שבות יעקב חלק א כד

חיישינן שמא יטה וא"כ לא קשה כלל קושית הט"ז אך על רבא עצמו הקושיא במקומ' עומדת בממ"נ אם יש לו נר אחר תו לא חיישי' שמא יטה ואם אין לו נר אחר אפשר להשתמש לאור' וא"כ פשיטא דאין לחוש שמא יטה אבל באמת מטיבותא דמר אמינא לתרץ קושיא זאת דהא דאמר רבא וצריך נר אחר להשתמש לאורה קאי אמאי דתני קודם לכן ובשעת הסכנה מניח על שלחנו ודיו על זה קאמר כיון שמניח על שלחנו וא"כ תו ליכא היכר שהדליק לצורך מצות נר חנוכה כמו בתפוס נר חנוכה בידו על כן מדליק עוד נר אחר. להיכר וכן משמעות כל הפוסקים שכתבו דינים אלו גבי הדדי וכ"פ בש"ע סי' תרע"א סעי' ה' אבל אם הניח במקום הראוי לנר חנוכה למאן דס"ל דמותר להשתמש לאורה א"צ נר אחר דמ"מ איכא היכרא כיון שהניחו במקום הראוי וזה פשוט כוונת בעל המאור שכתב וז"ל אפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם בהא דרבא מודה שצריך שיהא לו נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה ע"כ כוונתו לדייק דוקא בהא דרבא דקאי על שעת הסכנה שמניחו על שלחנו על כן צריך נר אחר להיכרא משא"כ כשמניחה במקומו ולכן קאמר אפי' למ"ד וכו' מטעם שכתבתי ובר מן כל דין אין זה מוכרח דרבא יהי' ס"ל דמותר להשתמש לאורה דאפשר דטעמא דרב הונא קמפרש וליה לא ס"ל והר"ן כתב בפירש וז"ל נ"ל נהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורו וכיון שכן פשיטא שצריך נר אחרת וכו' וכן נראין משמעות התוספ' שם דף ק"א ע"ב סוף ד"ה ומותר להשתמש וק"ל ה"ק יעקב: וזאת אשר השיב מחותני הגאון הגדול נר"ו הנה ראיתי דבריו בפלפול עצום חד חד נחית לעומק' דדינא ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ועוף הפורח נשרף בהבל פיו ומדורת נר חנוכה אך באמת דברי דוד הראשונים אשר זכין לאדם שלא בפניו שנתפזרו שמעתתיה בעלמא ע"י הרב בן המחבר בית יהודא הוא כתב את המגילה לסירוגין כי שיחה דסירוגין נקטה וקיצר בקצירת אומר ומקטף ומחטף באשכולת קטפא דפריו קודם לעליו אשר העלה על מזבח הדפוס קבעו ולא קמכווין כיון בעליות הפתח פתוח לאורך ורוחב כפתחו של אולם וכדי שיהא הכל מוכן לתעודה ולא יהי' חתום בלימודה תורה חתומה ניתנה חותם בתוך חותם שחותמין במגן דוד ויפקד מקום דוד על כן בררתי דרך לעצמי דרך הרבים ודרך היחיד להיות גלוי לכל ולהודיע במודעא רבא לאורייתא דבור דבר על אופניו מ"ש בספרי מועד דוד על השיטה דחנוכה וקבעתי לו שם בפני עצמו: חנוכת הבית לדוד ואעתיק למכ"ת אפס קצהו הצריך לעניינו דשיטה זו ומיניה ומנאי תסתיים שמעתתא בשבח המגיע לכתבי כתב נבח' לשון צדק בזה"ל במסכת שבת דף ך"א בגמרא אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה וכו' לפי רהיטת וסוגית הש"ס דמפרש רבא טעמא דרב הונא על כרחיך ס"ל