב"ה כדפי' ר"ת מיהו פשט המנהג שכהן יוצא מבית הכנסת ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר מעולם לומר לא אצא מבית הכנסת אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו הכהנים יכולין למחות שהי' מוחים אלא שאין בידם כח לבטל המנהג עכ"ל מהרי"ק ועתה פקח עינך וראה כי אדרבה מדברי מהרי"ק יש להביא ראי' ותוקף לדברינו דאם איתא דמדינא אינו עולה למנין הקרואים כיון שאינו מחויב בקריאת הס' לפי שאינו מתענה וכדעת התשובה בה"ל קטנות א"כ מנלן למהרי"ק ללמוד שאינו יכול לבטל המנהג לפי שלא ראה כהן מפקפק בדבר הא כיון דמדינא אינו עולה למנין הקרואים לכך אי אפשר לפקפק ולעלו' לפי שאינו עולה במנין הקרואי' אלא ודאי מדינא עולה במנין וכמ"ש אלא שמצד המנהג נהגו כן בב' וה' וב' הואיל שהוא פורש עצמו מן הציבור ואינו תופס מנהגי' להתענה עמהם לא יזכה לעלות עמהם לס"ת כי זו תורה וזו שכרה למי שמתענה עמהם ולא שיהא פקפוק איסו' בדבר רק איהו דאפסיד אנפשי' משא"כ בנדון שלפנינו שהוא אינו בר חיוב לפי שהוא בן כרך וט"ו זמניה ודאי ברור שעולה למנין הקרואים ביום י"ד לבני הכפרים וכן נ"ל הדין בבן ארץ ישראל שדעתו לחזור שעולה למנין הקרואים ביום טוב שני של גליות ודלא כדעת הלכו' קטנו' שם בתשובה כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה מא על דבר מה שהקשת לשאול בהא דפסק בש"ע ס"י תרצ"ה דאשה חייבת במשלוח מנות כאיש ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש ולא להיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנותו יבא לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש עכ"ל רמ"א ונעלם ממך טעם הדבר דלמה אין לחוש כה"ג במתנות לאביונים: תשובה עיקרא דהא מילתא כבר אמורה בספר מגן אברהם שם בס"ק ט"ו שהרגיש בקושייא זו אך ישובו וחילוקו אינו ברור להמעיין היטב בא"ה סי' מ"ה בדיני סבלונת לדעת הרבה פוסקים ואפשר שעל כן שאלת ממני טעם אחר לחלק ושלא להוציאך חלק אעתיק תחלה מקור הדין בד"מ סי' תרצ"ה כתב וז"ל כתב מהר"י ברי"ן דאשה חייבת במשלוח מנות ומתנות לאביונים כמו שחייבת במקרא מגילה ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך משום גזרה שמא ישלח לאלמנה ויבא לידי ספק קידושין אבל מתנות לאביונים אפי' אשה לאיש דרך צדקה עכ"ל ד"מ ולפי פשוטו יש לפרש דבריו דה"ק כיון שהוא רק דרך צדקה לכן אין חוששין חששא כי האי משום כדי חיי ותקנתם של עניים ושלא לנעול דלת בפני נותנים צדקה ואי לאו דברי מהר"י ברין הייתי אומר הטעם כפשוטה דשלוח אשה לאיש או איש לאשה מראה קירב וחינה והרגל דבר משא"כ בנותן דרך צדקה כי בלא"ה לפי טעמא דמהרי"ב קשה למה לא תשלח אשה לאיש דמה חשש קידושין שייך כיון דהוא אינו שולח לה כי יקח איש אשה כתיב ולא להיפך כדאית' בפ"ק דקדושין וצריכן לומר דגזרינן הא אטו הא והוא חששא רחוקה ונפלאה אכן לטעם שכתבתי הכל ניחא ובגופא דדינא ראיתי בספר פרי חדש לא"ח כתב על זה וז"ל ומ"ש בהג"ה ואשה חייבת במתנות לאביונים אין דין זה מחוור דאיש כתיב ולא אשה ומנין לו זה דכתב הריק"ש ששום פוסק לא כתב כן עכ"ל ובאמת לע"ד דברי רמ"א ומהרי"ב ברורים דודאי גם נשים היו באותו נס דמהאי טעמא נשים מחויבים במקרא מגלה וגם אצל משלוח מנות כתיב קבלו עליהם היהודים גם הנשים בכלל ומה שמקשה הא כתיב משלוח מנות איש לרעהו דמשמע איש ולא אשה לק"מ דהא איתא בפ"ק דקדושין דף ל' ע"ב תנו רבנן איש אמו ואביו תראו איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהו' אומ' תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש ספק ביד לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרי' עליה ע"כ (ועיין בש"ס דב"ק דף ק"ט בהא דבעי רבינא גזל גיורת מהו איש אמר קרא ולא אשה או דלמ' אורחיה דקרא הוא ע"ש וא"כ ה"ה כאן אף דאשה ג"כ חייבת במשלוח מנות כתיב איש לפי שספק בידו לעשות משא"כ האשה ובהכי ניחא דגבי מתנות כתיב סתמא ולא כתיב איש משום דמקבלין צדקה מן הנשים כדאית' בסוף ב"ק ובי"ד ס"י רמ"ח וק"ל נמצא דדברי רמ"א שרירין וקיימין ואפשר דמטעם מנהג זה נהגו במקצ' מקומות שהנשים שולחין זה לזה מיני נילוש שקורין קרעפלך וכיוצא בזה כדי לצאת ידי חובתן נ"ל ה"ק יעקב: שאלה מב אחד שעמד לקרות המגיל' ונחלש עד שלא יכול לקרות' כולה והעמידו אחר תחתיו לקרותה אי יתחיל בראש בברכותיה או יתחיל ממקום שפסק הראשון כי אין דעת האחרונים שווים בזה כדאית' במ"א סי' תרצ"ב ס"ק ב' ובא"ז ס"ק ד' על כן יורני מ"ר בזה הלכה למעשה: תשובה הנה ראיתי בדברי האחרונים וקצת דבריהם לא נ"ל וז"ל המ"א שם אם נשתתק הקורא באמצע המגילה השני צריך להתחיל בראש כמ"ש סי' רפ"ד סעי' ה' אבל א"צ לברך תחלה דיוצא בברכות הראשון דעשה הברכה בשביל כל הקהל כמ"ש סי' תקפ"ה ס"ג וכן משמע במרדכי סוף מגילה בשם ר"א עכ"ל הנה בודאי מ"ש דא"צ לברך תחלה יפה כיוון וכמ"ש הרא"ש והטור ס"י תקפ"ה וז"ל ודאי בברכה שבירך הראשון כי הראשון מברך בשביל כל הצבור וא"כ ה"ה בזה משא"כ בברכות התורה והפטרה שכל אחד מברך להוצי' את עצמו והוא ברור אך מה שפסק המ"א דצריך להתחיל בראש בזה דבריו לא נ"ל ועיקר כמו שפסק גיסי הרב בסא"ז דמתחיל ממקום שפסק הראשון ואף דיסוד דבריו הוא מטעם שברכה אחרונה לא נתקנה בשביל המגיל' וזה הטעם אפשר לדחות כי הוא אינו מוסכם מכל הפוסקי' כמשמעות הטור סי' תרצ"ב במה שהשיג על בעל הדיברות וע"ש בב"י: אלא נראה דבאמת המעיין במקור ויסוד דין זה יראה דלית מאן דחולק דאינו מתחיל רק ממקום שפסק הראשון דהא גרסינן בירושלמי בפ' אין עומדין וכתבו הרי"ף פ' בני העיר והובא בטו' א"ח סי' ק"מ וז"ל הקורא בתור' ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון דאי תימא ממקו' שפסק נמצא הראשוני' נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם ע"כ ופי' הר"ן משם ומהר"י פ' אין עומדין הובא שם בב"י סי' ק"מ וז"ל שאם יתחיל ממקום שפסק הראשון לא יצטרך לברך ברכה ראשונ' שהרי כבר בירך אותה הראשון והתחיל לקורא ונמצא שפוסקים שקרא הראשון בירך מתחלה עליהם ולא בירך בסוף נתברכו לפניהם לא נתברכו לאחריהם