כוותיה לפי זה צ"ע דלקמן ע"ב בדף הנ"ל אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה עכ"ל ואי ס"ד דרבא ס"ל כדרב הונא דמות' להשתמש לאורה למה מצריך רבא נר אחרת ועל כרחיך צ"ל דרש"י מיישב באמת דבר זה בצחות לשונו בד"ה נר אחרת לעשות היכר לדבר עכ"ל. פירש לפירושו דהיא הנותנ' כיון דמסכים רבא שמותר להשתמש לאורה מש"ה צריך נר אחרת להיכרא וזולתו לא יהי' פרסומי ניסא והיכרא בנר חנוכה דהרואה שהוא משתמש בו יאמר לצרכו הוא דנקט כדאיתא לקמן דף ך"ב ע"ב בשיטת רבא הי' תופס נר חנוכה וכו' משום דהרוא' אומר לצרכו הוא דנקט ע"ש וכן מצאתי מפורש בבעל המאור ז"ל ולעולם צריך נר אחרת בבית קבוע' לכל תשמישיו כדרבא דאמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה ואפי' למ"ד מותר להשתמש לאור' כל תמשיש שבעולם בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה עכ"ל הרי ממש כמו שכתבתי לפ"ז קשה למה אוסר רבא אליבא דרב הונא שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהן נרות של חנוכה בשבת שבתוך חנוכה ויהיב טעמא לדבריו משום דמות' להשתמש לאורה ה"ל להתיר שמנים ופתילות האסורי' וכו' להדליק בשבת שבתוך חנוכה לנרות של חנוכה והיה לו לתקן לאסור שלא יניח נר אחרת גבייהו וכיון שלא יהי' שם נר אחרת ממילא יהא אסור להשתמש לאורה ולא יבא לידי הטיה ואפוכי מטרת' למה לי וכל המוסיף גורע מכח שמוסיף נר אחרת גורם איסור הדלקת שמנים ופתילות שאסרו חכמים וכו' ואין לומר הא דאמר רבא צריך נר אחרת אדלעיל מינה קאי דקאמר בגמרא בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודי' והתם הוא דמצריך רבא נר אחרת משא"כ כשהיה מדליקין בחוץ ולפי השקפה ראשונה לכאורה משתמע לשנא דבעל המאור הכי שכתב ואפי' למ"ד וכו' בהא דרבא מודה ע"ש ואחר העיון נראה בעליל מזוקק דזה אינו דמידי הוא טעמא משום היכר' שלא יאמרו לצרכו הו' דנקט א"כ אף בחוץ למ"ד דמות' להשתמש לאורה צריך ג"כ נר אחרת משום היכרא דהרואה סבר לצרכו הוא דנקט והא דכתב בעל המאור בהא דרבא מודה ה"פ דא"כ לרב הונא ור"ח דס"ל מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעול' וא"כ אפש' לומר לדידהו דאין צריך נר אחר' להיכר' כי לא ס"ל חששא דהיכר' מ"מ בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת ר"ל רבא ע"כ ס"ל הכי לשטתו דס"ל שצריך נר אחר' משום היכרא וכן מצאתי בריא"ז דף קע"א ע"ב וז"ל ויש נותנים טעם להדליק נר אחרת משום היכר ומסתימות לשונו משמע לעולם צריך נר אחר' להיכרא והא דסמיך רבא דבריו דמניחן על שלחנו ודיו י"ל רבותא אשמעינן רבא לא מיבעי' אם מדליק בחוץ אם רוצה להשתמש לאורה פשיטא דצריך נר אחרת להיכרא אבל בשעת הסכנה כיון שמניחין על שלחנו ועל כרחיך משתמש לאורה הוה אמינא