והפסוקים האחרים שקרא זה נתברכו לאחריהם על ידי זה האחרון ולא נתברכו לפניהם כיון שאינו מברך תחלה לפיכך מתחיל ממקו' שהתחיל הראשון כדי שיברך הוא תחלה ונמצא שנתברכו הפסוקים לפניה' ולאחריהם עכ"ל הרי מבואר להדיא דמה"ט מתחיל ממקום שהתחיל הא' מטעם שיברכו לפניהם ולאחריהם וא"כ לפי מה דפסק המ"א דהשני א"צ לברך וסגי בברכה שבירך הראשון כמבואר בשופר ס"י תקפ"ה כי הא' בירך להוציא כל הציבור ידי חובתן ויוצאין באותו ברכה א"כ מה צורך תו להתחיל ממקו' שהתחיל הראשון די אם התחיל ממקום שפסק הראשון כיון שנסתלק טעם של ירושלמי כמבואר הדין לגבי שופר בסי' תקפ"ה: ונ"ל דזה כוונת הריב"ש סי' מ"ה הובא בב"י סי' רפ"ד לענין הפטרה וז"ל צריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון כמו בס"ת ול"ד לש"ץ שנשתתק באמצע תפלה שמתחיל הב' במקום שטעה זה דהתם כבר יצאו הציבור ידי חובתן מאותן ברכות שקראו הא' משא"כ בהפטרה שצריך לברך לפניה ולאחריה עכ"ל כוונת הריב"ש ג"כ כמ"ש כיון דצריך לברך לפניה ולאחריה כדאיתא בירושלמי גבי ס"ת לכך צריך להתחיל בראש ולברך כדי שלא יאמרוה הראשונים נתברכו וכו' משא"כ בתפלה וה"ה בשופר שמברך להוציא הצבור תו אין צריך לברך לפניה פעם שנית וגם המברך לאחריה מוציא את הכל ידי חובתן לית מאן דחולק כמבואר בירושלמי והסכמת הפוסקים והשתא אין צורך לדחות דברי הריב"ש כמ"ש גיסי הרב בסא"ז כי בודאי לא יחלוק הריב"ש על תלמוד ירושלמי שהוא מוסכם מגדולי פוסקים להלכה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה: ואם יאמר האומר מה בכך שיתחיל בראש אף אתה אמור לו שהרי מאוד הקפידו חכמינו ז"ל על טרחא דציבור' ואטרוחי בכדי ל"ל וכי בחנם טרח תלמוד ירושלמי והפוסקים הטעם בס"ת שצריך לחזור ולהתחיל בראש משא"כ בתפלה שמתחיל ממקום שפסק וה"ה במגילה כנ"ל והוא שיהא הגומר בשעת ברכה שבירך הראשון כדאית' בשופר סי' תקפ"ה סעיף ג' ע"ש וכנ"ל ה"ק יעקב: סליק חלק אורח חיים ובעזר אלהים חיים: חלק יורה דעה דיני שחיטה וטריפות שאלה מג אחד שנכנס למקולין וראה שנים שוחטין שני בהמות ואמ' שראה שאחד מהם עשה שהייה בשחיטה ואינו יודע איזהו והשוחטים שותקים מה דינם של בהמות אלו: תשובה גרסינן ריש פ' שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואינו יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה ומפרש ירושלמי במה דברים אמורים שאינן מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא: וכ"כ התוס' ריש פ' שני נזירים דצ"ל שהם שותקין שאם היו מכחישין אינו נאמן כדאמרינן בפ' האומר עד אחר בהכחשה מי מהימן עכ"ל תוספת וכן פסק הרמב"ם בספ"ט דנזירות דין י"ו וז"ל היה שני נזירים, עומדים ברשות היחיד והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא וכו' במה דברים אמורים ששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להם הדבר וכו' עד אבל אם שתק או נסתפק לו הרי זה מביא קרבן אפי' על פי עד אחד עד כאן לשון הרמב"ם הרי לכאורה נפשוט שאלתך דאף שהעד מסתפק בדבר אצל מי