דא"צ נר אחרת להיכרא כיון דאשתמש שלא במתכווין קמ"ל דאפ"ה צריך נר אחרת להיכרא וגם מצאתי סברא זו בהר"ן ע"ש. ואל תטעה במ"ש הר"ן וז"ל דנהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה וכיון שכן פשיטא דצריך נר אחרת וכו' ש"מ דס"ל לרבא אסור להשתמש לאורה כרב דס"ל הכי דבר זה מוקצה מן הדעת דמפרש רבא טעמיה דרב הונא על כרחיך ס"ל כוותיה כמ"ש לעיל ועוד אי ס"ד דרבא ס"ל כרב שאסור להשתמש לאורה א"כ אף כשידליק נר אחרת הי' לו לאסור דלשיטת רב הטעם משום ביזוי מצוה היא ולטעמיה אסור אפי' כשמדליק נר אחרת וכ"כ להדיא בעל מלחמות ה' לשיטת רב אף כשיש לו נר אחרת אעפ"כ אסור ושמואל מודה לו ע"ש אלא ודאי דזה פשוט דס"ל לרבא מות' להשתמש לאורה והא דכתב הר"ן נהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה היינו כשאין לו נר אחרת דלטעמיה דס"ל שצריך נר אחרת בין בחוץ בין בפנים א"כ למה סמיך רבא דבריו על שעת הסכנה שהיה מניחין על שלחנו ע"ז מיושב הר"ן הכא ה"ק דאע"ג דבשעת הסכנה כיון דמניחו על שלחנו על כרחיך משתמש לאורה אפ"ה צריך לנר אחר' לעשו' היכרא בדבר כמ"ש דרבא בא לאשמעינן רבותא וא"כ הדרא קושיא דלעיל לדוכתא ואם נפשך לומ' דעדין שף הקושי' מדוכתי' ואיעכול ניביה ניב שפתים אך למחסור דודאי אנחת לן בחדא אמנם נקוט מיהא פלגא בידך דודאי התיקון שלא להביא נר אחרת היה התקון הבריח הטעם שמא יטה דאם אין שם נר אחרת אסו' להשתמש לאורה ולא יבא לידי הטייה אך עדיין לא פלטית שמ"מ אסור להדליק נרות של חנוכה בשבת בשמנים ופתילות שאסרו חכמים משום דכבתה זקוק לה ובשבת אם כבתה אי אפשר לחזור להדליק וכן הוא באמת משמעות קושי' התוספ' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וז"ל וא"ת מנ"ל לרבא וכו' פירש הטעם משום דמותר להשתמש לאורה אינו אלא כשיש נר אחרת להיכר והטעם הזה אינו כעיקר דה"ל לתקן ולאסור שלא להדליק נר אחרת וא"כ יהא אסור להשתמש לאורה ולא יבוא לידי הטייה ויוכל להדליק בהיתר בשמנים ופתילות שאסרו חכמים בשבת אלא העיקר הטעם הוא משום כבתה זקוק לה וא"כ על כרחיך טעמא דרב הונא שאוסר בשבת ג"כ מטעם כבתה זקוק לה ע"כ מקשים ומנ"ל דסבר רב הונא מותר להשתמש לאורה אם לזה נתכווין תוספ' תשובת' קא חזינא מעשה מקשה ועדיין לא נתקרר דעתי דמאי דמשני תוספ' וי"ל דא"כ לא הוי וכו' מדקאמ' בין בחול בין בשב' ש"מ שעוד יש טעם אחר שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה א"כ סבר דמותר להשתמש לאורה עכ"ל הא טעם זה אינו מוכרע דיש תקנה לאסור שלא ידליק נר אחרת והיא אסור להשתמש לאורה ולא יבא לידי הטייה וא"כ הדרי הקושי' במהדורא קמא ונצבה כמו נד וחומה מחיצה העומדת ברוח חיים הם למוצאיהם. והנה כדי להסיר כל זה מן הכרח לומר דה"ט דרבא שאוסר להדליקן בשמנים שאסרו חכמים וכו' דלא מהני התיקון לאסור מלהביא נר אחרת דעדיין מידי חששא לא נפקא פן ואולי יבוא נר אחרת וא"כ יהא מותר להשתמש לאור' ויביא לידי הטייה לפ"ז קשה קושיא עצומה על הרשב"א שמביא ה"ה בעל המשביר בשמו בסי' תרע"ג וכו' והנה הארכתי עוד בסוגיא זו בש"ס ופוסקים אם לא צוויתי להעתיק מספרי רק מה שצורך לענין שאלתי שאלת חכם ויוסיף לקח כי דבריו נכללו בתוך דברי כחולם ופותר בונה וסותר ובזה ישקוט שאנן כזית רענן כ"ד אהו' דוד אפנהיים חונה פה ק"ק נ"ש וכל מדינת מעהררין ומצ"פ בק"ק פראג: שאלה מ' בן כרך שהלך לעיר ודעתו לחזור בזמן קריאת המגילה דהיינו יום ט"ו שלו שאינו חייב לקרות המגילה בי"ד כמבואר בא"ח סי' תרפ"ח והוא מתפלל בב"ה עם הצבור מהו שיהא עולה למנין הקרואים בפ' ויבא עמלק כיון שהוא אינו מחויב לקרוא הפ' באותו יום: תשובה לכאורה נראה דאינו עולה כיון דהוא אינו בר חיובא אינו מוציא הצבור ידי חובת קריאת י"ד וגדולה מזו מצינו בתשובת מהרי"ק שורש ט' והובא בש"ע א"ח סי' קל"ה סעי' ה' בהג"ה ובסי' תקט"ו סעי' וי"ו יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה ואם הכהן אינו מתענה יצא הכהן מבהכ"נ ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה וכדומה לזו השאלה מצאתי בתשובת הל' קטנות חלק א' סי' ד' בבן א"י שדעתו לחזור שאינו עולה בי"ט שני של גליות בחוצה לארץ ממנין הקרואים והאריך שם המני"ח בדבר בשם תשובת גדול אחד ועיקר ראייתו וסמיכתו בכל כחו על האי דתשובת מהרי"ק ע"ש דבריו באריכות אכן אחר העיון הוטב נראה פשוט דעולה למנין הקרואים וראי' ברורה לזה מהא דאית' במגיל' פ"ג דף ך"ג ע"א הכל עולין למנין ז' אפי' קטן ואפי' אשה אע"ג דאשה וקטן לאו בר חיובא אפ"ה עולין למנין הקרואים וא"כ ה"ה בנדון דידן וכ"כ התוספ' בראש השנה דף ל"ג ע"א ד"ה הא ר' יהודא וכו' בסופו יע"ש. ולא נעלם ממני שבכ"ג בא"ח סי' רפ"ב כתב דעיקר כדעת הפוסקים דדוקא למנין שבעה עולה ולא למנין שלשה ע"ש דבריו באריכות אין מזו סתירה כלל חדא לענין גוף הדין לא נראה כדבריו דמ"ש לשלשה או לשבעה וכן משמעות סתימות לשון הרמב"ם פי"ג מה' תפלה וכ"כ בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' קמ"ה להלכה וכן נוטין דברי הב"י בא"ח סי' קל"ה במ"ש דהרוקח שכתב שאינו עולה למנין שלשה ה"ה למנין שבעה רק לנוספין מות' לקרו' ע"ש (ושאר רוב הפוסקי' חולקים על הרוקח בזה) הרי מבואר מדבריו דאין לחלק בין מנין שלשה או שבעה בזה והא דקאמ' בש"ס עולה למנין שבע' לאו דוקא אלא שדבר בהווה שתוך שבעה קורין לפעמים קטן משא"כ תוך מספר קטן שהיא שלשה אין הדבר מצוי לקרות קטן ועוד דאף אי נימא טעמא כדעת הסוברים שתוך שלשה אינו עולה אשה וקטן היינו דוקא באשה וקטן שאינם בר חיובא